ד"ר אילנה קוורטין, עד לפני שנתיים תושבת לוס אנג'לס, עומדת בראש "חוות מרפא רשפון" – פרויקט ייחודי המספק מענה אפקטיבי ומעמיק לצמיחה מטראומה באמצעות שילוב חדשני של טיפולים פורצי דרך לשורדי/ות מסיבת הנובה, צעירי/ות העוטף, חיילים החוזרים מסבבי לחימה ושירות מילואים, אנשי כוחות הביטחון ומשפחות שכולות * השבוע היא חוזרת לעיר להרצאות ומפגש עם תורמים: "התגובה האזרחית בישראל ייחודית, אין דברים כאלה בכל העולם"* חשיפה
"אף פעם לא להיות לבד, הכי רוצה לשיר חזק להחזיק לך את היד, הכי רוצה לחיות בלי פחד…״ שנה שחוות מרפא היא בית למי שמאמין בריפוי, בתקווה ובאור. כאבנו יחד, זכרנו יחד, התפללנו יחד ושרנו יחד. תודה לכל מי שלקח חלק בערב המרגש הזה, לצוות חוות מרפא שעושה לילות כימים למען המטרה שלנו, לבניה ברבי על החיבוק החם, ולכל מי שהגיעו להיות איתנו ביום קשה כל כך". כך נכתב בפוסט באינסטגרם בו נראו מאות חברי משפחות הנובה שהתכנסו ב-7 באוקטובר האחרון ב״חוות מרפא רשפון״ להכיל ביחד את הטראומה הלאומית שתלווה בשנים ובעשורים הבאים מאות אלפי ישראלים.
אני פוגש במתחם החווה, המתפרסת על מספר דונמים באחד מישובי הנדל"ן היקרים בארץ, צפונית להרצליה, את ד"ר אילנה קוורטין, מנכ"לית חוות מרפא רשפון המוגדר כמרחב רב־תחומי לטיפול בטראומה. אילנה היא דוקטור למגדר, פעילה חברתית, מרצה ועורכת דין ומחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". עד לפני שנתיים שימשה כראש מערך השליחים של הסוכנות היהודית במערב ארה"ב, והתגוררה בלוס אנג'לס יחד עם בעלה וארבעת ילדיה. היום היא מתגוררת בישוב אליאב שבנגב הצפוני ומנהלת ביד רמה פרויקט שיקומי ייחודי. "הגישה הטיפולית שלנו משלבת בין טיפולי גוף ונפש, ועוזרת למשתתפים לצמוח מהחוויה הטראומטית ולגלות בתוכם את הכוחות והדרכים האישיות להתגבר עליה", היא מסבירה, "לצערי, המתקפה ב-7 באוקטובר חשפה את חוסר הנגישות והמשאבים המוגבלים של מערכת בריאות הנפש בישראל והחזון שלנו הוא להפוך את התהליך של צמיחה לאחר טראומה לשיח רחב ומקובל יותר בחברה הישראלית – שיתקיים לא רק בזמני חירום אלא גם בשגרה. דרך כך נוכל להעצים את החוסן הנפשי והרגשי של כולנו".
פרויקט הטיפול ראשוני בטראומה הוקם מיד אחרי טבח ה–7 באוקטובר על ידי חבורה של מטפלים לא מסורתיים. הם החלו לטפל בשורדי מסיבת הנובה בחוות רונית (סמוך למחלף שפיים) באוהלים ויורטים שהוקמו לצורך כך. כבר בימים הראשונים הגיעו מאות ואלפים. אילנה: "זאת טראומה שלא הייתה מעולם בעולם. זה היה מפגש של שורדים ומשפחותיהם וגם משפחות של חברים של נפגעים. בהמשך עברנו לרשפון".
השטח עליו ממוקמת החווה שייך למשפחת איציק ושושי אורן, שהקימה את רשת שילב לפני 50 שנה, פרשו לגימלאות והעניקו את המרחבים הסמוכים לביתם לפעילות הפילנתרופית. אילנה: "החלום שלהם היה להעניק ריפוי לאנשים — והם לא ידעו כמה זה יצא מדויק. היישות המשפטית שלנו היא העמותה שמפעילה את פרויקט "נערי האור", נוער בסיכון שמכין נרות, שיזם רן אורן, בנם של איציק ושושי.
