"מריח את זה? נאפלם, בני. שום דבר בעולם לא מריח ככה. אני אוהב את ריח הנאפלם על הבוקר. אתה יודע, פעם הפצצנו גבעה במשך 12 שעות. כשזה נגמר, עליתי לשם. לא מצאתי אף לא גופה מלוכסנת מסריחה אחת. הריח, אתה מכיר את ריח הבנזין הזה? כל הגבעה הריחה כמו… ניצחון. יום אחד, המלחמה תיגמר".
בדקה בודדה של מונולוג בלתי נשכח, רוברט דובאל הנציח עצמו בדברי ימי הקולנוע בתור סגן אלוף קילגור, בסרט "אפוקליפסה עכשיו" (1979). ההצהרה על חיבתו לריח הנפאלם בשעת בוקר נהייתה לאחד הציטוטים שכל שוחר קולנוע מכיר גם במנותק מהסרט המהולל של פרנסיס פורד קופולה, או אפילו מהדמות והשחקן האמריקאי, שמת השבוע בגיל 95 בחווה שלו במידלברג שבמדינת וירג'יניה.
ההקשר חשוב להבנת הגדולה של דובאל כשחקן נדיר שבנדירים, במיוחד בסצינה כל-כך כאוטית. הנאום המטורלל נישא בעודו עומד באמצע שדה קרב במכנסיים ומגפיים צבאיות, בלי חולצה, חבוש כובע רחב שכמעט ועף ברוח שנגרמת בידי מסוקים. קילגור אמור לדרבן את החיילים סביבו אבל בעיקר מפחיד ומבלבל אותם, והשחקן מציג אותו כמי שחי ונושם את המלחמה ומתפקד הכי טוב כאשר הכדורים שורקים סביבו, וסיוע אווירי מפגיז את האזור וממלא את האוויר בריח השרוף הנידון.
אבל ממש רגע קודם לכן, אותו קילגור מורה על חילוץ אווירי של אישה וילד וייטנאמיים מאזור הפצצה המיועד. גם זה פן חשוב באישיות של הדמות – הוא אינו סתם רוצח השש אלי קרב אלא מבחין בין אויב לאנשים בלתי מעורבים. זה עובד משום שכבר בשלב מוקדם יחסית בקריירה שלו, דובאל היטיב להפגין קשיחות מהולה ברגישות – סימן ההיכר שלו כשחקן שפעל בקולנוע ובטלוויזיה בין 1962 ועד 2022, אחרי קריירה שהחלה על במות התיאטרון בניו יורק בשנות ה-50 של המאה הקודמת.
אם שנות ה-70 היו העשור הגדול בתולדות הקולנוע האמריקאי, אין מחלוקת שלשחקן כמו רוברט דובאל יש חלק בכך. "אפוקליפסה עכשיו" הגיע בסוף אותו עשור מופלא, שקדמו לו בין היתר "מ.א.ש.", "רשת שידור" ושיתופי הפעולה הנוספים בינו ובין הבמאי פרנסיס פורד קופולה "הסנדק" ו"הסנדק" 2" . דובאל לא רק השתתף בכמה מהסרטים הגדולים של כל הזמנים; תפקידיו הדהדו לא פעם את מאורעות חייו, והוא הביא את האישיות והאנושיות שלו לכל דמות שגילם – לנוקשות ביותר כמו גם לפגועות ולחבוטות שבהן.
חיקוי לחיים
דובאל, יליד קליפורניה, היה נצר לשושלת ראשוני המתיישבים בארצות הברית ורפובליקן בדם (את המדליה הנשיאותית קיבל ב-2005 מג'ורג' בוש הבן, שבו תמך בפומבי). הוא בן לשחקנית חובבת ולקצין בצי האמריקאי, ושירת בעצמו בצבא ארצות הברית – פרט ביוגרפי שהתגלגל לכמה מתוך 145 הופעות המסך שרשומות לזכותו. מלבד החיילים שגילם ב"אפוקליפסה עכשיו" ו"טייס שב הביתה", סרט שונה לגמרי שיצא באותה שנה, הוא קודם כל היה המנתח הצבאי השחצן פרנק ברנס בסרט "מ.א.ש." (1970) של רוברט אלטמן. דובאל גם זכה לגלם את אחד מאבות אבותיו – הגנרל רוברט אדוארד לי, מבכירי צבא הקונפדרציה, בסרט "אלים וגנרלים" (2003), שחוזר אל תחילת מלחמת האזרחים ומציג את הצד של מדינות הדרום.
בשנה שקדמה לכך, דובאל איחד על המסך בין שתי אהבות גדולות שלו: ריקוד הטנגו והרקדנית לוסיאנה פדראסה, אשתו הרביעית שהיתה לצידו עד יום מותו. זה קרה בסרט שביים בעצמו, "טנגו התנקשות" (2002), שבו הוא מגלם רוצח שכיר מניו יורק המגיע אל בואנוס איירס ומוצא עצמו מרותק מהתרבות המקומית והריקוד הארגנטינאי המסורתי. דובאל עצמו ביקר תכופות בארגנטינה, רקד טנגו ודיבר ספרדית שוטפת.
