שלי סקנדרי גדלה בלונדון בתנאי פנימיה על במת התיאטרון, היא היתה ילדה בת שבע. אבא סקנדרי היה מפקיד אותה כל בוקר בתיאטרון והולך לעבודה. היא גדלה עם אבא בלונדון ואמא נותרה בחולון. ככה היה לו ראש שקט. לשלי התיאטרון היה ממש כמו משפחה. זה היה תיאטרון מקומי בלונדון, "The Old Bull Theatre" ,שעושים חזרות כל היום , ארבעים הצגות בשבועיים במשך העונה הבוערת. התיאטרון סתם לה את החור המשפחתי ונתן לה את ההזדמנות להפוך לשחקנית. בגיל שבע כבר הופיעה על במות לונדון וזמן מה אחרי זה גם השתתפה בסרטים.ילדת פלא שמתרחשת בעולם של דמיונות קסמים במות וסרטים.
סקנדרי זה שם המשפחה מיוחד, נגזר מ'אלכסנדריה', המשפחה של אבא עלו ממצרים .
"תמיד הייתי קצת מוזרה", היא מספרת לי , אנחנו מסובים מאחורי הקלעים של תיאטרון קטן וצבעוני בהוליווד.שלי על המזוודות לנסוע מחר לפסטיבל קאן.אבל על זה בהמשך."אני שיחקתי תמיד בעולם דמיוני",היא ממשיכה ומורחת צבע ואיפור על פניה,
" אבל היו לי גם חברים אמיתיים. אני זוכרת, שבארץ כשהייתי קטנה היה לי חבר שהיינו מטפסים על איזה עץ ומשחקים כאילו זה מטוס ואנחנו לוחצים על כל מיני כפתורים שכל עלה זה כפתור אחר והינה אנחנו עפים באוויר ואנחנו מפליגים בים או לא יודעת מה. אז תמיד היה לי עולם דמיוני מאוד מוזר, לא ברמה של חברים דמיוניים פשוט אם היינו הולכים באנגליה לפארק, אני הייתי מוצאת לי איזה פינה ומשחקת שם עם העצים והצמחים ואני נעלמת לתוך עולם דמיוני. זה היה מאוד הגיוני אם העולם הדמיוני הזה נוגע בתיאטרון, וכשהלכתי לאודישן להצגות של תיאטרון אז ראיתי המון אנשים וכולם רוצים להיות חברים של הילדה שחורת השער עם העיניים החולמניות ככה למדתי על העולם והיה הרבה מה ללמוד ".
כבר בבית הספר היא נבחרה לתפקידים במחזות שהועלו. המורים לדרמה סימנו את שלי, והיא התקבלה לכל הצגות הילדים שהועלו.
שלי:"תמיד התקבלתי והלכתי, ועוד פעם התקבלתי ועוד פעם. בחיים שלי לא ידעתי עד גיל שמונה עשרה, עד שהייתי די בוגרת, לא ידעתי שאודישן זה כן או לא, חשבתי שאודישן זה כן ואז מחליטים למה אתה מתאים, לא ידעתי שיש דבר כזה לא".
"מתי היתה פריצת הדרך המשמעותית הראשונה שלך?"
