אחרי שכבשה כל פסגה אפשרית בהוליווד, לאיילת זורר קצת נמאס מהפורמט המתיש של בית קפה־ראיון־תודה ולהתראות * ובגלל שהיא כל כך מהממת, ולקראת פריצת הסדרה "לאבד את אליס" באפל TV, החלטנו לפרגן ולשוחח טלפונית * אז הנה, בלי פילטרים ועם מינימום התערבויות, כל מה שאיילת רצתה לומר. ותאמינו לנו – יש לה סיפור
איילת זורר היא בתם השלישית של יהושע, פקיד ממשלתי בעברו ואביבה, שצעירה ממנו בעשור ולימדה בישול. היא גדלה בשיכון דן בתל־אביב ובמכמורת שעל הים התיכון ולעולם המשחק הגיעה כמעט במקרה. הצטרפה לחברים שלה שהלכו לאודישן לצופי תל־אביב, והחליטה להיבחן והתקבלה. מעולם לא חשבה על זה לפני כן, מה שמראה כמה לחיים יש עבורך תוכניות. לאורך השנים למדה שכשדלת נפתחת – אז נכנסים.
זה היה כיף בשבילה ובאותו הזמן גם לא התעסקה עם השאלה מה היא רוצה לעשות בחיים, או איך זה הולך לקרות. היא הייתה מאוד גמישה, ואם חברה הייתה מציעה לה לנסוע לאילת פשוט הייתה עולה איתה לאוטובוס, בלי לחשוב שגם צריך יהיה לישון איפשהו. זה הוביל אותה פעם אחת לבלות לילה שלם באילת כשהיא קוראת את 'הסיפור שאינו נגמר,' ולישון על ספסל פיקניק במועדון צלילה.
בסיום התיכון התגייסה לצה"ל, שם שירתה בלהקת פיקוד צפון. אחרי שהשתחררה התקיימה פגיש הבית־צבי, שבה הציעו לכל יוצאי הלהקות הצבאיות להצטרף ללימודים שם. היא לא ידעה אם היא רוצה להמשיך בכלל, הרגישה שהיא צריכה משהו חדש ובחרה לסרב. התחילה לעבוד בבר ושם הציעו לה לשחק בפרסומת. יורם לוינשטיין, שרק פתח את בית הספר שלו, אמר לה שהיא סתם מבזבזת זמן וצירף אותה ללימודים אצלו בלי להיבחן. זה מצא חן בעיניה, כי זה לא חייב אותה לעבוד קשה בשביל משהו שעוד לא הייתה בטוחה שהיא רוצה.
במקביל ללימודים אצל לוינשטיין, התקבלה גם לסדרת הנוער "עניין של זמן", שהפכה ללהיט והפך אותה לשחקנית מוכרת. בשלב מסוים זה התחיל להיות ברור שזה יהיה המקצוע שלה – "הרווחתי כסף, קניתי לעצמה רכב, עברתי לגור לבד והיה הגיוני להמשיך במסלול הזה", היא נזכרת. לקראת שנה שלישית בבית הספר, הבינה כמה היא אוהבת לשחק ולחקור דמויות ושגם, בעצם, אין לה כל כך כישורים אחרים.
אחרי שסיימה את לימודיה בארץ, עברה לארה"ב בפעם הראשונה, למדה משחק בניו־יורק ב־New Actors Workshop School. החלום הגדול שלה אז היה לשחק בברודווי, למרות שלפני שהגיעה לא ראתה שום הצגה. היום קשה לה להבין איך חייתה בניו־יורק במשך כמה שנים, בחיים היא לא הייתה יכולה לחזור על זה היום, בטח כשהכל הפך לכל כך יקר ומסחרי. זו עיר קשה ומלחיצה, וכל פעם שהיא חוזרת לשם לתקופת צילומים ארוכה זה מאתגר בשבילה. למזלה היא עושה מדיטציה. במהלך התקופה בניו־יורק עשתה כמה גיחות לארץ ושיחקה בסדרה המצליחה "פלורנטין" ובסרט "הדיבוק".
