מעוטף עזה להוליווד: ילדותה של השחקנית מאיה שמחי-עטר בקיבוץ ניר-עם לוותה בטראומות הקשורות לממ"דים וקסאמים • עכשיו היא השאירה את הבעל בבית לטובת מרתון אודישנים בלוס אנג'לס במטרה להפוך לגירסה הישראלית של פנלופה קרוז • חשיפה נאה

ההחלטות הכי גדולות בחיים של השחקנית מאיה שמחי עטר נעשו בממ"ד בביתה שבקיבוץ ניר-עם בעוטף עזה. שם היא גם החליטה לנסות את מזלה בלוס אנג'לס. בעבר היא נבחנה לתפקיד ראשי לסרט הוליוודי שובר קופות "DIVERGENT" וההזדמנות הזו
השאירה לה טעם של עוד.
"מאוד התלבטתי אם להגיע לכאן. הרגשתי נוח כבר מקצועית בישראל וזה היה נראה לי מפחיד. אני זוכרת את הרגע שבעלי ואני דיברנו על זה, ישבנו בממ"ד בבהלה היסטרית כשהקסאמים מתפוצצים בחוץ וגרמו לי לחשוב על מה עוד חשוב לי להספיק בחיים האלה. לא רציתי להתעורר עוד עשרים שנה ולהגיד לעצמי "יאללה, איך לא העזת?!" וזהו, זה היה זה, החלטתי שאני נוסעת. בכלל, יצא שהממ"ד הפך להיות סמלי עבורי לרגעי החלטות משמעותיות בחיים."
לפני הנסיעה נערכה לכבודה מסיבת פרידה ואחר כך היא עלתה על המטוס וטסה בעקבות החלום כמו שחקנים רבים מכל העולם. היא פחות מחודשיים בלוס אנג'לס אבל כבר יש לה מנהל, הולכת לאודישנים ומשתדלת לא לקחת דחיות באופן אישי. "אודישנים זו עבודה, כמו כל עבודה אחרת וה'לא' הוא חלק מהמקצוע, כבר הרבה פחות מתרגשת. נושמת עמוק וממשיכה. ככל שאני יותר מקורקעת ויודעת לשמור על איזון יהיה לי יותר קל וכייף במקצוע שלי. אני זוכרת שחבר טוב שלי, השחקן 'יהודה נהרי' ("ימים נוראים") אמר לי שהוא מאמין שלכל אדם יש את המתנות שלו, ואם הוא לא קיבל תפקיד כזה או אחר, זו פשוט לא הייתה המתנה שלו". אימצתי את זה. גם תראי איזו מתנה הוא קיבל עכשיו?"
היא נולדה וגדלה בניר-עם, בת לאם ממוצא ארגנטינאי ואב תימני. עד גיל 12 היא מספרת שהיא חיה בגן עדן, במקום היפה ביותר, עם מדשאות מטופחות, שדות שיבולים ומרחבים פתוחים. "בועה של אושר", היא מוסיפה, עד שהגיעו הטילים.
"לפני גיל 12 לא הייתה לי שום הכרות עם המוות. עד אז לא היו הפגזות וכל הילדות שלי גדלתי על הסיפורים של אבא; על נסיעות הטובות לשווקים בעזה. לצערי הפעם הראשונה שהמציאות הכתה לי בפנים הייתה שאספתי את אחותי הקטנה מהגן. אני זוכרת שהחזקנו ידיים והפתיע אותנו רעש מחריד. באותו היום נכנסו למציאות
חדשה ששינתה לנו את החיים."
בשנה האחרונה מצטלמת שמחי-עטר לסרט דוקומנטרי המתעד את חייה של שחקנית הגרה בעוטף עזה. "ההפקה נתנה לבעלי מצלמה וביקשה שיתעד רגעים בחיי היום יום. יום אחד הוא תפס אותי מתפרקת ובוכה על הריצפה בבית בקיבוץ תוך כדי התקפת טילים. בהתחלה הייתי נבוכה מהסיטואציה אבל אחר כך הרגשתי שחשוב יותר שאנשים יבינו מה אנחנו עוברים שם."

איך זה לגדול בצל הקסאמים וההפצצות?
