יצירה טובה לוקחת את הקהל למימד אחר בזמן • "בתו של הרשע", הצגת היחיד של שנית כתר-שוורץ בתיאטרון אודיסי בלוס אנג׳לס, עושה בדיוק את זה • ביקורת והמלצה לאחר הצגת הבכורה
האמת, הייתי סקפטי בדרכי להצגת היחיד "בתו של הרשע" שעלתה במוצאי שבת האחרונים בתיאטרון Odyssey במערב לוס אנג'לס. חששתי, האם אני עומד לצפות במונולוג מייגע של אישה אחת (מוכשרת ככל שתהיה) שתספר סיפור שכנראה מעניין בעיקר אותה? אתחיל מהסוף: התבדיתי.
"בתו של הרשע" היא הצגה מעניינת ומסקרנת, עשויה היטב ומשלבת בתוכה קומדיה ,דרמה ולפרקים כאב. עם סגנון אותנטי ותשוקה מתפרצת השחקנית הישראלית-אמריקאית שנית כתר-שוורץ שוזרת את סיפורה האישי עם סיפור מדינת ישראל הצעירה :עם טראומת השואה ולאחר מלחמת יום העצמאות, כמהה לעליית יהודים לארץ אך מגמגמת בתהליך קליטתם. סיפורה של שוורץ הוא סיפורם של מהגרים יהודים רבים שהגיעו ממדינות ערב הישר למעברות ולשיכונים, וחייו בתקופת הצנע עם אתגר נוכח לקיום חיים נורמלים תוך שהם זוכים ליחס מפלה מבני הקיבוצים, המדינה ומוסדותיה.
אולם התיאטרון (מלא מפה לפה( ללא במה מסורתית, שוורץ מופיעה כשהיא מביטה לקהל בגובה העיניים. הרצפה והקירות מציגים את סמלי הקבלה ומילים בעברית בכתב תנכי. תאורה חמה כאילו מלטפת את המקום ויוצרת אינטימיות מיוחדת. ברקע מוזיקה עם מיטב שיריה של עפרה חזה ז"ל- הכניסו את הקהל לאווירת יהדות תימן. כש"גלבי״ (אהובי) עם מקצבי הפחים האלמותיים התנגן – זיכרון ישן לקח אותי לבית סבתי בדרום תל אביב. אז, כילד, נהגתי להביט בה מתופפת על פח שמן ישן ,תוך שהיא שרה מזמורים תנכיים בסגנון תימני.
המוזיקה פוסקת , חושך, תאורה כתומה ממלאת את החדר… שוורץ נכנסת לבושה בחצאית שחורה וחולצה תואמת. שערה שחרחר ומתולתל מעט מחסה בדרמטיות את פניה . "האם ראיתם מישהי שנראית כמותי "? "סליחה, אתם, האם ראיתם מישהי שנראית כמותי?" פונה אל הקהל עם רמז מטרים למסע אליו אנו עומדים לצאת. החיפוש של שוורץ אחר עצמה, אך גם אחרי אחותה ואחרי החופש אותו מצאה לבסוף, כאן, בעיר המלאכים.
מאחוריה שלושה מסכים גדולים מציגים חדר במלון "המלך דוד" המפורסם בירושלים, שמבעד לחלון נוף העיר העתיקה. העלילה מדלגת בין חדר המלון, למעברות ושיכוני העולים מתימן שהגיעו לארץ במבצע "מרבד הקסמים" בשנת -1949-50 ובחזרה ללוס אנג'לס.
באנגלית מצוחצחת ותיאטרליות מרשימה שוורץ לוקחת את הקהל למסע מטלטל על חוויות החיים במעברות, מצוקת הדיור והצריפים הרעועים בהם התגוררו עשרה נפשות בחדר, השירותים (חור באדמה עם סככה) ממוקמים מרחק דקות ארוכות מהצריף המשפחתי. שוורץ: "הייתי הולכת בלילה לשירותים ומדלגת בין גושי חרא של אנשים שלא הספיקו להגיע לשם". היא מתארת לפרטים כיצד נעקצה על ידי עקרב בזמן שהתכופפה לעשות את צרכיה ומשתפת בכנות מרשימה על העוני הגדול אותו חוותה בילדותה: "אבא היה קם מוקדם בבוקר, אוכל פרוסת לחם ויוצא לעבוד בחקלאות – עבודה קשה בשמש הקופחת רק כדי שיהיה לנו מה לאכול. בתימן לעומת זאת הוא היה רב מכובד, התפקידו שלו היה לאחד ולשרת את הקהילה היהודית ולכתוב ספרי תורה".
את הסיפורים העצובים מלוות תמונות ארכיון ישנות בשחור לבן המציגות את החיים במעברה ואת האנשים ומשפחתה שגרו בה. את המעברים בין מערכות המחזה ליוותה מוזיקת צ'לו מרגשת אותה כתב במיוחד להצגה מוזיקאי הסרטים האגדי ג'יימס ניוטון הווארד. בין המערכות מופיעות על המסכים מילים מכוננות בעברית הלקוחות גם מעולם הקבלה: חופש, אושר, אהבה, הצלחה ועוד. שוורץ מפרשת את משמעות המילים ומדגימה כיצד הן באות לידי ביטוי בסיפורה האישי.