כתבה שפורסמה ב-Ynet הפגישה את הקוראים עם נילי ואייל תומר מקיבוץ עין שמר, הוריה של בר תומר ז"ל שנרצחה בנובה, פוקדים את חוות המרפא ברשפון כמו שעון שוויצרי. הם מגיעים לשם אחת לשבועיים, בימי שישי, ופוגשים אנשי מקצוע המתמחים באובדן ובשכול המעניקים להם טיפולים הוליסטיים ואוזן קשבת, משתתפים בסדנאות יצירה ובקבוצות תמיכה עם משפחות שכמותם, גם הן איבדו את יקיריהן באכזריות פתאומית ביום שבת אחד נורא. "החווה נראית כמו פיסת גן עדן, והמפגשים האלו מעניקים לנו חמצן לשבוע נוסף. אנחנו לא מוותרים עליהם, לא משנה מה", אומרת נילי. "יש שם אנשי מקצוע מדהימים שעושים הכול כדי לגרום לנו להרגיש טוב יותר. גם המפגש עם הורים שכולים, שחולקים איתנו גורל משותף, הוא סוג של משענת עבורי". המטרה המרכזית של התוכנית, המופעלת על ידי מטפלים המתמחים בטיפול באובדן, בטראומה ובשכול, הייתה לספק מענה מיידי לקהל הנפגעים הרחב שנותר ללא טיפול בעקבות אירוע טראומטי בסדר גודל חסר תקדים, אפילו עבור מדינה למודת פיגועי טרור, מבצעים צבאיים ומלחמות. "אני מסירה את הכובע בפני אלו שהקימו את היוזמות האלו", אומרת נילי, ״מדובר באנשים פרטיים שנעזרים בתרומות כדי לשקם את המשפחות שאיבדו את היקר להן מכול, וזה לא מובן מאליו ומרגש מאוד".
"המפגשים בחווה הם הזמן שלי שבו אני מתנתק מהשגרה, נכנס לעולם אחר למשך חמש-שש שעות, משקיע בעצמי ונרגע – ואז חוזר למציאות הטראגית, זאת עם הזיכרונות, המחשבות המכאיבות והחפצים שלו שנשארו בדיוק כפי שהיו", משתף ליאור תל צור מרמת גן, אביו של ניב תל צור ז"ל, שנרצח על ידי המחבלים בצומת מבטחים לאחר שנמלט מהנובה עם תחילת המתקפה. "אני לא מסוג האנשים שנמשכים לטיפולים אלטרנטיביים, וגם אין לי הרבה ניסיון בזה, אבל אחרי טרגדיה כזאת, שמרעידה את כל העולם הפנימי והחיצוני, אין מנוס מלטפל בעצמך – גם בנפש וגם בגוף – ואם כבר אז במקום כזה, שהוא גם יפהפה ופסטורלי וגם מכיל ולא שיפוטי".
אילנה, איך מתנהלת הפעילות היומית בחווה?
"אנחנו מספקים מתחם של סדנאות יומיות, מעין קמפוס ירוק בטבע, מקום שהוא חצי יער־חצי חווה חקלאית. לאפשר גם למי שבשגרה לא חושבים שהם זקוקים לטיפול להתחיל לעבד חלק מחוויות המלחמה שהם עברו. בעיקר אנשים במעגל השני של הטראומה, מעגלים רחבים יותר. אנשים שבגלל התפקיד שהם ממלאים בצבא, במשטרה או בבית החולים נדבקו בהם רסיסי הטראומה. פעמים רבות האנשים האלה עוטים שריון, לא פורקים את החוויות הקשות ולא מעבדים אותן. עד עכשיו היו אצלנו כבר 7,000 אנשי כוחות הביטחון, ובנוסף אנחנו מטפלים בחיילי מילואים שיוצאים מעזה, בצוותים רפואיים וטיפוליים שהיו עסוקים בטיפול בפצועים ונפגעים ולקח להם זמן עד שהתפנו לדבר ולהגיד מה שלומם. עכשיו זה מתחיל עבורם. רק היום, כמעט שנה אחרי, הם אומרים "גם אנחנו צריכים טיפול".