"אני מרגישה שאני לא באמת אצליח לדייק את התחושה בתשובה שאתן לך. אולי פשוט: מורכב, מורכב מאוד. כנראה זו קשת רגשות מטורפת שרק אנשי העוטף יבינו. אנחנו בעיקר מותשים. עזבי, גם מותשים היא מילה קטנה מדי. תחושת הביטחון נאבדה וגם על הממ"ד קשה לסמוך שבאמת יגן עליך. התקרית הכי קשה שהייתה לי קרתה כשננעלתי מחוץ לבית במהלך הפגזת פתע. זה היה ערב מושלם, אחרי כמה חודשים של רגיעה ובדיוק החזרתי את האחיינים שלי לבית מטיול בקיבוץ. כשהייתי בדשא בדרך לבית של ההורים ופתאום הופעלה אזעקת צבע אדום' וירי הטילים כחמש שניות אחרי. מיד רצתי להתגונן וכשהגעתי לדלת גיליתי שהיא נעולה. צרחתי דפקתי על הדלת כשהטילים מתפוצצים תוך כדי מסביבי. בסוף אבא שלי שמע אותי ופתח לי את הדלת. התחושה מזעזעת, חוסר אונים מוחלט."
"החצי שנה האחרונה הייתה מטורפת והרגשתי שאני כבר על הקצה. ישבתי בין ארבעת הקירות הלבנים של הממ"ד, מאות טילים בסוף שבוע אחד, אי אפשר אפילו לברוח מהקיבוץ, כי רק בפתיחת הדלת של הממ"ד את מסכנת את עצמך. לא האמנתי שזו המציאות חיים שלי."
למה אתם נשארים שם?
״זאת שאלה שתמיד שואלים, אבל זה הבית, המשפחה, הזכרונות. אני לא יכולה להגיד לך שזו רק אידיאולוגיה, ומה ישתנה אם נעזוב? אפילו תקווה לא נותנים לנו. הנגב המערבי יכול להיות גם גן עדן קטן עלי אדמות כששקט. מי שמגיע לקיבוץ מתאהב. תחושת קהילתיות מאוד חזקה. אם מישהי יולדת למשל, כולם מגיעים אליה עם סירי אוכל, עוזרים במשך חודשים. כמו משפחה גדולה.
אפרופו ילדים, אחותי אומרת שהמציאות בעוטף דומה לחווית לידה כשנשים אומרות שהן לא יצליחו להכיל את הכאב הזה פעם נוספת ונכנסות שוב להריון. היום כשאני בשלב שלפני הילדים והחוויה הקשה של הפוסט טראומה, אני לא חושבת שאגדל את ילדי בקיבוץ בלי שיהיה שינוי משמעותי במצב הביטחוני.
מה עשית בצבא?
״הייתי מפקדת של עולים חדשים מכל העולם, העברתי טירונות וציונות יחד. שירתתי בצפון והיו פעמים שלא יכולתי לחזור הביתה כשהמצב היה מסוכן מדי. אמא היתה מתקשרת אלי ואומרת: אני מצטערת אהובה אי אפשר להגיע עכשיו הביתה".
אולי בגלל כל מה שעברת, קטן עליך להתמודד עם הוליווד
״לחלוטין. לפחות יש לי הרבה מטענים רגשיים להשתמש הם בתור שחקנית" היא צוחקת.

תמיד רצית להיות שחקנית?
״כן, אני מרגישה שזו המהות שלי. זה מה שמרגש אותי וגורם לי לרצות לחיות. זו הייתה הרגשה פנימית שכבר לא יכולתי ללכת נגדה, על אף שניסיתי בהתחלה להילחם בזה וללכת עם הזרם, עם המסלול "הנכון": צבא, טיול, תואר. למדתי במכללת 'ספיר' לימודי תואר ב'תרבות'. ואני זוכרת את הרגע הזה, יושבת בשיעור והמרצה מדבר על אקזיסטנציאליזם" והמחשבות על משמעות קיומיות לא הניחו לי תרתי משמע. אני זוכרת שחשבתי למה יש כאלה שיכולים לעשות הכל כדי לממש את החלום שלהם ואני לא?