שלי:" בגיל שש עשרה קיבלתי תפקיד בסרט, זה היה סרט אמריקאי ששמו "חשבון השטן" שהפיק אותו דסטין הופמן בכיכובה של קירסטן דאנסט על נערה יהודייה אמריקאית שמואסת בסיפורי הזיכרונות של סבתה על זוועת השואה. בליל הסדר היא הולכת לפתוח את הדלת לאליהו הנביא. באופן לא ידוע היא חוזרת אחורה בזמן לשנת 1942 ומוצאת עצמה בעיירה יהודית טיפוסית בפולין, שם היא מכירה את רבקה בריטני מרפי היא מגיעה בזמן שנערכת חתונה, שבסיומה מגיעים חיילים נאצים הלוקחים את תושבי העיירה למחנה ריכוז. היה לי תפקיד מאוד יפה, זה היה סרט שואה. ילדה שחוזרת אחורה בזמן ואז היא הולכת לחתונה של בת דודה, אני הבת דודה, אני זו שהתחתנה. אפילו כתבו עליי בעיתון של ניו יורק. זו הייתה הפקה אמריקאית וקנדית, הם פשוט הביאו המון שחקנים מאנגליה, כי קודם כל אנחנו נחשבים שחקנים איכותיים, וגם המבטא לא הפריע. בכל מקרה הם היו צריכים להביא אנשים שילמדו אותנו לדבר מבטא פולני. אתה לא מאמין, אני דיברתי במבטא פולני! השוס של הסרט, שהורידו לי את השיער בסרט. יש צילום מקרוב שלי בוכה. אז בוא אני אסביר לך מה קרה מאחורי הקלעים בסצינה הזאת. אז מה שקרה זה שהתחילו לחתוך לי את השיער והיה לי דמעה בעין וצילמו ואז אמרו קאט, ואז אני מעבירה ככה את הידיים בשיער וקולטת שחצי מהראש שלי בלי שיער ואני מסתכלת על היד ואני נכנסת להיסטריה ואני מתחילה לבכות והבימאית אומרת שיחזירו את המצלמה, והיא מצלמת אותי ככה. היה רק חצי ראש, אני מסתכלת עליה ואומרת לה :"די, די" וככל שאני ממשיכה לבכות הם חותכים לי את זה יותר ויותר קצר. מה שהיה הכי קשה בסרט, קודם כל זה היה מאוד אמיתי, גם כשהיינו שם. אני יודעת הרבה על השואה, אני יהודייה ואני יודעת הרבה על השואה. זה היה מאוד אמיתי במובן שלא ממש ראינו מצלמות. צילמו את החתונה שלי ואז באו ודחפו את כולם לתוך משאיות ואנחנו נדחפים, ויש כל מיני אנשים צורחים ויש כמה ילד שגם נבהלו ודמעות בעיניים שלהם והכלבים נובחים ואתה נכנס לתוך ההיסטריה של הרגע ואתה באמת חי את הרגע.
אני לא יודעת לבכות בכאילו, אז זה עניין של ריכוז ועניין של הבנה של הסצנה וזה עניין של הבנה של הדמות וזה לא נגיד שאני יכולה לעשות את זה אין ספור פעמים, אני יכולה לעשות את זה שלוש פעמים. זה לא נפתח אצלי ככה, זה צריך להיות בזמן ובאווירה ובדיכאון הנכון".
"מה ההבדל הרגשי בין משחק בתיאטרון למשחק בסרט?"
שלי:" הבעיה בתיאטרון, גיליתי, שבגלל זה בסופו של דבר עברתי לקולנוע ולטלוויזיה, הבעיה בתיאטרון היא, שאתה לא עושה את זה פעם אחת, אתה עושה את זה ארבעים פעם. בחמש, עשר פעמים הראשונות, הרגש יוצא בקלות, כי עדיין בהתרגשות של התפקיד וזה חדש ויש קהל ואתה באדרנלין. אחרי עשר פעמים, חמש עשרה פעמים, זה כבר יותר קשה, אז אתה צריך לחפור, אתה חופר לתוך הפצעים. זה כמו שיטה, אתה מנסה למצוא מקומות בתוך העבר שלך או בתוך הנפש שלך שבה אתה יכול להזדהות עם הדברים של הדמות. שאתה מנסה להזדהות עם הדמות בצורה עמוקה, כמו שאמרתי, בהתחלה מספיק שהתסריט, ההצגה כתובה בצורה כל כך מצוינת, המלל עצמו עושה את שלו. זה כמו שתקרא שירה ואז כל כך תתרגש שזה יגרום לך לדמעות. זה אותו דבר, אבל אחרי עשר פעמים, חמש עשרה פעמים, זה כבר לא זה, ואתה מתחיל לחפור וזה מה שנהיה לי קשה, עם הזמן שוב ושוב כל פעם לחפור ולחפור. עשינו עשרים וחמש פעמים הצגה. מופיעים בפני קהל, מאתיים, שלוש מאות איש. משלמים, גם המשפחות משלמות. התפקידים לא משפיעים במובן שאני הולכת הביתה מזועזעת, אני מגיעה הביתה ,לוקחת מקלחת וכל הדמות נשטפת לתוך הביוב למטה."