שוורץ עוסקת במערכות היחסים עם הוריה: "אבא אף פעם לא נישק אותי על הלחיים, תמיד בכתפיים ובידיים ואמר את התכשיט שלי". היא גם חולקת עם הקהל את הספר "נחש הנחושת" אותו כתב אביה, המגולל תרופות פלא, עשבי מרפא וחלקי בעלי חיים (בהשראת הרמב"ם). הספר אולי נחל כישלון חרוץ, אך כילדה וגם בבגרות היא מחבקת אותו, מצטטת ממנו ומייעצת לבנותיה דרכו.
בדרמטיות מתפרצת שוורץ מתארת את אמה עובדת מהבוקר עד הערב בשטיפת רצפות לבתים וחדרי מדרגות בשיכון; כשהיא משחזרת את תנועות הקרצוף הבלתי נגמרת בשילוב זעקות העבודה הקשה בקולה של האם.
באחת הסצנות הפרובוקטיביות במחזה שוורץ עוסקת בחיי המין של הוריה. היא מתארת איך מפאת חוסר בפרטיות בצריף הצפוף הייתה שומעת אותם עושים סקס. מה שהותיר בה צלקות ושאלות רבות לגבי מוטיב ההנאה באקט המוזר. "הם נראו כמו 2 עזים גונחות – בשיא האקט שוורץ שוכבת על גבה, מפסקת רגליים ומדגימה את האקט תוך שהיא גונחת בקול רם חביבתי או חבבי, מגיעה לפורקן, ומסיימת בתובנה אישית: "אין ספק מהיכן הגיע הבלבול וחוסר הביטחון המיני שלי."
שוורץ הוציאה את השד העדתי מהבקבוק ועסקה באפליית המזרחים בארץ ישראל הצעירה. היא הסבירה לקהל את מערכת היחסים האי שוויונית בין האליטה האשכנזית של יהודי אירופה לבין יהדות תימן, עיראק ומרוקו. "הפרסים היו קמצנים, העיראקים עצלנים, המרוקאים אלימים (סכין) והתימנים היו פושטי יד ומריחים רע".
מרכז המחזה עוסק בפצע הכאוב של ילדי תימן החטופים. שוורץ סיפרה במונולוג מרגש על אחותה התאומה שמעולם לא פגשה. כיצד שיקרו לאמא שהתינוקת מתה לאחר הלידה. " אני כל כך כועסת, מילא אמא שלי, עבדו עליה, אבל אבא שלי היה רב חכם ואיש ספר. כל כך הרבה שנים לא הבנתי איך לא ביקש לראות תעודת פטירה, גופה, או איזושהי הוכחה. למה לא ביקש לקבור התינוקת בעצמו!"
ניכר כי סיפור החיפוש אחרי אחותה האובדת הוציא משוורץ את האמוציות הגדולות ביותר. במשך דקות ארוכות זעקה זעקות כאב ותחינה, לקחה את הצופים למסע ארוך של חיפושים תוך כדי שהיא מתנועעת על הבמה באנדרלמוסיה מהפנטת. במשך כל ההצגה הקהל חוזר לחדר בבית המלון בירושלים בו שנית ממתינה לפגוש, אולי.. את אחותה האובדת. האם יפגשו באיחוד מרגש? לכו לראות את ההצגה.
"בתו של הרשע" היא הקללה העסיסית אותה ספגה שוורץ, אז, כילדה ,מעולים אחרים במעברה. משפט אחד, שהוא פצע פתוח בו מנסה לטפל במחזה שנוגע בסיפורה האישי אך גם מספר את הסיפור של כל מהגרי יהדות תימן בעשורים הראשונים של קום המדינה. היא מציגה בישירות מעוררת הערכה פרטים חושפניים ואינטימיים מחייה וחיי הקרובים לה. אך גם את יחסיה מול המדינה שבגדה בה, פגעה, השפילה ורמסה את כבודה. היא מספרת בחופשיות על בחירתה האישית להגר מארץ הקודש אליה התפללו אביה וסבה במשך שנים. הגירה, שבחובה רגשות אשמה כבדים וגעגוע עמוק.
במחזה שוורץ סוגרת חשבון עם דמויות רבות בחיה כמו: השכנים המרוקאים בשיכון, האשכנזים בקיבוץ והממשלה בישראל… אך גם מתענגת על זכרונות ילדות של האוכל התימני: הג'חנון והמלאווח אליהם היא כה מתגעגעת. על הפשטות והמחסור אך גם החום והאהבה לה זכתה. המנעד הנושאי והווקאלי הרב אותו הפגינה יצר חווית תיאטרון מופלאה הנוגעת לא רק בקהל יהודי או ישראלי.
יצירה טובה לוקחת אותך למימד אחר בזמן."בתו של הרשע" עושה בדיוק את זה. לפרקים שכחתי שאני נמצא בלוס אנג'לס של .2022 זה הרגיש כמו מסע מיסטי מרתק בין מילות קבלה, תרבות יהודית ומסורת תימנית. כזה שהסתיים בהכרת תודה על המקום בו אנו חיים היום. ארצות הברית של אמריקה – שכמו שהעידה שוורץ במהלך הופעתה – העניקה לה את האפשרות לחלום בגדול, להגשים את עצמה ואת הבמה לספר את סיפורה המרתק.
Direct Ticket Purchase Link