אחרי שבוע עזבתי הכל, עברתי לתל אביב לפני שידעתי איזה בתי ספר למשחק קיימים בכלל. הייתי לפני סיום התואר והחלטתי שזה עכשיו או אף פעם, כבר לא היה אכפת לי מכלום. בפעם הראשונה בחיים שלי, עזבתי את כל מה שהכרתי והלכתי ללמוד משחק. ומאותו רגע התחלתי להבין שהמסלול חיים שבחרתי לעצמי לא הולך להיות קל, עם הקרבות אינסוף אבל לפחות עם אמת.״
כשסיימה שלוש שנים לימודי משחק היא מספרת על הרגשה של 'ריק' גדול. "היה מן תחושה של: אוקיי, מה עושים עכשיו? ואני זוכרת שבאחד האודישנים המלהקת הילה יובל' אמרה לי: "מאיה את נורא מצחיקה, למה את לא עושה עם זה משהו?!" היא בטח לא יודעת אבל היא הראשונה שעודדה אותי ליצור. באותו לילה ישבתי לכתוב וכתבתי סרטון קצר על המקום הראשון שעלה לי בראש; הקיבוץ."
שמחי עטר יצרה סרטונים ברשת שצברו מאות אלפי צפיות וגילתה שיש לה יכולות קומיות גדולות. בעקבות כך, חברות פרסום בארץ התחילו להגיע אליה עם הצעות לשיתופי פעולה והיא התחילה להופיע בפרסומות של החברות הכי הגדולות במשק. "אחת ההצלחות שלי המרגשות שלי היא פרסומת בינלאומית למונדיאל".
מה היה התפקיד הראשון שקיבלת?
״התפקיד הראשון שקיבלתי היה בהצגת תאטרון אל נקמות". הבמאי רצה שאגיע לאודישן במיוחד, אחרי שפספסתי את האודישנים כי ישבנו שבעה על סבא שלי. ביום שנגמרה השבעה הגעתי לאודישן, די שבורה וקיבלתי את התפקיד הראשי. אני מניחה שזה קשור גם לאיך שהייתי והכובד שבאתי איתו שהתאים לדמות. אבל זה היה גם רגע גדול של אושר, אחרי הרבה מאוד קושי.
״לאחר מכן הגיעו תפקידים נוספים ובמאים מוכשרים שעבדתי איתם בתעשיית הקולנוע הישראלית". התפקיד הקולנועי הראשון שלה היה בסרטו של הבמאי יעקב נס "ההספד של פיני גורביץ". זו הייתה הפקה גדולה עם בין היתר לא אחר מאשר דובל'ה גליקמן ויהודה ברקן. הסרט הסתובב וזכה בעשרות פסטיבלים בעולם. לאחר מכן הגיע תפקיד משמעותי נוסף למאיה בסרט כוס קפה" בבימויה של נורית צורף. "הסרט התעסק בסיפור האישי של נורית ותחושות החרטה והאשמה שעלו בה לאחר שנפרדה מהגבר איתו יצאה ובדרכו חזרה ממנה היא מגלה שהוא נהרג בתאונת דרכים". הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל 'קאן' וזכה מקום ראשון בפסטיבל הסרטים WIFF באמריקה. סרטים זו האהבה הגדולה ביותר שלי אבל לשמחתי יצא לי לעבוד עם אנשים מדהימים גם בתעשיית הטלוויזיה וקיבלתי תפקיד בסדרה 'איפה אתה חי' בבימוי של ירון שילון".
איך היה להופיע ב'ארץ נהדרת?'
״ארץ נהדרת' זו התכנית בידור הגדולה והטובה בארץ ולשמחתי קיבלתי הזדמנות מדהימה לשחק שם עם משפחת טורטל'. לעבוד לצד השחקנים המצחיקים בארץ
זו מתנה".
שמחי עטר עבדה בנוסף לצד זמרים מהשורה הראשונה בארץ כאשר כיכבה בקליפים שלהם, מעמיר בניון עד אפרת גוש ולאחרונה בשיר חדש של שלמה ארצי. מבחינתי אחרי שלמה ארצי אפשר לסגור את הבסטה".