בסיום הלימודים עבדה בלהקת תיאטרון, באוף־אוף ברודווי, בלי להרוויח כסף. כל מה שנכנס מההצגות שלהן עזר לממן את הפרויקט הבא. במקביל עבדה בתור מלצרית בקייטרינג וטיילה עם כלבים."אי הוודאות היא חלק מהחיים של שחקן. אתה יכול להיות בכמה שנים מדהימות ואז יכולה להיות שנה שנראה לך שלא תשחק יותר לעולם", היא טוענת. בספר שלה יש קטע בשם 'האריה והלבנה', שם מתוארים היחס שלה למקצוע והדרך שלמדה להכיל את הדברים עם השנים. להבין שיום אחד הירח מלא ויום אחר חסר, וללמוד איך לא להיאחז כל הזמן במחשבה מה יהיה הדבר הבא, אלא פשוט לסמוך על הבריאה, שמה שנכון לך יגיע.
האודישן של הפורנו הרך
את הגיחה הראשונה ללוס־אנג'לס עשתה באמצע שנות העשרים שלה, אחרי שלוש שנות לימודי משחק בניו־יורק. הסוכנת היחידה שהכירה התחילה לשלוח אותה לאודישנים ולפגישות, והיא זוכרת כמו אתמול את הפעם הראשונה שהיא קיבלה 'כן'. עמדה במטבח, הכינה לה משהו לאכול כשהסוכנת צלצלה ובישרה לה שהתקבלה לסדרה. ביקשה פרטים על הסדרה מפני שלא עשתה אודישן, זו הייתה רק פגישה, והיא אמרה שזה פורנו רך. האוכל נתקע לה בגרון.
איילת אמרה לה, "תקשיבי, אני מאוד רוצה להיות שחקנית, אבל אני לא רואה את עצמי עושה את זה ככה, זה לא הכיוון שאני רוצה לקחת בחיים". היא התחילה לצעוק עליה שהיא לא תעבוד איתה, שהיא תדאג לכך שאף אחד לא יעבוד איתה, שיעברו עשר שנים עד שתצליח, ושלפעמים צריך לעשות את מה שמציעים מפני שזה מקצר את התהליכים. איילת שתקה לרגע ואמרה "או.קיי, אז כנראה שלוס־אנג'לס לא בשבילי, אני חוזרת לניו־יורק". הן נפרדו בטריקת טלפון הדדית
כעשר שנים לאחר מכן חזרה איילת לאל־איי בעקבות הסרט 'מינכן' של סטיבן ספילברג שבו שיחקה, והסוכנת ההיא, שמעה שהיא בעיר וביקשה להיפגש איתה. בהתחלה היססה, אחר כך הסכימה מפני שזה הרגיש לה כמו נקמה קטנה. במשך כל הפגישה התלבטה אם להטיח בה 'אמרתי לך שאני אצליח גם בלי פורנו רך?' ואפילו דמיינה איך היא תגיב.
אבל איילת לא אמרה לה. היא כבר הרגישה במקום טוב עם עצמה והסתפקה בפגישה מנומסת וחביבה, אבל היא מספרת לנו עליה בהקשר של הארווי וויינשטיין שאיתו לא עבדה ואפילו לא הכירה. הוא פושע שגמר בכלא, אבל הבעיה האמיתית היא בקשר השתיקה שסביבו: כל האנשים האלה, כמו הסוכנת, שראו ושמעו וידעו, ולא סיפרו על כך לשחקניות ולא אמרו להן לא ללכת. זו הייתה מערכת שיטתית ומיומנת.
איילת: "בשנות התשעים חזרתי להתגורר בישראל ושיחקתי במספר הצגות תיאטרון, סדרות טלוויזיה וסרטים. אחד מהם, "האסונות של נינה" של שבי גביזון, זיכה אותי בפרס האוסקר הישראלי לשחקנית הטובה ביותר בשנת 2003". באותה שנה, במהלך חופשה בחו"ל, פגשה את גלעד לונדובסקי, מדריך גלישה שהפך לבעלה ושנתיים לאחר מכן, נולד בניהם הבכור ליעד. מבחינתה ליעד, ואיך שהיא מולו, הוא הדבר הכי מוצלח שעשתה עד היום ."כל הזמן צריך לשים לב מה מכניסים לילד שלך לראש, מה שמשפיע על תפיסת המציאות שלו',' היא טוענת. באותה התקופה במקביל לקריירה בישראל, קיבלה הקריירה הבינלאומית שלה תפנית גדולה. זמן קצר לאחר שנולד ליעד לוהקה לסרטו של סטיבן ספילברג "מינכן", שעסק בחיסולי המוסד לאחר טבח הספורטאים הישראלים במשחקים האולימפיים ב־1972. הסרט גרף בקופות 130 מיליון דולר ובעקבות ההצלחה עברה עם משפחתה ללוס־אנג'לס, כאן היא מתגוררת ב־14 השנים האחרונות. חשוב לה מאוד לשמור על קשר עם ישראל, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית, עם המשפחה והחברים והרצון שהבן שלה יהיה מחובר לשם. תמיד תהיה ישראלית, זו הזהות שלה וככה גם מגדירים אותה פה, אבל כשקנתה בית בלוס־אנג'לס, הבינה שהיא כנראה כבר לא בביקור, וזה שינה עבורה את אלמנט השייכות. "זו תחושה מוזרה, כשאתה בן של אנשים שנלחמו כל כך קשה בשביל שתהיה לנו מדינה. התחושה שלי כלפי ישראל לא השתנתה, אבל נראה שאני עצמי עוברת שינוי גדול בשנים האחרונות, שמאוד מעציב אותי. הפילוג בארץ הולך וגדל, יש היום 'היא' ו'הוא' ואין 'אנחנו', התחושה היא של קרע בעם, וזה מאוד מפחיד", היא אומרת.