אבל "טנגו התנקשות" אינו זכור כסרט טוב במיוחד, לעומת יצירה קודמת שביים דובאל – "המטיף" (1997), שבו גם כיכב בהופעה מועמדת לאוסקר כסאני דיואי, מטיף טקסני שממציא את עצמו מחדש לאחר שורת טרגדיות אישיות. את דרכו כבמאי החל עוד קודם, בסרט תיעודי בשם We're Not the Jet Set מ-1974 שבו עקב אחר משפחה של רוכבי רודיאו בנברסקה. אבל הצלחתו הגדולה כשחקן הביאה לפתחו אינספור הצעות והותירה מעט זמן לפרויקטים אישיים כיוצר.
דובאל למד משחק בבית הספר לתיאטרון "נייברהוד פלייהאוס" בניו יורק, באותה כיתה שבה למדו גם ג'יימס קאן, ג'ין הקמן ודסטין הופמן, שהיה גם שותפו לדירה. זה היה בתקופה שבה ניסו שניהם לפרוץ בתיאטרון תוך כדי הלימודים, ובמהלכה התפרנס גם כפקיד דואר. כמו עמיתיו שהוזכרו, דובאל היה שחקן אופי שהוא גם כוכב קולנוע. זאת אף על פי שלא ניחן במראה שנחשב מצודד וקו השיער שלו נסוג כבר בצעירותו. העיניים הכחולות הרושפות כשהוא זועם היו התכונה הפיזית העיקרית שאפשר לקשר לכוכבות. אף שידע גם להרים את הקול כשצריך, עיניו עשו את רוב העבודה בתחום. סגנון המשחק שמזוהה עימו נסב בעיקר על הגשה שקטה ובטוחה של הטקסט.
תפקידים גדולים וקטנים
דובאל היה מועמד שבע פעמים לאוסקר, ארבע פעמים כשחקן משנה ושלוש כשחקן ראשי, מה שממחיש את הוורסטיליות שלו. הוא זכה ב-1984 עבור תפקידו בסרטו של ברוס ברספורד "רגעים קטנים של חסד". מק סלדג', הדמות שגילם בסרט, הוא זמר קאנטרי לשעבר ואלכוהוליסט בהווה, שמנסה לתקן את חייו השבורים. מסייעת לו אלמנת מלחמה (הרפר), שמציעה לו התחלה חדשה איתה ועם בנה היתום מאב. מק מתעמת עם הנזק שגרם לזוגתו הקודמת (בטי באקלי) ומחפש את סליחת בתם (אלן ברקין). זוהי הופעה מלנכולית, גבר קשוח הנמס לאיטו בכל פעם שמופנית כלפיו רכות שלא הכיר.
גבר שקול הנבדל מסביבתו גילם דובאל גם אצל קופולה, במיוחד בתפקיד שהקנה לו מועמדות ראשונה לאוסקר, בראשון מבין סרטי "הסנדק" (1972). אפוס הפשע מתמקד בקורות משפחת קורליאונה, בראשות מרלון ברנדו כדון ויטו, שמתחת לחזות המהוגנת שלהם מסתתרים רוצחים אכזריים. כולל ג'יימס קאן, חברו של דובאל, שגילם את הבן הבכור וחמום המוח סאני קורליאונה. קשה להיות קול ההיגיון במשפחה האימפולסיבית הזאת, אבל זה היה התפקיד של טום הייגן, הדמות של דובאל. בתור בן מאומץ באופן לא רשמי של הדון, הייגן הוא עורך הדין והקונסיליירי של משפחת קורליאונה, יועץ ומעין סגן שני לבוס. בסרט השני, מול מייקל קורליאונה בגילומו של אל פאצ'ינו, הייגן מבוגר ופגיע יותר אבל בשל כך גם מסוכן יותר. כל הדמויות בסרט מורכבות וצופנות סוד, מה שהביא לתצוגות משחק איכותיות במיוחד. איכשהו, דובאל שוב בולט, גם בלי לצעוק ובמעט מונולוגים. לסרט השלישי בסדרה לא הסכים לחזור, בגלל חילוקי דעות כספיים.
הוא נפרד מאיתנו על המסך ב-2022 בשני תפקידים קטנים בסרטים שעלו בנטפליקס: בדרמת הספורט "השיחוק" לצד אדם סנדלר בתור הבעלים של קבוצת הכדורסל פילדלפיה 76', ובמותחן הגותי "עיניה התכולות" לצד כריסטיאן בייל, כמומחה לכתות נסתרות. זוהי תזכורת כיצד העניק מחסדו גם לסרטים מסחריים, כמו "ימי הרעם" עם טום קרוז ו"עקיצה ב-60 שניות" עם ניקולס קייג', בשניהם היה בתפקיד המנטור של הגיבורים, או אפילו בקומדיה "לדפוק אליפות" לצד ויל פארל, שם גילמו שניהם מאמנים יריבים בקבוצות כדורגל לילדים.
אפילו אחרי שמלאו לו 90, דובאל נתן את כל כולו גם למטופש שבתפקידים. הוא היה שחקן שיכול לגלם כל דמות באופן מעורר רגש ומחשבה, והותיר אחריו גוף עבודה מגוון באופן בלתי ייאמן. מבין בני דורו המוכשר זה הסוף הראוי לאגדת המסך שהיה. צפו במשהו לזכרו – האפשרויות רבות ומרובות.