קבוצת Arts & Entertainmentשל ה- IACבלוס אנג׳לס יזמה מפגש בהוליווד הילס עם גיא נתיב וג׳יימי ריי ניומן, יוצרי ׳ SKINוזוכי האוסקר האחרון לסרטים קצרים • סיפור אהבה חוצה יבשות וטיפים על מאחורי הקלעים של הקשיים וההישגים בתעשייה ההוליוודית

ערב קולנועי-אקסלוסיבי התקיים בשבוע שעבר כחלק מתוכנית האירועים של קבוצת Arts & Entertainment בארגון ה- IAC בלוס אנג׳לס. במרכזו הובא התסריטאי והבמאי הישראלי גיא נתיב למפגש אינטימי עם כ- 50 ישראלים אמריקאים מתעשיית הקולנוע והבידור המקומית.
הייתה זו, כידוע, השנה הגדולה של נתיב: ׳SKIN׳ שכתב וביים זכה בפרס האוסקר לסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר לשנת 2019 והציב אותו על מפת הבמאים המסקרנים המבטיחים בהוליווד.
כבר לקראת השעה שבע בערב החל סלון ביתם של המארחים מירי ואהוד דיסקין בגבעות הוליווד להתמלא. האורחים נהנו מארוחת ערב של סושי מצויין ובר אלכוהולי מגוון. נתיב הגיע מלווה באישתו ומפיקה-שותפה של הסרט ׳Skin׳, השחקנית האמריקאית ג׳יימי ריי ניומן. את השניים הציגה גלית רפופרט, יו״ר וועד Arts & Entertainment שהסבירה לאורחים על הקבוצה ומטרותיה.
לאחר מכן הוקרן SKIN (הקצר) המצויין, זוכה הפסלון המוזהב. למרות שכותב שורות אלו אינו מעריץ גדול של סרטים קצרים (ורואה בהם ניסוי כלים הוליוודי לקראת דבר האמיתי), לא ניתן להתעלם מהעובדה ש ׳SKIN׳ עשוי היטב, חד, יצירתי, בועט בבטן ומשאיר אותך עם טעם של עוד. גם הקהל אינו נשאר אדיש ומחיאות כפים נלהבות נשמעו בחדר בתום ההקרנה. ג׳יימי ונתיב ישבו על כיסא במאי שהוכן עבורם וניהלו Q&A בהנחית התסריטאי דניאל האוזמן.
מערכת יחסים טרנס־אטלנטית
נתיב, בן 46, תמיד חלם לעשות סרטים באמריקה, מסתבר. הוא גדל על קולנוע אמריקאי, פינטז על עבודה בהוליווד, אבל לא ידע מתי ואיך זה יקרה. אחרי לימודי קולנוע בקמרה אובסקורה, הצעד הראשון שלו לעבר החלום האמריקאי נעשה בעקבות ההקרנה של הסרט "זרים", שאותו כתב וביים עם חברו ללימודים ארז תדמור, בסנדנס 2008. הסרט הוקרן בתחרות הרשמית של הפסטיבל, הסוכנות האמריקאית ויליאם מוריס החתימה את שני יוצריו על חוזה, וכשיצאו לסבב פגישות בארצות הברית סיפר לו הסוכן שלו על שחקנית יהודייה בשם ג'יימי ריי ניומן (שיחקה בסדרות "איסטוויק" ו"אאוריקה" ובאופרת הסבון האמריקאית "בית חולים כללי"), שאמורה להגיע לביקור בישראל, והציע שיפגוש אותה. "אולי תעשו משהו יחד", אמר הסוכן.
נתיב פגש את ניומן, וכשהגיעה לביקור נוסף בישראל ב־2010 נפגשו שוב. הם חשבו לכתוב משהו יחד, "אבל זה לא יצא לפועל כי לא יכולנו להתרכז, היה בינינו חיבור מטורף", הוא מחייך.
זו היתה תחילתה של מערכת יחסים טרנס־אטלנטית בשלט רחוק שנמשכה ארבע שנים וחצי. המון כסף הלך על שיחות טלפון, והסוד שלנו היה שמדי יום כל אחד מאיתנו צילם יומן וידיאו שבו סיפר על היום שלו ושלח אותו לשני. וככה בכל בוקר, כשהיא התעוררה, היא ראתה מה עבר עלי, ואני ראיתי מה עבר עליה. במשך ארבע שנים וחצי לא היה יום אחד שלא עשינו את זה". בשלב מסוים החליטו להתחתן, נתיב החליט לעבור לגור עם ניומן בלוס אנג'לס.