"מה היו התובנות שקיבלת בעקבות הסרט הראשון שלך?"
שלי: "הסרט הזה היה הפעם הראשונה ששילמו לי, אז זה לא היה מעט, קודם כל מהכסף הזה אני שילמתי על הרבה דברים כמו טיול לדרום אמריקה, לימודים ב'בית צבי'. הבנתי מתוך זה, שמשחק זה לא חייב להיות משהו חובבני או כיף, זה גם יכול להיות משהו שאני עושה בחיים שלי נהינת ומתפרנסת.
אהבתי את זה וחשבתי על עתיד, אני מזל בתולה, אני בנאדם מאוד הגיוני ודאגני. חשבתי ללכת וללמוד ארכיטקטורה ולנסות משחק, כי אמרתי שהרבה אנשים רוצים את זה וזה לא פשוט, מבחינה כלכלית והכל, ואולי כדאי שתהיה עוד תוכנית ואני מאוד טובה במתמטיקה ובציור וארכיטקטורה זה משהו שמאוד מעניין אותי אז זה מה שחשבתי לעשות.
המורות שלי מאוד התאכזבו כששמעו שזה לא מה שאני הולכת לעשות בסוף, אבל שמה באמת נכנס לי הסרט ,"חשבון השטן", צילמנו את זה בליטה, היינו שם חודש, נהייתי חברה מאוד טובה של הסטאריות של הסרט.
האמת שאחרי הסרט אני חושבת שדי נבהלתי וגם אבא שלי קצת נבהל, כי פתאום זה היה מאוד גדול ורצו שאני אבוא לאמריקה לעשות מסע הופעות וקידום מכירות, עם כל הדברים, וזה קצת הבהיל אותנו ואבא לבד, והוא לא יודע אם חס וחלילה יקרה לי משהו.
אז אחרי הסרט חזרנו ללונדון, ישבנו וחשבנו, אני הפסדתי המון לימודים והחלטתנו להקפיא את כל העניין הזה עד שאני מסיימת לימודים. אז גמרתי את הלימודים בלונדון.
"אז מה קרה אחרי הסרט ולאחר גמר התיכון?"
שלי:"הייתי בת שמונה עשרה,והחלטתי לחזור ארצה, הייתי קצת הפוכה, לא ידעתי עברית. אימא שלי בחולון. אז חזרתי לחולון, כולם מכירים אותי מהילדות ומהביקורים, כל החברים מהילדות. הייתי לרוב בתל אביב, היה לי בן זוג, עברתי לגור איתו, הייתי צריכה את תל אביב מהצורך לעיר גדולה. לא עשיתי צבא, אימא שלי פחדה, מאוד פחדה, היא אמרה:"אתם לא שמים רובה ביד של הבת שלי". אז עשיתי שירות אזרחי מסוג אחר, עזרתי לקשישים בבתי אבות.
הלכתי והתקבלתי לאוניברסיטת תל אביב, וניסיתי להתקבל שלוש פעמים לבית צבי, בהתחלה לא התקבלתי למרות שאמרו שאני הכי טובה באודישנים עצמם. יש שבעה שלבים, הגעתי לשלב האחרון ונכנסתי ללחץ, שאני לא מספיק טובה. זה לא משנה וטוב שזה קרה, כי לוקחים חמש עשרה איש בבית צבי מתוך מאה חמישים איש. בוחרים חמש עשרה איש ואלה הכוכבים, והם מקבלים תפקידים שבחיים לא יכולת לקבל ללא הבית ספר הנפלא הזה. אני הייתי אחת מהם, אני שיחקתי את "ירמה" עצמה, ב"פדרה" שיחקתי את פדרה, ב"לאחר הנפילה" שיחקתי את מגי נערת הטלפון. שיחקתי תפקיד ראשי אחרי תפקיד ראשי, היה לי שיער קצר וזה הספיק לי. מן הסתם זה היה מאוד קשה, הייתי צריכה ללמוד להתמודד עם זה שחברות שלי לא מקבלות את זה ויש אי נעימות ובשנה הראשונה היה לי מאוד קשה ובעצם הרגשתי שאני כל הזמן מתנצלת, הרבה אנשים לא אהבו אותי, שנה שנייה קצת קיבלתי יותר ביטחון ואמרתי שזה בסדר ואין מה לעשות, אני אהיה נחמדה לכולם, זה מצב מסובך."
