בית המשפט העליון בארה"ב פסק ביום שני כי עובדים בבתי ספר ציבוריים רשאים להתפלל במקום עבודתם, במסגרת תיק שעניינו מאמן פוטבול שהתפלל עם תלמידיו על המגרש. ששת השופטים השמרנים פסקו כי זכותו של המאמן לשאת תפילה מוגנת תחת חופש הביטוי, בעוד שלושת השופטים הליברלים סברו כי בשל תפקידו הציבורי המעמד פגע בחופש הדת של התלמידים והוריהם.
המאמן, ג'וזף קנדי, הועסק במשך שמונה שנים בבית הספר התיכון בעיר ברמרטון שבמדינת וושינגטון. הוא נהג להתפלל לאחר משחקים, על המגרש, ומדי פעם הצטרפו אליו תלמידים. במהלך שנותיו בתפקיד הוא אף נהג להתפלל עם השחקנים בחדר ההלבשה, אך הפסיק זאת בשלב מסוים והעניין לא נכלל בתיק שהגיע לפתחו של בית המשפט העליון.
ב-2015 הנחתה הנהלת בית הספר את קנדי שלא לערוך תפילות בהשתתפות תלמידים, או אם הן מפריעות לו לבצע את חובותיו כמאמן. בתיק צוין כי שני הצדדים היו חלוקים על השאלה אם קנדי אכן מילא אחר ההנחיה או לא. ב-2016 הסתיימה העסקתו, וקנדי לא ביקש לחדש את החוזה — ומאז אף עבר למדינת פלורידה.
קנדי יצא לתקשורת עם המקרה, ועורר מחלוקת ציבורית שבשנים האחרונות פילגה את התושבים בברמרטון, ואף קיבלה תשומת לב בזירה הלאומית. ארגון טקסני הנאבק למען חופש הדת עתר לבית המשפט בשמו של קנדי, וארגון הפועל למען הפרדת הדת מהמדינה — ומושבו בוושינגטון הבירה — הצטרף לצדה של הנהלת בית הספר בתיק.
פסיקת בית המשפט העליון הפכה החלטה של ערכאה פדרלית קודמת שפסקה לטובת ההנהלה. השופט שפסק באותה ערכאה, בבית משפט לערעורים בסן פרנסיסקו, מתח ביקורת על "הנרטיב המטעה" שהציגו עורכי דינו בתיק. בעוד שבית הספר מתח ביקורת על פומביות התפילה שערך קנדי — ואף טען כי הוא "העלה מופע" של תפילות ונאומים בעלי אופי דתי — פרקליטיו טענו כי מדובר במעשה תפילה של אדם בודד, ואף השוו בינה לבין שיחת טלפון או שליחת הודעה בזמן העבודה.
הנהלת בית הספר הדגישה עוד כי קנדי פעל כעובד ציבור, ואף הזמין תלמידים להצטרף לתפילה ופנה מיוזמתו לכלי תקשורת כדי שיסקרו את המעמד. עורכי הדין שייצגו את בית הספר ציינו עוד כי כמה הורים התלוננו שילדיהם הרגישו שמכריחים אותם להשתתף בתפילות.
השופט גורסץ': הכבוד לדת הוא חלק מהחיים ברפובליקה
שופט העליון ניל גורסץ', שחיבר את דעת הרוב בפסיקה, כתב כי "על פי החוקה ומרבית המסורות שלנו יש לנהוג בכבוד וסובלנות הדדיים, ולא להפעיל צנזורה ודיכוי — הן כלפי עמדות דתיות והן כלפי כאלה שאינן דתיות". לדבריו, "הכבוד לביטוי דתו של אדם הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ברפובליקה חופשית ומגוונת — בין אם ביטויים אלה מתרחשים בבית תפילה או על המגרש, ובין אם הם כוללים דיבור או הרכנת ראש". גורסץ' הוסיף כי במקרה הנידון "יישות שלטונית" ביקשה להעניש אדם בשל פעולה דתית אישית, שביצע בשקט ולמשך זמן קצר. פעולה, שלדבריו חוסה תחת חופש הביטוי וחופש הפולחן כפי שהם מוגדרים בתיקון הראשון לחוקה.
עוד ציין השופט כי הנהלת בית הספר שגתה כשסברה שמחובתה לדכא פעולה דתית, בעוד היא מתירה פעולות דומות המבטאות עמדות חילוניות. "החוקה אינה מתירה ואינה סובלת אפליה מסוג זה", הוסיף גורסץ'. "מר קנדי זכאי להכרה בטענה כי פעל מכוח התיקון הראשון ויש להפוך על פיה את פסיקתו של בית הדין לערעורים".
השופטת סוניה סוטומאיור, שחיברה את דעת המיעוט, כתבה כי "תפילה שמוביל אדם בתפקיד רשמי פוגעת בלב ההגנה שמספקת החוקה שלנו על חופש הדת של התלמידים ושל הוריהם. כפי שהדבר מוגדר בתיקון הראשון". לדבריה, פסיקת הרוב בתיק זה מעניקה עדיפות גדולה מדי לחופש הפולחן על חשבון העקרון שאין להביא למיסודה של דת כלשהי.
ב-60 השנים האחרונות פסק בית המשפט העליון באופן עקבי כי אין מקום לתפילות בבתי ספר ציבוריים, לפחות ככל שמדובר בדרישה רשמית או כחלק מטקס סיום או אחר המתקיים במוסד. הפסיקה האחרונה בנושא, בשנת 2000, עסקה בתפילות שהובילו תלמידים בזמן משחקי פוטבול — ואז נקבע כי הדבר עומד בסתירה לעקרון של איסור על מיסודה של דת.
בשבוע שעבר סיפק בית המשפט העליון החלטה נוספת שספגה ביקורת על שחיקת ההפרדה בין דת למדינה. באותה פסיקה הוחלט כי מדינת מיין אינה רשאית להדיר בתי ספר דתיים בשטחה מתוכנית ממשלתית למימון שכר לימוד. גם במקרה זה, ששת השופטים השמרנים פסקו לטובת בתי הספר בעוד שלושת הליברלים היו בדעת מיעוט.
==