35 ניתוחים להסרת קעקועים
נתיב נשאל היכן פגש אותו הרעיון לסרט ׳SKIN׳. "אני זוכר שישבתי בבית קפה בתל אביב, קראתי עיתון ׳הארץ׳ וראיתי שם כתבה על סרט תיעודי של בריאן ווידנר מגולח ראש ניאו-נאצי מכוסה קעקועים בכל גופו שחזר בו מדרכו והפך להיות פעיל אקטיבי למען זכויות השחורים באמריקה. במהלך השינוי הוא גם עבר סדרה של 35 ניתוחים כואבים ללא הרדמה כדי להסיר את כל הקעקועים הגזעניים מעל גופו ופניו". באותו הבוקר גיא התקשר לאישתו ובישר לה שהוא חושב שמצא את
הנושא לסרט הראשון שלו בארצות הברית.
במשך ארבע שנים תמימות עבד נתיב על התסריט של SKIN, ובקיץ 2016 עבר לארצות הברית והשניים גילו גם את הפוליטקה מאחורי הבועה ההוליוודית. ג׳יימי: ״הסוכן שלנו העביר את התסריט לכ-60 מפיקים באל-איי, ומכולם קיבלנו תשובות בסגנון שהתסריט חזק וטוב, ושהם אוהבים את העבודה של גיא בישראל אבל… הילארי קלינטון הולכת להיות הנשיאה הבאה של ארצות הברית, והיו לנו שמונה שנים של נשיא שחור, אז גזענות לא ממש קיימת יותר במדינה שלנו…
היינו מאוכזבים לגמרי מהתשובות האלו וחזרנו הבייתה עם הזנב בין הרגלים. אבל אז אמרתי לגיא שלכל סרט מלא שהוא עשה בארץ קדם סרט קצר. הצעתי לו לעשות סרט קצר גם ל ׳SKIN׳ כדי להציג את הרעיון, או בשפה קולנועית הוליוודית – 'פרוב אוף קונספט'.״
מרגע ההחלטה השניים נכנסו לפעולה, סיימו את כתיבת התסריט הקצר והחלו בצילום הסרט. מה שהתברר כהפקה יקרה הרבה יותר משדמיינו. ג׳יימי: ״הוצאנו את כל החסכונות שלנו על הסרט ואני רוקנתי את ה-401k שלי, זו הייתה הפקה גדולה ודי מסובכת".
גיא: ״את כל העריכה והפוסט פרודקשן עשינו בישראל עם צוות ישראלי. העתיד המיידי לא היה פשוט – לא הצלחנו להגיע לשום פסטיבל. לא סאנדאנס, לא קאן ולא ברלין. חשבתי לעצמי, ׳אוקיי, אף אחד לא רוצה לראות את הסרט הקצר. המשכתי לעבוד על הפיצ׳ר ולא התעסקתי בקצר".
כנשאל על המאבק ביצירת סרט כשמסביב כל כך הרבה חוסר וודאות לגבי יציאותו לאור, סיפר נתיב על הדילמה בין התמסחרות לאותנטיות אמנותית: ״כשאתה עושה סרט אולפנים גדול אין לך בכלל שליטה עליו, אבל בתמורה אתה מקבל תקציב ענק והפצה רחבה. אם אתה עושה סרט אינדי, יש לך שליטה מלאה על הקריאטיבות אבל לאחר מכן אתה צריך להילחם על ההפצה שלו. זה המחיר שאתה משלם".
במהלך העבודה על סיום הסרט השניים קיבלו טלפון שבישר להם שהסרט הקצר נמצא ברשימת עשרת המועמדים לפרסי האקדמיה. הזוג הבין שאולי בכל זאת יש כאן פוטנציאל והחלו במסע גיוס כספים כדי לשווק אותו ברצינות ולנסות ולהכניסו לרשימת חמשת הסרטים המועמדים בטקס האוסקר. נתיב: ״שכרנו את ג׳ושוע ג׳ייסון הידוע כ ׳לוחש לסרטים הקצרים לאוסקר׳. הוא יודע איך להכניס סרטים לרשימת המועמדים הסופית".