"מה עשית לאחר בית צבי?"
שלי:" באותה תקופה גרתי ברמת גן קרוב לבית צבי לאחרמכן חזרתי לתל אביב, גרתי עם חברה חצי שנה, עשיתי כמה תפקידים בטלוויזיה, עבדתי עם מנחם גולן, עשיתי תפקיד ב"אקטובה", כמה דברים קטנים כאלה ואמרו לי "וואו רק סיימת בית ספר וכבר את רשומה בסוכנות השחקנים אצל "פרי כפרי" .כל יום היה לי צילומים למשהו אחר אבל זה לא סיפק אותי, כי בילדות אני חלמתי על עולם גדול יותר, וישראל הייתה לי מאוד חונקת.
לא היתה לי סבלנות, היום בדיעבד אני יודעת את זה, היו לי מספיק תפקידים, עשיתי תפקידים בתוכניות טלוויזיה ועבדתי עם מנחם גולן, ב"לא הבטחתי לך" .היה לי תפקיד אורח בסדרות, עשיתי הרבה גם סרטונים תעשייתיים והתפרנסתי, היה טוב. גם מלצרתי פעם בשבוע להשלמה אבל התפרנסתי בכבוד.
"איזה דמויות את מעדיפה לשחק?"
שלי:" אני חושבת שלרוב אני יותר קשורה לדמויות קלאסיות, פחות דמויות שהן מגניבות, קוליות. כי אין לי את זה, במובן של לא ידעתי מספיק על התרבות המקומית הישראלית כדי לשחק איזו בחורה ישראלית מהתיכון. אני לא מבינה את זה, לא הייתי בארץ בתיכון. אז אני יותר מתאימה לדמויות הקלאסיות, משהו שהוא כזה מכל הזמנים. בגלל זה בארץ לא עשיתי קומדיות, באמריקה אני עושה המון קומדיות, אבל אז לא עשיתי קומדיות, אז זה לא שהיה לי תחרות ישירה, פשוט היה יותר קשה ללהק אותי מכיוון שלא היו הרבה תפקידים כאלה בחוץ.
לא הרגשתי שום צורך לעשות שום ניתוח פלסטי, שום דבר כזה, אומרים שיש כל מיני יפות ואני מתחרה איתם. כן, אבל אני לא באמת מתחרה איתם, כי את התפקידים שלהם אני לא יודעת לשחק, לא יודעת, ניסיתי, הייתי באודישנים, השפה לא יוצאת נכון. אני לא מצליחה לשחק את זה. תן לי את הטקסט ויש בלוק, הייתי הולכת לאודישנים של: "אה אחותי! … …" לא, לא מצליחה לשחק את זה, לא מסתדר לי. תן לי תפקיד כזה עם משקל, עם משמעות ואני אוכלת את זה בלי מלח רק עם קוויאר."
מה השלב שבו הבנת שבארץ את לא מסתדרת?"
שלי:"כשנוכחתי שאין לי יתרון בארץ החלטתי לקחת הפסקה. בגלל זה עזבתי את הארץ, זה היה העניין. אם הייתי נשארת בארץ, בסופו של דבר היו מוצאים לי תפקיד, כי המלהקות אהבו אותי וגם עשיתי אודישנים, ל"שיר שלנו", ל"אלופה" ,עשיתי אודישנים להכל, לא התאמתי לכלום, אין לי את שפת רחוב הזאת, אין לי את הדבר הזה.
קניתי כרטיס טיסה לשלושה חודשים לדרום אמריקה, אמרתי קודם כל נצא מהארץ, אימא שלי לקחה אותי לשדה תעופה והיא מתחילה לבכות אני אומרת לה:"אימא מה את בוכה, אני עוד שלושה חודשים חוזרת" היא אומרת לי: "שלי, את לא חוזרת" ואני לא חזרתי, היא ידעה, היא הרגישה. נסעתי לדרום אמריקה לשלושה חודשים, נשארתי תשעה חודשים לבד. למדתי ספרדית וסלסה.
