לכותרת הסרט ״סיפור אמיתי" יש משמעות כפולה. הראשונה היא למסור האינפורמציה שמדובר בסרט המבוסס על סיפור שאכן קרה במציאות והמשמעות החשובה יותר היא השאלה שהסרט מציג לגבי אמיתות דבריהם של הגיבורים.
הסרט המבוסס על ספר באותו שם של העיתונאי מייק פינקל, מביא אל הבד סיפור אמיתי של קשר מוזר בין פינקל שפוטר מעבודתו כעתונאי בניו ירק טיימס עקב סילוף עובדות בכתבה על עבדות ילדים באפריקה ובין חשוד ברצח. שלא כמו במקרים מפורסמים יותר של העתונאים ג׳ייסון בלייר וסטפן גלס, שנתפסו אחרי סילופים חוזרים ונשנים, זה היה המקרה הראשון של פינקל, אבל עבור עיתון ששם דגש על דיווח מדויק, הסילוף היה חמור מספיק כדי שיפוטר לאחר כתבת ההתנצלות שהעיתון מפרסם,
פינקל חוזר למונטנה אל חברתו הדואגת, ג'יל (פליסיטי ג'ונס) והוא מגלה ששום עיתון לא מוכן להעסיק אותו. בזמן שהוא מלקק את פצעיו, עיתונאי ממדינת אורגון מביא לידיעתו שאדם בשם קריסטוף לונגו החשוד ברצח אשתו ושלושת ילדיו נתפס במקסיקו וטוען שהוא מייקל פינקל.
פינקל מחוסר העבודה מבקר את לונגו בבית הסהר ומאמין שבזכות כישוריו העיתונאיים הוא יצליח להוציא את האמת על הרצח המזעזע. אחרי ביקורים חוזרים ונשנים, בין השניים נוצר קשר מורכב שלא ברור בדיוק מי מהשניים מרויח ממנו יותר.
יחסים בין עיתונאי לרוצח הוא נושא מרתק והוא תואר בגאוניות בספרו של קפונה ״בדם קר", ספר שעובד לסרט בכיכובו של השחקן הנפלא פיליפ סיימור הופמן, שאף זכה באוסקר על תפקידו בסרט. הסיפור שבין פינקל ללונגו מרתק, אבל חבל שהטיפול הקולנועי בו כשל. במקום לסמוך על הסיפור כפי שהוא, יוצרי הסרט החליטו ליצור סצנות מפוברקות. כמו למשל הסצנה בה ג׳יל, חברתו של פינקל, פוגשת את לונגו בבית הסוהר ובליווי אריה אופראית על אדם מהמאה ה16 שרצח את אשתו ובנו היא מסבירה ללונגו שהיא לא מאמינה שהוא חף מפשע.
משחק שליו מדי של שני השחקנים לא נותן לנו להבין מה השניים מנסים לאמיתו של דבר להרוויח אחד מהשני. ג׳ונה היל המגלם את פינקל האמור לתת את המשחק הרגיש יותר, מעצב דמות חיורת חסרת חוט שדרה. ג׳יימס פרנקו עם עיניו העצובות לא מעביר את האניגמה והטירוף שמתבקשת מהדמות. למרות שג׳ונה היל אמנם מרמז על היאוש של פינקל, שניהם לא משכנעים מספיק.
שאלות רבות מתעוררות במהלך הסרט, כמו למשל האם לונגו אכן רצח את משפחתו ואם כן מה מונח על כף המאזניים ביחסים בינו לבין פינקל; או האם שניהם באמת דומים כפי שהם לפעמים מאמינים. הבעיה בסרט זה לא שהוא לא עונה לשאלות האלה אלא שהוא לא מציב את השאלות בכובד ראש מוסרי או כוח דרמטי.
הסיפור האמיתי בין מייקל פינקל וקריסטיאן לונגו פרובוקטיבי והוא מרתק. זהו סיפור מטריד של פשע, סקרנות ואתיקה עיתונאית – אבל כל זה לא עובר בסרט.