בראיון לרותם שטרקמן ב"דה מארקר" מסבירה אילנה כי מדובר ב"יום אינטנסיבי מרוכז של טיפולים מ–8:00 בבוקר עד 17:00. בכל יום כזה אנחנו מטפלים ב–100 איש שמחולקים לקבוצות של עשרה. בסך הכל, זה מסע של חמישה־שישה טיפולים שכל קבוצה עושה יחד".
אילו סוגי טיפולים אתם מעניקים?
"רפלקסולוגיה, טיפול באמנות, מסאז', טיפול במגע בשיטות רפואה אלטרנטיבית כמו אוסטאופתיה, עיסוי רפואי, דיקור ורפלקסולוגיה. יש לנו טיפולי יוגה־תרפיה, סאונד־הילינג, ייעוץ אישי בהומאופתיה וצמחי מרפא, וכן סדנאות יצירה ומלאכה, סדנת נרות, סדנת חוסן אמנותית, סדנת מיינדפולנס סדנת מעברים המיועדת לכוחות ביטחון והצלה — לדבר על הקשיים שעולים כשהם חוזרים הביתה — קשיים משפחתיים, חברתיים ותעסוקתיים שקשורים במעבר מהשירות לאזרחות".
מה זה סאונד־הילינג?
"ריפוי באמצעות צלילים וקערות טיבטיות. זה אחד הטיפולים הכי מבוקשים אצלנו. המטופלים שוכבים על מזרנים ונעשה שימוש בסאונד וצלילים ייחודיים וברטטים לשחרור ולחיזוק. הם נכנסים לעולם של רגיעה ושלווה דרך עבודה עם דמיון. אנחנו רואים אלפי אנשים מתמסרים לסוג הזה של טיפול, כולל לוחמים קשוחים, שמשתפים פעולה ושוכבים עם כיסוי עיניים, שמיכה וקערות טיבטיות. אפשר לראות שזה מהדהד גם בקרב האוכלוסייה המוגדרת באופן מסורתי כמאצ'ואיסטית…"
עד כמה הקושי לדבר מאפיין את מי שנפגע?
"מאוד. חשבנו שזה ישתנה ויעבור אחרי כמה חודשים, אבל אנחנו שומעים כל יום שהנפגעים עדיין לא יכולים לתת מילים לטראומה. ייתכן שזה גם מכיוון שהמצב הבסיסי עוד לא השתנה, כלומר ישראל עדיין במלחמה, יש לא מעט איומים ביטחוניים וכמובן יש עדיין בעזה חטופים וחיילים עדיין נהרגים".
אילו תגובות אתם מקבלים?
"הרבה בכי וכאב יוצאים החוצה. אנשים יוצאים אחרת מאיך שנכנסו. מישהו אמר לנו 'הלוואי שהיה לנו את זה ב–1973, כשחזרתי ממלחמת יום הכיפורים'. זה שינוי עצום בישראליות שלנו. מישהי שלא הייתה לה תחושה בחצי מהפנים ועברה באחת התחנות אצלנו, מומחית נתנה לה תמצית צמחים למרוח — ופתאום אחרי כמה ימים היא סיפרה שחזרה לה לאט־לאט התחושה לפנים. אנשים שהיו בקיבוצי הטבח בנגב המערבי ובמחנה שורה, וגם חיילים שלחמו בעוטף, הגיעו בחודשים הראשונים עם תלונה שחזרה על עצמה, שיש להם ריח של גופות שלא יוצא להם והם מתקשים לאכול. בכלל, הריח הוא מאפיין משמעותי מאוד — ואנשים הגיבו בחיוב לטיפול בשמנים ארומטיים".

