עובדות המקרה:
– בני הזוג: הוא היה רווק. היא הייתה גרושה ואם לשניים.
– הם לא נישאו מעולם, וחיו כבני זוג ידועים בציבור עם הילדים כארבעים שנה.
– תחילה התגוררו יחד בדירה בהדר הכרמל בחיפה ובעת מגוריהם המשותפים שם, רכש האיש בית בקרית חיים.
– בשנת 1936 עברו בני הזוג להתגורר בבית החדש ושם התגוררו כל חייהם. הזכויות על הבית נרשמו על מו של האיש בלבד.
– חלק מהסכום עבור הדירה שולם עם רכישתה, חלקו האחר שולם במשך השנים.
– בשנת 1973 האישה נפטרה.
לאחר פטירתה, בנה של המשיבה פנה לבית המשפט בתביעה להכריז כי עזבון המנוחה (כלומר ילדיה- יורשיה החוקיים), הינו הבעלים של מחצית הזכויות בבית והאיש, בן זוגה של אמם, בעלים של מחצית הזכויות בלבד, וזאת למרות שהרישום היה על שמו של האיש בלבד. התביעה התבססה על הלכת השיתוף בנכסים.
כיצד פסק בית המשפט?
פסק הדין מפיו של כב׳ השופט אהרון ברק:
״זמן קצר לאחר שבני הזוג החלו את חייהם המשותפים נרכשו הזכויות בבית. תוך שחלק מהסכום שולם בו במקום, וחלקו האחר שולם במשך השנים. לאור הזמן הקצר שעבר בין תחילת החיים המשותפים ללא נישואין לבין מועד רכישת הזכויות בבית, ולאור שאר נסיבות העניין, אין להניח כי אותה עת התגבשה אצל בני הזוג גמירת הדעת לשיתוף בבית.
אין להניח, כי אילו נשאלו אותה עת, היו משיבים, כי גמרו בדעתם לשתף עצמם בבית. דומה, כי העדרו של טקס הנישואין, היותה של המנוחה מטופלת בילדים קטנים המצויים במעון ושאר הנסיבות מצביעים על ארעיותו של היחס אותה עת. אין להניח איפוא, כי בעת רכישת הבית קם שיתוף בו בין בני הזוג״.
״מאז נרכש הבית עד למותה של המנוחה עברו כארבעים שנה. בכל אותה עת היה אורח חיי בני הזוג תקין, והם חיו ביחד ובשלום. בכל אותה עת, מילא כל אחד מבני הזוג את חלקו במאמץ המשפחתי המשותף. ובאותה תקופה שולמה יתרת מחיר הבית.
בנסיבות אלה נראה לי, כי על לוח הזמן הארוך הזה מצויה אי שם נקודת מפנה, אשר ממנה ואילך ניתן להניח, כי בני הזוג גמרו בדעתם לראות את הזכויות בבית בו גרו – הוא הקן המשפחתי שלהם – כמצוי בבעלותם המשותפת.
״זו המסקנה המתבקשת ממכלול החיים המשותפים. אכן, אילו הוכחה הפרדה בין רכושם של בני הזוג, ואילו הוכח קיומו של קו הפרדה ביניהם, הייתי מגיע למסקנה אחרת. אך הוכחה כזו לא באה, ומתוך מכלול הנסיבות כפי שהוכחו עולה גמירת דעת של שיתוף. כפי שראינו, התובע אינו חייב להוכיח כתנאי מוקדם העדר קו ההפרדה, ושאלת השיתוף נקבעת על-פי מכלול הנסיבות הכולל״.
״גמירת דעתם של בני הזוג באשר לשיתוף הנכסים משתרעת, בעניין שלפנינו, על בית, שנרכש על-ידי אחד מהם לעצמו בתקופה שבה לא חל שיתוף ביניהם, אך אין בכך ולא כלום, שכן מנסיבות העניין ניתן להסיק הסכם מכללא, שיחול על נכס שכזה.