תוצאות הבחירות מראות שהציבור העניש את המזגזגים: כחול לבן, העבודה-גשר-מרצ וליברמן * תומכי הליכוד העדיפו את המנהיג הנחוש והממוקד על פני העבריין הנמלט מהקמפיינים הקודמים

הציבור הישראלי העדיף מפלגות ומחנות עם מסר אידיאולוגי ברור, והעניש בקלפי את מי שזגזגו ודגלו בעמימות. הליכוד והרשימה המשותפת, שזכו לתוספת מנדטים, הציגו במערכת הבחירות הנוכחית עמדות ברורות וחתירה לשינוי, שנשענו על לכידות פנימית והיצמדות למסרים לאורך הקמפיין. לעומתן, כחול לבן והעבודה־גשר־מרצ התקשו להתגבר על המחלוקות הפנימיות בתוכן ולהציג מסר ממוקד או מעניין, ואביגדור ליברמן החליף מסרים במאמץ לשמור על מעט אמינות. כל המפלגות האלה איבדו כיסאות בכנסת ה–23. כך מסכם את תוצאות הבחירות אלוף בן, עורך עיתון "הארץ".
בניגוד לשתי מערכות הבחירות הקודמות, שבהן התמקד קמפיין הליכוד במאבקו של בנימין נתניהו ברשויות החקירה והתביעה, הפעם הציג בלוק הימין שתי עמדות ברורות ומזוקקות במדיניות החוץ והפנים: סיפוח ההתנחלויות ובקעת הירדן, בהתאם לתוכנית טראמפ, וביטול עצמאותה של מערכת המשפט והכפפתה לדרג הפוליטי. כל מפלגות הימין והחרדים התאחדו מאחורי העמדות האלה. כולם רוצים ריבונות בהתנחלויות ולהעיף את בג"ץ מהעיניים.
המסר הברור הקל על נתניהו לחזור לעמדת מנהיגות והובלה. במקום לצייר את עצמו כקורבן אומלל של כוחות חזקים ממנו במשטרה ובפרקליטות, כמו בסבבים הקודמים, נתניהו שיווק הפעם תדמית של ווינר, של מנהיג כל יכול שיודע לדבר עם מנהיגי העולם ועם פעילי סניפים נידחים בליכוד באותה מידה של רצינות ונחישות. בחירתו מחדש, כך טען, לא נועדה רק להצילו מהמשפט המתקרב, אלא להשלים את שתי משימות חייו — סימון גבולות המדינה ו"החלפת האליטות". תומכיו העדיפו בגדול את המנהיג הנחוש והממוקד על פני העבריין הנמלט מהקמפיינים הקודמים.
ב–11 שנות שלטונו, מאז שחזר לכס ראש הממשלה, כותב בן, נתניהו נזהר בדרך כלל מהצגת עמדה אידיאולוגית. הוא העדיף להיראות כפרגמטיסט, גם במחיר של ביקורת מימין, וגם כשהעדיף להתחבא מאחורי שרים דומיננטיים (נפתלי בנט, איילת שקד, מירי רגב) והניח להם להתעמת עם ממסדי האקדמיה, הביטחון, המשפט והתרבות. עכשיו הוא חזר לשורשיו והבהיר שזו המלחמה שלו, במקום "להנהיג מאחור". זה השתלם לו.
את הלהט האידיאולוגי וההישגים המדיניים חיזק נתניהו במינוי הכי חשוב שעשה, של אמיר אוחנה לשר המשפטים. הצבת אוחנה כמפקד המובלעת של הימין ברחוב צלאח א־דין הראתה שנתניהו מתכוון להילחם על הבית עד הסוף ולא יוותר. אוחנה הלך לעימות, מינה את דן אלדד לממלא מקום פרקליט המדינה, ואלדד הודיע על פתיחת החקירה בפרשת "המימד החמישי", שממנה החלה ההידרדרות של בני גנץ בסקרים. הנוק־אאוט היה פרסום הקלטת של היועץ ישראל בכר, שתיאר את גנץ כאפס לא ראוי.
כחול לבן התמקדה במסר היחיד שיכלה להתגבש סביבו, "רק לא ביבי", אבל התקשתה להסכים על כל דבר אחר. גנץ קיבל את תוכנית טראמפ בכן־ולא; תמך במערכת המשפט, ואחר כך האשים אותה ברדיפה פוליטית בדיוק כמו נתניהו; ניסה להתקרב לרשימה המשותפת, מפלגת המפתח בגוש השמאל, ואז התרחק ממנה בחזרה. בהיעדר אידיאולוגיה מוסכמת, הקמפיין התמקד בהבדלי האישיות בינו לבין נתניהו, וזה לא הספיק.
בשמאל, הרשימה המשותפת הצליחה להתגבר על המחלוקות והמריבות הפנימיות בין מרכיביה ומנהיגיה, ולשווק את עצמה כמפלגת המחאה והאלטרנטיבה. החרם שהטילו עליה המפלגות הציוניות וההצעה להעביר את המשולש למדינה הפלסטינית העתידית בתוכנית טראמפ, הצעידו אותה להישג ללא תקדים — וכנראה גם להגדלת כוחה בשמאל היהודי. זה לא היה קשה, כשהאלטרנטיבה לשמאלנים היתה העבודה־גשר־מרצ, שניהלה קמפיין נרפה ולא ממוקד, שהתמקד בשאיפות של ראשיה לתיקים בממשלה ובהתעסקות־יתר בעניינים שוליים.
הליכוד והרשימה הערבית המשותפת מייצגות היום את שני הקצוות האידיאולוגיים בישראל: סיפוח שטחים מול חלוקת הארץ, עליונות יהודית מול שוויון אזרחי. המחלוקות האלה יעמדו בלב הוויכוח הפוליטי בשנים הקרובות, בלי קשר להתפתחות משפט השחיתות של נתניהו.