טיילתי, טיפסתי, כתבתי יומנים, למדתי, ראיתי, בעיקר בחנתי את היכולות שלי, זה מה שעשיתי שם. רציתי לדעת שנוודת במדינה זרה, יודעת לעמוד באתגר ולהסתדר. זה מה שעשיתי, כי הרי לא היה לי צבא ואחרי שנתיים שלושה בארץ נורא התחרטתי על זה שלא עשיתי צבא. בזמנו אנשים שבאו מהצבא לבית צבי אמרו שמה שבית צבי עושה לך זה יותר ממה שהצבא עושה לך. זה שמונה עשרה שעות ביום שבעה ימים בשבוע, במשך שלוש שנים, זה טירוף.
אז עשיתי את הטיול, מהטיול נחתתי באמריקה, אצל חברה שיכלה להגיש לי ניירות לשלטונות, ולעבוד אצלה. עבדתי בחנות עם מישהי שפגשתי בדרום אמריקה שאמרה לי "יש לי חברה ישראלית, בניו יורק", חסכתי כסף והגעתי ללוס אנג'לס. בלוס אנג'לס חטפתי את הבומבה, הגעתי לבד, לא הכרתי אף אחד אבל באתי עם בן הזוג שלי, באנו ביחד. לא הכרנו אף אחד, היה קשה, עבדתי קשה,חפרתי כל היום בפייסבוק, Gmail, חיפשתי אנשים. לאט לאט בניתי חיי חברה, גם בניתי קריירה. התחלתי לעשות אודישנים, עשיתי הרבה סרטים קצרים, הרבה סרטים של סטודנטים, העיקר לעשות, שיהיה לי חומר באנגלית כי לפני שהגעתי הנה , היה לי חומר רק בעברית.
האנגלית שלי יותר טובה מהעברית שלי, עבדתי על מבטא אמריקאי. היום אנשים חושבים שאני מניו יורק, לפעמים אומרים לי מלוס אנג'לס, למשל כשאני בניו יורק שואלים אותי אם אני מלוס אנג'לס, אני אומרת להם תודה! זה תלוי אם יש לי קטע עם מבטאים, אני יודעת לעשות איזה עשר מבטאים.
"מה עשית בתחום המקצועי בהתחלה?"
שלי:"בינתיים ותוך כדי, בגלל שלא היו לי אישורי עבודה עדיין, אז הייתי חייבת לעשות רק סרטי סטודנטים. באותו זמן עבדתי על ויזת אומן, ואז הוצאתי חברות בסאג, ולקחתי סוכן והתחלתי ללכת לאודישנים ועשיתי כל מיני פיילוטים. הפיילוטים לא נבחרו אבל עשיתי אותם.גם עשיתי כמה תפקידים בסרטים קצרים, בסרטים באורך מלא, עליות ומורדות, חלק הגיעו לאן שהוא, חלק לא, חלק הציעו לי עוד עבודה במשהו אחר, כאילו הרבה עליות ומורדות, המון.
לפני איזה שנתיים הבנתי שלהסתובב פה במערבולת של לוס אנג'לס כמו איזה תרנגולת שכרתו לה את הראש, זה לא יעזור לי. עשיתי עצור לכל העניין של האודישנים וקטעי סרטים .התחלתי לחשוב פנימה מהו השלב הבא? ואז התחלתי לכתוב, והיום אני כותבת.כתבתי תסריטים, כתבתי מחזה, כתבתי כמה סרטים קצרים, כמה סיפורים קצרים, הכל באנגלית. האנגלית שלי, במיוחד האנגלית הכתובה הרבה יותר טובה מעברית, אני בקושי יודעת לכתוב בעברית.