שטיסל – חוויה מדהימה
ב־2009 עשתה קפיצת מדרגה נוספת, כשהגיעה לתפקיד הראשי לצדו של טום הנקס בלהיט ההוליוודי "מלאכים ושדים", שביים רון הווארד וגרף חצי מיליארד דולר – מה שהפך אותה לשחקנית הישראלית המצליחה ביותר בהוליווד באותה תקופה."במשך השנים פיתחתי במקביל לקריירת המשחק, קריירת דוגמנות עם קמפיינים רבים, בין השאר כפרזנטורית של חברת האופנה "גולברי" במשך 11 שנה", היא מספרת…
לאורך השנים המשיכה כאמור לשלב בין קריירה בינלאומית לבין הקריירה הישראלית שלה. ב־2013, לראשונה מאז שעזבה את ישראל, חזרה לשחק גם בסדרות מקומיות. הראשונה הייתה "בני ערובה", שזיכתה אותה בשני פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, וב"שטיסל" שם שיחקה בתפקיד האלמנה אלישבע רוטשטיין. "זו הייתה חוויה מדהימה בשבילי, קודם כול בזכות הכתיבה המצוינת שלה וגם כי אהבתי את אלישבע, שחיה בתוך קהילה חרדית סגורה אבל יש לה אופי של שוברת מוסכמות, מה שמאוד מדבר אליי. במסגרת ההכנה לתפקיד עשו לנו סיבוב מבפנים במאה־שערים, והיה מרתק להכיר שם אנשים ולראות את המקום מזוויות שונות, לפגוש כאלה שבמשך היום מתנהלים כחלק מהקהילה, אבל בבית יש להם אינטרנט והם חיים בפועל בדרך אחרת", היא נזכרת..
באותה תקופה שיחקה את אמו הביולוגית של סופרמן בסרט "איש הפלדה", שהפך לשובר קופות היסטרי עם הכנסות של 668 מיליון דולר. היא יודעת שהעובדה ששיחקה את אמא של סופרמן הלהיבה הרבה אנשים, אבל בשבילה לשחק אמא, פיל או שוטר על כיסא גלגלים, זה אותו הדבר. גם ב"דרדוויל" הסיפור דומה. שם היא מאוד אוהבת לשחק עם וינסנט ד'אונופריו (ששיחק בין השאר בגברים בשחור, פארק היורה וחוק וסדר) וזו לא בדיוק דרמה רגילה, כי יש בסיפור משהו שמועצם יותר, אבל בשורה התחתונה זה משחק כמו כל דבר אחר.
איילת מאוד שמחה בשביל גל גדות עכשיו: "היא עושה דברים יפים ואני מפרגנת לה. כל הצלחה בסדר גודל כזה של אישה בהוליווד היא מבורכת ועוזרת לכולנו".
יש הרבה שחקניות עם חיי מדף ארוכים, והיא מקווה שגם היא כזאת. עדיף לשמור על מראה צעיר ורענן, תראו שגם המבוגרות, למשל מריל סטריפ והלן מירן, נראות מדהים לגילן ודואגות לעצמן. הרבה תפקידים בנויים על מראה, אבל היא לא לגמרי שם. מצד אחד יש לה מלא עירום לאורך הקריירה, כמעט בכל סרט או סידרה שעשתה יש משהו. ואין לה בעיה עם זה, למרות שזה באמת לא הטיקט שלה. היא תרגיש בושה אם יהיה נכון לעשות עירום, והיא לא עשתה.