SKIN נכנס לרשימה וגם זיכה את נתיב וזוגתו בפרס האוסקר הנכסף. הישג, שכמו שאומרים בישראל, שם אותם על המפה.
172 פסטיבלים ברחבי העולם
גיא, עד כמה העובדה היותך ישראלי השפיעה על ההתיחסות כלפיך מהאקדמיה?
״אני חושב שהישראליות שלי עלתה די הרבה פעמים. בראיונות גם יצא לי לדבר על העדה האתיופית בישראל ואיך זה מרגיש לחיות כשחור בארץ. אני חושב שבישראל יש גזענות. אני לא אומר שיש לנו נאו נאצים בארץ, אבל יש לנו בעיות אחרות. אני באמת חושב שהסרט מתאים לא רק לארצות הברית או לישראל אלא גם למקומות אחרים בעולם. תראו מה קורה בצרפת, או את הגזענות בגרמניה שם הנאו נאצים מרימים ראש מחדש, וגם ברוסיה. SKIN נגע בהמון אנשים, לא לחינם הוא הוקרן עד כה ב-172 פסטיבלים ברחבי העולם.״
ג׳יימי הוסיפה שבעלה מקבל אי מיילים תוקפניים מאנשים שמכנים אותו "במאי האנטי לבנים".
נתיב: ״זה לא מטריד אותי. אני כן יכול לומר שחששתי מהסוף של הסרט כי הוא מעורר מחלוקת- הסצ׳נה שבה השחורים לוקחים אדם לבן וצובעים אותו לשחור לא פשוטה. אבל הקהל האפרו אמריקאי שראה את הסרט דווקא ממש אהב אותו. התגובה שלהם הייתה משהו כמו 'פאק יאאא'… הם רואים זאת כסגירת מעגל עם היצוג המעוות שהם בדרך כלל מקבלים בסרטים, כאנשים שתוקפים או נתקפים ומוכים״.
נתיב סיפר שזו הייתה למעשה הפעם הראשונה שעבד באנגלית ועם צוות אמריקאי. הוא סיפר על ההבדלים בגישה ובמוסר העבודה: ״בישראל הכל פחות רשמי. אתה יכול לדבר עם השחקנים בזמן שאתה מביים אותם. כאן, הבמאי צריך לסמוך על השחקן שהוא יביא את עצמו מוכן לצילומים אתה לא יכול לדבר עם השחקנים שלך במהלך הצילומים. זה לא תיאטרון. אתה יכול במקסימום
לעשות הכוונות קטנות.
כמובן שיש הבדל במקצוענות של הצוות. רק בישראל תוכלו לתפוס את הבום-מן מדבר עם אישתו בנייד בזמן ההקלטה ולשמוע: ״אוקיי מותק אני עוד מעט מגיע
הביתה״…
כאן הכל עובד לפי הספר. אני זוכר שבסצנה של היריות ביקשתי בספונטניות מהשחקנים להמשיך את הסצנה במכות ואגרופים. אמרתי להם ׳אוקיי עכשיו כולם פשוט תלחמו׳. הם עצרו, הסתכלו עליי ואמרו – מה זאת אומרת להילחם? אמרתי: ׳פשוט תתחילו מכות אחד עם השני׳. הם אמרו לי ׳אנחנו נתבע את התחת שלך אם משהו יקרה לנו… אי אפשר לעשות את זה ככה אנחנו צריכים לעשות חזרות קודם׳.
בישראל הכל יותר ספונטני. שם השחקנים היו פשוט מתחילים ללכת מכות מבלי לחשוב פעמיים".
נתיב גם סיפר על רגע מרגש שהתרחש לפני הזכיה: "זה היה יומיים לפני האוסקר במסיבה של ICM. ספייק לי ניגש אלי ואמר שהוא הצביע עבור הסרט שלנו. זו הייתה חותמת על האיכות של הסרט מבחינתי. לא הייתי צריך שום דבר
מעבר לזה".
בסיום חלק נתיב עם האורחים את הרעיון לסרט המשך: "אנחנו מדברים לעשות סרט נוסף שיראה מה קורה עם הילדים, השחור והלבן, עשר שנים לאחר מכן. אחד מהם יוצא מבית הסוהר והם נפגשים שוב מבלי שהם מכירים ויודעים את ההיסטוריה המשותפת שלהם".