הסרט הראשון שהפקתי היה סרט קצר שכתבתי וכיכבתי בו. זה דווקא סיפור מהחיים שלי, זה על שתי אחיות חורגות שההורים נפרדים כשהן ילדות מאוד קטנות, בנות עשר ושש ואחד מההורים עובר לאמריקה והשני נשאר באנגליה ואחרי עשרים שנה הן נפגשות, כשלא הייתה שום סיבה שהם לא ידברו, חוץ מזה שהן היו קטנות ולא כל כך זכו. כל סרט קצר יכול להיות גם עד חצי שעה, אני עושה סרט קצר של עשר דקות, כל עמוד זה דקה, זה פחות או יותר איך שזה עובד, בדרמה לא באקשן.באקשן כל עמוד זה יותר. אז צילמתי את זה, ולקחתי איתי לקאן.לקחתי גם את הטריילר לסרט הבא, להתחיל כבר להראות לאנשים. הסרט שלי התקבל לפסטיבל "קאן", סרט קצר שיש לי תפקיד ראשי בו. זה סרט על בחורה אמריקאית שאבא שלה נפטר מאיזה מלחמה, זה לא עולם עכשווי, הוא נפטר במלחמה לא מדברים ספציפית על איזה והיא נוסעת לגור עם הדודה שלה, לתקופה. כשהיא נוסעת היא פוגשת בשדה התעופה, היא פוגשת בחורה מהמזרח התיכון שזאת בעצם אני. ויש לנו כל מיני קטעים שצילמתי בארץ והבחורה שהייתה בארץ גם היתה בצבא ועוזבת את הארץ , כי היא רוצה להתרחק כי היא איבדה חברים בצבא ויש לה כל מיני טראומות. יש את הצד הזה של האנשים שמרגישים ככה מאז המלחמה, אנחנו ביחד מדברות ומסבירות אחת לשנייה שכולם סובלים מהמלחמה, ובו זמנית יש את כל העניין של המדיה בתוך הסרט. הרעיון מאחורי הסרט הזה הוא שהמלחמה זה כמו ביזנס והבנאדם הקטן סובל עבור הבנאדם הגדול. זה התקבל לפסטיבל "קאן" בצורה רשמית. זה תשע עשרה דקות".
"איך התקבלת לקאן,בסך הכל זה הסרט השני שלך?"
שלי:" רציתי לעשות סרט יותר ארוך, אבל אמרו לי שברוב הפסטיבלים המקומיים מרשים סרט קצר עד עשר דקות.שם הסרט הוא "The C Gate"–אמרתי לעצמי שכדי שלא יהיו בעיות אני אכתוב את זה קצר יותר. זה סרט עם ערך הפקה מאוד גדול, צילמנו את זה בסט של שדה תעופה, עם מטוסים והכל, אז דבר כזה אפשר כבר להכניס לפסטיבלים.אנחנו שתי בנותשמשחקות את התפקידים הראשיים לשניה קוראים Barbee Mabee,אתה תשמע עליה הרבה בעתיד. זה לא צולם סתם בבית קפה, זו הפקה איכותית.
אבל הסיפורהתחיל בכלל, שיום אחד הייתי בהקרנה של איזה סרט, לקראת האוסקר, עושים שם כל מיני הקרנות. הייתי שם עם כמה חברים שהם מפיקים ובא אלי מישהו בשם Basil Mooreואומר לי:"אני מכיר אותך, קוראים לך שלי" אני מסתכלת עליו ושואלת אותו:"מאיפה אתה מכיר אותי?" הוא אומר:"אני ראיתי את הסרט שלך "חשבון השטן" את נפלאה!" זה קורה לי מידי פעם, אבל אני שוכחת שזה קורה לי, אז הוא אומר לי :"גם ראיתי הצגה שלך, בארץ" עכשיו חשבתי שהוא צוחק עליי, אמרתי לו:"איך ראית?" הוא אמר:"הייתי בארץ, אני יהודי בריטי". הוא יהודי שהיה בארץ, לקחו אותו לאיזה הצגה, במקרה זו הייתה ההצגה שלי שהייתי תפקיד ראשי, אז הוא אומר:"את שחקנית מעולה, אני ממש אוהב את העבודה שלך, בואי ניפגש!" אוקי, נפגשנו, דיברנו, הוא העלה מולי רעיון, הרצנו קצת רעיונות וזה, הוא אמר:"יופי, אני מבין שאת יודעת על מה את מדברת, בואי נעשה את זה" הוא בינתיים הביא לי תסריט והתחלנו לצלם. הבמאי שלי בזיל מור, קודם כל הוא יהודי והוא גם בריטי, אז הוא מכיר הרבה אנשים דרך הצד הבריטי שלו, והוא הגיש את המועמדות שלנו לפסטיבל קאן והתקבלנו. הרעיון החשוב בפסטיבל "קאן" זה לא רק ליהנות, זה גם לעשות קשרים. בקאן הייתי שבוע, משם נסעתי לארץ, היו לי שתי חתונות ועשיתי קצת צילומים, השלמה לאיזה פרויקט.