"אבל כשבאתי לעשות את 'בטיפול', היא מגלה, אני הייתי 20 ק"ג יותר מהיום, כי התחלתי לצלם שלושה חודשים אחרי שילדתי. הייתי מידה 42, מלאה בשומן של ההריון. והיה לי כיף ונכון שאני לא הכוסית שבאה לפתות את הפסיכולוג שלה, אלא הבחורה הרגילה שמתאהבת בפסיכולוג שלה ורוצה לשכב איתו."
זה נשמע כל כך קל עכשיו, אבל זה היה סיוט, שברגע שנגמרו הצילומים רצתה להקיא את נשמתה. הדמות הזאת הוציאה ממנה כל כך הרבה רעל, אחת כזאת שרק באה להרוס. יש תפקידים שהם מאוד מרוממים, ואז אתם גומרים איתם ונשאר עם חור. את 'מלאכים ושדים' היה לה מאוד קשה לסיים. להיפרד מהדמות, להיפרד מהצוות. אז החליטה לתת לכל אחד מהצוות הענק מתנה. כל אחד קיבל ממנה ציור קטן של מלאך, שהיא ציירה. חוץ מטום הנקס ומרון הווארד, שקיבלו ציור יותר גדול ויותר מורכב. במיוחד טום. הוא הכי נכנס לה ללב, לא יעזור כלום.
הכי טבעי לשחק בעברית
יש לה המון פרויקטים בהפקה ובפיתוח, שמתגבשים. את הפרויקט הראשון שבחרה להפיק, עיבוד לספר ישראלי שיש לה את הזכויות עליו, היה קשה מאוד להניע קדימה, עד כדי כך שהיא הייתה צריכה להניח לו באיזשהו שלב. הבינה שלהפיק אותו יהיה סיוט. היא לא תספר יותר מזה, כי היא מקווה שיבוא יום וכן תצליח לחזור לשם
בגדול, היא לא יכולה לשבת בבית ולחכות לג'וב הבא. זה לא מתאים לאישיות שלה ולאיכות החיים שהיא מחפשת. היא רוצה לקנות זכויות, לפתח, למכור, לכתוב תסריט. הדברים האלה גורמים לה לא לשבת ולחכות שיפנו אליה, או שהיא תשמע על משהו ותנסה לקבוע פגישה – אלא ליזום.
מה שהבינה לאחרונה הוא שהיא צריכה ורוצה שישראל תהיה חלק קבוע בחייה. חשוב לה לעשות פרויקט אחד בשנה – בארץ: "כי אתה יודעת מה, הסתכלתי על שחקניות זרות שמגיעות להוליווד מהרבה מקומות בעולם. הן חוזרות אחורה בקלות, לעשות כל מיני עבודות בארץ שלהן. אז למה אני לא? כי הן מאירופה וזה פרסטיז' גדול יותר? למה בתור ישראלית אני צריכה להרגיש קושי לחזור? אולי כי יגידו, 'אה, היא חוזרת, היא צריכה את זה, לא הולך לה בהוליווד".
ואז הבינה שזה לא קשור אליה, שהיא חושבת רק מה יגידו עליה, וזה לא בא בחשבון. אין מצב שהיא מתעכבת עכשיו על השאלה אם בארה"ב יחשבו שהיא מספיק אוניברסלית או מספיק אמריקTית בגלל שהיא עובדת גם בישראל, ואם בישראל יגידו שהיא מספיק ישראלית ומספיק מצליחה. פתאום זה נראה לה הכי טבעי בעולם שהיא תבוא ותמשיך לשחק בעברית, בשפה שלה, ותקפיד לשמור על קשר עם המקום הזה, ולא להיות זאת מהוליווד שבאה לעיתים רחוקות. ככל שעשתה את זה יותר – ב'שטיסל', ב'בני ערובה', עם 'גולברי' – כך הבינה שזה מה שהיא צריכה לעשות.