מה המשפחה שלך אמרה על ההחלטה שלך להגיע לכאן?
״לאבא שלי היו חששות, אבל ככה הוא: "אבו אל בנת'", גבר רגיש עם ארבע בנות. אבל ההורים שלי הם הכוח המאזן שלי והיום הם גם המפרגנים הכי גדולים. בכלל, האחיות שלי הן הבסיס והכוח לדרך. אני רק מדברת עליהן ואני בוכה. אולי כי אני גם רחוקה עכשיו."
לפני שהגיעה ללוס אנג'לס, היא נסעה למדריד והתגוררה שם במשך חודשיים במטרה למצוא סוכנות שחקנים ולפרוץ לשוק האירופאי. "לא ידעתי ספרדית כמעט לפני שטסתי לשם, רק: "שלום, מה קורה וכמה עולה" ולמרות שסבתא שלי היא ארגנטינאית היא לא רצתה לדבר אתנו ספרדית, רק עברית. ציונות של עולים חדשים. אני מעריכה את זה, אבל אין ספק שזה גרם לי לעבוד קשה יותר, יופי סבתא. החלטתי שאני הולכת על זה 'אול אין'. נרשמתי שם לקורס ספרדית אינטנסיבי ולקחתי מורה פרטית. למדתי מדי יום ספרדית עד שלמדתי לשלוט היטב בשפה. תעשייה הקולנוע והטלוויזיה שם ענקית עם הכניסה של נטפליקס" לשוק דרך הסדרה "בית הנייר". הנציגות של השחקנים הישראלים עדיין מצומצמת שם, לא קרוב למה שמתרחש פה מבחינת קהילת אמנים ישראלית. יש לי שם סוכנות גדולה שמייצגת אותי וזו הגשמת חלום עבורי לשחק בספרדית."
לצד מי היית רוצה לשחק?
״פנלופה קרוז הפנומנלית. היא מרגשת כל נים בנשמה שלי".
בקרוב יצא הסרט הגדול "גבורות" בו היא משחקת תפקיד ראשי בבימוי של יואב ארזי. "הסרט חוזר אחורנית לשנת 1948, לארבעה ימים שעיצבו והשפיעו על חייהם המשותפים של חברי קיבוץ מסדה ושער הגולן מאז ועד היום. הימים, ימי מלחמת העצמאות. צבא סוריה תוקף וחברי הקיבוץ מוצאים עצמם בחזית שהבינו שהקבוצה דלה בנשק וכי אין להם סיכוי לעמוד לבד אל מול הטנקים של האויב, החברים בוחרים לעזוב את הקיבוץ. הסרט נוגע בסיפור ומתרחש במרוצת 70 שנה. כשקראתי את התסריט ידעתי שאני חייבת לשחק בו. אני משחקת שלוש תקופות בחיי 'יעלי', כצעירה בת 17, בת 20 פלוס ו-30 פלוס. היא מתלבטת אם להישאר בקיבוץ בימי המלחמה".
מאיה בקושי הספיקה לדרוך ב-LA וכבר הספיקה לחבור לארגון שלא למטרות רווח: 'Women Creating Change שמעודד שיתופי פעולה ולאחד בין נשים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה לתעשייה ההוליוודית. שמעתי על הארגון המדהים הזה ועל המקימה שלו, לי ברודה. היא אישה עוצמתית שהפכה להיות שם דבר בהוליווד. יש לה אמביציה מטורפת להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר וזה נותן לי המון השראה באופן אישי. אני יודעת שנשים הן הכוח לשנות סדרי עולם".
בעלך בישראל, האם הוא חושב לעבור לכאן בהמשך?
״בעלי מטפל ברפואה סינית ויש לו קלינקה בארץ. הוא אמר כשנגיע לגשר נעבור אותו. היום לא חייבים דווקא לגור כאן, אפשר לחיות על הקו. 'הוונדר וומן' שלנו פתחה הרבה מאוד שערים. בקרוב אני מגיעה לארץ להצטלם לסרט חדש ושאקבל תפקידים בספרד, אטוס גם לשם. היום אני כבר מאפשרת לעצמי להיות מי שתמיד חלמתי".