היה בקאן דיבור להשתמש בסרט הזה בתור פלטפורמה כדי לעשות סרט באורך מלא, הסרט היה הצלחה גדולה והקרינו אותו שלוש פעמים תמיד עם אולם מלא וחלק נשארו בחוץ.מנהלי הפסטיבל באו לראות אותו ונהנו מאוד.לבזיל מור עצמו יש עוד כמה פרויקטים בדרך שגם בהם אני כנראה אהיה מעורבת, בלי קשר לסרט הזה. זה תלוי, בקאן מישהו אמר לנו :"אני רוצה לשים על זה ככה וככה כסף, בוא נעשה מזה סרט באורך מלא" אז כנראה יהיה סרט באורך מלא, אם לא אז יש לו כמה תסריטים לעוד כמה פרויקטים בדרך, הכל תוצר לוואי של הסרט שלי.עכשיו אנחנו עומדים להגיש אותו לאוסקר ולסנדנס."
"הרגשת סלבריטית בקאן?"
שלי:" כמו שבזיל מור הבמאי בא אלי ואמר לי לעשות את הסרט הזה וכמו שאנשים אחרים נגשים אלי, זה קורה, אנשים מזהים אותי. הם אומרים, "אני מכיר אותך מהסרט הזה". זה נורא מזור לפעמים, אתה יודע כי בארץ למשל, הייתי רגילה שבאים להצגות שלי, ואני יוצאת החוצה, ומבקשים חתימות והכל טוב ויפה, בטח אני רגילה לזה כבר שנים, אבל בקאן זה היה מוזר.
כשהגעתי לאל איי, והתחלתי מהתחתית,עוד פעם. אף אחד לא מכיר ולאף אחד לא אכפת למרות שעבדתי עם דסטין הופמן. פתאום עוד פעם בשנה שנתיים האחרונות אנשים נגשים אלי ברחוב, "ראיתי אותך, אני מכיר אותך". זה נורא מוזר, אבל זה קורה וזה נורא נחמד כי זה מזכיר לי בעצם שכן, את כן שחקנית ואת כן עשית דברים, יש לך ויזת אומן ואת עבדת עם ככה וככה והיו לך תפקידים ראשיים.
"מה דעתך על כל השחקנים המפורסמים שמגיעים מישראל הנה?"
שלי:"לפעמים מגיעים שחקנים ידועים מישראל לאל איי וזה כל כך מצניע אותם, זה נותן להם כאפה על הראש. כמו שחקנים שלנו, אקי אבני ושרי גבעתי יהודה לוי וכל אלה חזרו לארץ, זה קשה. אני עזבתי את הארץ, אני הסתכלתי עליהם ואני עזבתי את הארץ לפני שאני הייתי מפורסמת בכוונה, כי ידעתי שאם אני אהיה כבר מפורסמת ויהיה לי נינוח בארץ, לא יהיה לי את הכוח הנפשי לעזוב את זה ולבוא לכאן, אני אגיד:"נוח לי פה ואני נשארת".
להם יש כוח נפשי, למה הם חוזרים? כי עדיין מציעים להם עבודות ויש להם מה להפסיד. בשנתיים הראשונות עדין הציעו לי עבודות, הציעו לי לחזור ולעבוד בתיאטרון "גשר", הציעו לי לעשות אודישנים ל "הבימה". אני התעקשתי לא לחזור, אבל אם כבר הייתי מתחילה תהליך מסוים אני לא חושבת שהייתי יכול להתעקש. הייתי חוזרת כמו טטלה לארץ כי כשכבר מציעים לך לעשות את הדבר שאתה כל כך רוצה ואוהב איך אתה יכול לסרב לו ולחיות פה כשלאף אחד לא אכפת ממך.
בגלל זה החלטתי להישאר פה והתעקשתי, אבל אני מבינה את המלכודת שבה הם נמצאים.
"מה למדת מעולם הבמה?"