"לאבד את אליס" – הסדרה
מפגש ברכבת עם יוצרת צעירה, שכתבה תסריט אפל ויוצא דופן, מעיף לאליס (איילת זורר) את המוח וגורם לה לרצות להיכנס לראש של אותה בחורה, פאם פאטאל מהאגדות (ליהי קורנובסקי). היא מפרה את אליס יצירתית ומשחררת אותה, אך בו בזמן גם מאיימת על שלמות משפחתה ומסבכת לה את החיים. זהו קרב פסיכולוגי בין נשים עוצמתיות שחודרות אחת לראש של האחרתואם היוצרת (סיגל אבין, יוצרת 'בלתי הפיך') רואה את עצמה כמין אליס, הרי זה לגמרי משלים את התמונה. לכן סיגל אבין נחשבת לכישרון מבוזבז. ישראל קטנה עליה, והגיוני שכל הסדרות האחרונות שיצרה ימכרו לחו"ל ("האקס המיתולוגי", "בלתי הפיך", סדרת רשת על הטרדות מיניות, וכעת "אליס"). "לאבד את אליס" היא כבר מאסטרפיס שהעיף לי את המוח.סיום העונה המטלטל של פרק 8 לווה בשקט משונה. אליס התקדמה לסופה בלי באזז. היא חטפה קטילות מהמבקרים ותלונות מצופים שנטשו בפרקים המוקדמים. ישראלים חסרי סבלנות, זה ידוע, אך זאת לא הסיבה היחידה שקהל ישראלי לא הבין אותה. "אליס" היא מותחן מעושן, אפל, ארוטי, אמנותי ומאוד איטי. הסדרה נראית ופועלת כמו סרט אירופי, פילם נואר כזה עם לוקיישנים מטמטמים, צבעים גסים, עירום ואלימות, תובנות על החיים, עלילה מפותלת ותעלומה מפוזרת שמתכנסת לסיום מתגמל, שתופר מחדש את קווי העלילה בצורה מרשימהמכיוון שאין בסדרה סממנים ישראליים, זאת אומרת חוץ מהעברית, יש מצב שתמשוך יותר עניין וצופים כשתשודר בקרוב בפלטפורמה הבינלאומית של אפל TV ותתחרה בפסטיבל הסדרות של קאן. ולא התחלנו לדבר על הצילום הנפלא או על תצוגת המשחק המהפנטת של הקאסט. "לאבד את אליס" היא סדרה שחייבים לראות. אבל לא סתם לראות, צריך להשקיע בה. לעמעם אורות, להדליק נרות, להיכנס לאווירה ולנסות להיכנס לראש של סיגל אבין. מה אומרת איילת על הסדרה "לאבד את אליס"?
"אני חושבת שהצופה לא אמור לעשות החלטה חד משמעית, אני חושבת שהוא אמור, או לפחות התקווה של סיגל מי שכתבה את זה וביימה שהקהל יעבור יחד עם אליס בדיוק את אותו תהליך, כלומר הם מצאו את עצמם תוהים לאורך כל הדרך למה היא עושה את זה ואז יבינו למה היא עושה את זה ואז יתהו שוב האם זה בכלל נכון ואז יזדהו או שלא יזדהו ואני חושבת שהתקווה, הכוונה היא ליצור רכבת הרים בדיוק כמו שהיא עוברת במן הדרדרות כזאת דרך המערה של הארנב.
'הייתה לי שיחה ממש בהתחלה עם סיגל ששאלתי את עצמי ואחר כך גם אותה, שיתפתי אותה גם בשאלה שעלתה לי, מהי הנקודת אל חזור שלה? כי ברוב התסריטים שאני עובדת עליהם וברוב התפקידים יש איזה רגע אחד שאתה אומר אויי לא ושם הכל מתחרבש. כי סימנתי לעצמי כמה רגעים שאני חושבת עליהם, האם זה הרכבת, האם זה הסרט, האם זה הספרים אחר כך, מה בעצם הרגע שבו הבן אדם מוותר על משהו דבר ערך בשביל דבר אחר?
"והגענו למסקנה משותפת שאין לה רגע כזה. זה בעצם מה שנקרא slippery slope. אליס היא וריאציה. סיגל תמיד אמרה שזה פרויקט מאוד אישי אבל לא אוטוביוגרפי ואני מאוד מבינה למה כי לדעתי אליס היא חצי מהיוצר. כל יוצר הדמויות שלו כולן הן זוויות מראה של היוצר. אם אתה לוקח מתומן אז זה רק צלע אחת. נגיד בצלע הזאת יש המון נשים בסדרה, המפיקה, המלהקת, אימהות. אני חושבת שכולן באיזה אופן זוויות של היוצר, כלומר של סיגל. אבל אני חושבת שסופי לא פחות מאליס מסיגל ואני חושבת שחלק מהמשיכה ביניהם זה שהן מאוד דומות למעשה.
"מה שמפריד ביניהן זה החופש להיות בדיוק מה שאתה. היה מהמם לעבוד איתה. זה לקח רגע למצוא את הדרך לעבוד איתה כי היא באמת בן אדם מאוד ישיר ובאמת חזקה, הדעות שלה חזקות וגם אני בן אדם מאוד ישיר אז בהתחלה אמרתי או מיי גאד איך זה הולך לעבוד אבל מאוד מהר, א׳ זיהיתי את הכישרון הגדול שהיא וב׳ ידעתי שיש לה ויז׳ן. היה לי מאוד קל פתאום לנוח ולא הייתי צריכה להגן על עצמי או לשמור על התפקיד או לשמור על עצמי ביחס לגבר. משום שאליס היא גם כל כך נשית וגם הסיפור הוא כל כך נשי אז הרגשתי בידיים הכי נכונות. באמת לא הייתה לי דאגה ויכולתי לעוף והיא נתנה לי לעוף. זה היה חוויה מאוד טובה בשבילי ונשארנו מאוד מחוברות.
ליהי היא גם מהממת וגם לליהי היו יחסים מאוד קרובים עם סיגל, היא גם בן אדם מאוד מיוחד ואותנטי, היא והגר וחלי שעבדתי איתן יותר קרוב, גם אנשים מעניינים אבל גם כשרונות, כל אחד לדרכו וגם ייחודיים.
"אחד הדברים שאבחנתי בהם די מהר: אני ראיתי הרבה ראיונות עם במאיות ושחקניות שעבדתי איתן הרבה, עבדתי עם בימאים גברים, ופחות עם במאיות נשיות לצערי אבל הייתה לי את סיגל מול הפנים, אבל קרו שני דברים. אחד לאורך השנים שמתי לב שיש איזה אלמנט חסר שלא קיים אצל בימאיות נשים וכן מאוד קיים אצל שחקנים בכלל ושחקניות בפרט זה מן צורך להקסים, זאת אומרת זה חלק מהדבר. שחקן יש איזה אלמנט של הקסמה, להקסים את האנשים, אני חושבת זה מן בילט אין כזה. אני אומרת בגלוי, כמובן שיש אנשים מאוד לא מוחצנים ונורא מופנמים שאיתם זה לא ככה, לרוב המוחצנים זה ככה. דווקא עם במאיות יכולות נשים מקסימות אבל אין להן את הצורך להקסים אף אחד. זה לא התפקיד שלך, התפקיד שלך הוא לנהל ולתת לאנשים גם מקום להביע את עצמם ביחד עם הניהול כי בעצם זה די עבודת צוות שאתה המנצח. אז זה ההבדל בין להיות כנר לבין להיות המנצח וגם עבדתי איתה מאוד מאוד קרוב ומאוד צפוף ובהתחלה בלי להחליט על זה ואחר כך עם החלטה הרגשתי שהאיילת שלי הולכת ונהיית יותר ויותר היא באיזשהו אופן, ככה שהגענו לפרקים המתקדמים שאני כביכול עובדת ומביימת אני הייתי עם האוזניות וסיגל הייתה עם האוזניות זה היה ממש מבלבל לרגע.
"אליס לא הייתה מתסוכלת מינית, היא נשואה כבר הרבה שנים, היא מתוסכלת בעיקר מעצמה, מהחוסר יכולת שלה ליצור. היא בכזאת שגרה של לקום בבוקר, ללכת לסופר, הבעל יוצא לריצה, אמא שלו נכנסת לחיים ואז היא מתיישבת לכתוב ולא יוצא שום דבר. אני חושבת שזה בעיקר הסטגנציה של הכתיבה שמשגעת אותה. היא לא יכולה ליצור וזה כמו מוות לבן אדם שכותב. התסכול שלה הוא בגלל היצירה, כל מה שהיא עושה הוא בשביל היצירה וכאן נמצאת הדרמה או הטרגדיה, או אולי זה לא טרגדיה בכלל, כי אולי היא יוצרת משהו מדהים אבל באיזה מחיר. הנקודה היא מה המחיר שאתה מוכן לשלם בשביל היצירה שלה. אם אתה אומן, אם אתה יוצר, אם אתה בן אדם שרוצה אפילו לא ברמה של יצירה, אפילו איזה מחיר אתה מוכן לשלם בשביל החיים שאתה רוצה שיהיו לך".