שלי:"אני תמיד חושבת שאת הדברים שאני עברתי בחיים הם כדי ללמוד מהם ואז כדי ללמד את השאר. אני באמת מאמינה שאומנות, לצערי הרב זה פחות ופחות קורה היום, אבל פעם אומנות זה לא היה כדי להנמיך את עצמנו לקהל הרחב, זו היתה השיטה, זה היה
החינוך. זו הייתה הדרך להראות לקהל הרחב מה הולך פה באולימפוס. כמו שהיוונים כתבו טרגדיות, הם השתמשו במה שקרה במלכות כדי להראות מה זה דבר טוב לעשות ומה זה דבר רע, אם היא התאהבה בבן שלה ובסוף היא מתה, זה רע! ככה הם לימדו לקחים, ככה הם לימדו את העם את הדרך הישרה, אני חושבת שהאומנות זה דבר שנמצא בשביל להרים את כולנו, את התרבות, להרים את התרבות של העולם, לשפר אותנו.
מהמשבר האישי שלי אני מרגישה שאני, יש לי מה ללמד ולהסביר, גם לעצמי, גם דרך האומנות, כאילו הצלחתי להתגבר על הטרגדיה האישית שלי ומשם אני רוצה לעזור לאחרים להתעלות ולהתגבר על הטרגדיה האישית שלהם, כי לכולם יש את הטרגדיה האישית".
"לאן מועדות פניך?"
שלי:"קודם כל מאז ומתמיד כשהייתי עוד בבית צבי אימא שלי תמיד הייתה אומרת לי שאני צריכה לביים ואני חושבת שזה תמיד היה נראה לי מאוד מפחיד, אז התחלתי במשחק ואז התחלתי לכתוב ועכשיו אני מפיקה, יום אחד אני אביים, לשם אני הולכת. אני פשוט רוצה לצבור עוד ניסיון וידע והבנה לפני שאני מגיעה לזה כדי שכשאני אגיע לזה אני לא רוצה לזלזל בעבודה שלי, אני רוצה שהעבודה שלי תהיה טובה, לא רוצה לקפוץ מעל הפופיק, יום אחד אני אביים, זה בטוח. מבחינת משחק מה אני חושבת, אני יכולה לשחק את עצמי כגיבורת על, עם עבר חשוך, תמיד יהיו לי את התפקידים שהם קצת עמוקים, קצת יותר מסובכים. את התפקידים הפשוטים אני לא יכולה לשחק יותר טוב ממישהי אחרת, אבל את המורכבים שם אני יוצאת דופן, איפה שיש את המורכבות הנפשית, שמה יש לי הבנה יוצאת דופן. בדברים אחרים תשים אותי ליד עשרים שחקניות, אני בערך אותו דבר. אני תמיד אצטרך למצוא את הדברים שהם קצת מסובכים, כי זה גם מה שמעניין אותי, הנפש של האדם זה מה שמעניין אותי ושמה אני רואה את עצמי. הייתי רוצה מאוד לעשות טלוויזיה, מאוד, אבל בסופו של דבר אני חושבת שאני יותר מתאימה לסרטים מכיוון שסרטים זה יותר כמו תיאטרון, זה קודם כל יותר גדול מטלוויזיה ויש ממש התחלה, אמצע, סוף. זה ממש כמו לעשות הצגה רק מול מצלמה, אז בסרטים, אני רוצה לעבוד עם אל פצ'ינו, אני רוצה לעבוד עם הגדולים, עם רובי ווילאמס אני אשמח לעשות קומדיה גם לעבוד עם הגדולים ביותר, ג'ק ניקולסון, אל פצ'ינו, רובי ווילאמס, ג'וליה רוברטס וכמובן מריל סטריפ.אולי גם אחד מהם יסכים לשחק בסרט שלי לתפקיד ראשי.זה ידחוף אותי קדימה ואני רוכבת איתו על הגל להצלחה."
תגובה אחת
היי, אני שחקנית מתחילה והייתי רוצה ליצור קשר עם שלי דרך מייל/טלפון/דרך התקשרות אחרת כדי להתייעץ איתה מבחינה מקצועית, זה חשוב ויעזור לי מאוד!
תודה מראש!