אתם לא נתקלים בטענה שהטיפולים האלה מוזרים או לא מוכח מחקרית?
״אולי זה נשמע מוזר, אבל זה עובד. טראומה נרשמת בגוף כמו צלקת או גידול שגדל עד שהוא מתפוצץ, ויש לזה אדוות — מעגלי חברים ומשפחה שעלולים להיפגע בעתיד. הרבה תופעות חברתיות ואלימות נובעות מחוסר התייחסות לטראומה, והטיפול בחוות מרפא מתחיל לשחרר את הטראומה ומונע מקרים של אלימות בדורות הבאים. הספר 'נרשם בגוף', שמבוסס על מלחמת וייטנאם, יצא לפני 40 שנה ומדבר על כך. אחד היתרונות שלנו הוא שבסוף יום מרוכז שכזה המטפלים שלנו יודעים להגיד מי הבודדים שיש להם תסמינים חמורים יותר וצריכים המשך טיפול קוגניטבי. אנחנו יודעים לסמן איפה צריך להשקיע עוד — ולמקד את זה".
לדבריה, המכרז שבו זכתה החווה היה מוגבל בתחילה לשלושה חודשים. "המדינה נתנה רק חצי מהעלות. את השאר השלמנו מתרומות, ועכשיו משרד האוצר לא מאשר את המשך התקצוב, זה הורג אותנו. בכלל משאבים זה סיפור. למשל, יש מרכזי חוסן שרוצים לבוא לימי טיפול עם המטפלים שלהם, והם בונים על תקציב של משרד הבריאות, אבל אין לנו. כשאנחנו פונים לתורמים שלנו לחדש את המענקים, הם שואלים: עד מתי? מתי המדינה תיכנס למימון? התורמים נתנו הרבה כסף בשלב ראשון, אבל עברה יותר משנה ומגיע השלב שהמדינה צריכה לתקצב את זה. אני מקווה שגם המדינה תראה בנו מקום שגם חוסך כסף ומונע השקעה לא נכונה".
מי הם התורמים שלכם?
"הסוכנות היהודית, פדרציות יהודיות, קרנות פרטיות ותורמים יהודים, רובם מארה"ב. התקציב הוא בסדר גודל של למעלה מ-10 מיליון שקל בשנה. בשלב ראשון לא גבינו כסף. כמו כל החברה האזרחית, גם אנחנו לא אומרים לא. בטח לא כשפונים אליך מחטיבת גבעתי אחרי שאיבדו חמישה חיילים באסון הנמ"ר ומרגישים שחייבים לבוא. ברור שנקבל אותם מיד. יש לנו 140 מטפלים ב–16 שיטות טיפול, כולם מתוגמלים, הם לא מתנדבים. אנחנו דורשים מהם רמה מקצועית גבוהה וניסיון בעולם הטראומה, וכן דרישות ביטוחיות שונות".
שורדי הנובה עדיין באים?
"כן, זה כמו הבית שלהם, זה פתוח להם כל חמישי בערב עד 23:00. ככה הם מסיימים את השבוע. הם יושבים במעגל מסביב למדורה, לפעמים מנגנים בגיטרה, לפעמים משתתפים בטיפולים או ביצירה בהבעה. הם מספרים שהם יכולים פשוט להסתכל אחד לשני בעיניים בלי לשאול שאלות לא קשורות. בחודשים הראשונים הם באו קפוצים בלי לדבר ובלי לזוז כמעט, אחרי חודשיים־שלושה יש כאלה שחזרו לעבודה, חזרו הביתה והמשיכו לפקוד את המקום שלנו לפי הצורך. זה הלך וירד במשך הזמן. פעם היו מגיעים מאות כל חמישי, היום אנחנו ב–70–80 חבר'ה. זו ירידה צפויה וזה בסדר גמור. חלק מהם אפילו התחילו לעבוד אצלנו, לרפא אחרים. בנוסף, משפחות שכולות של נרצחי הנובה באות אלינו בימי שישי אחת לשבועיים. הן מספרות שזה החמצן שלהן.

"זה הפך למשהו קבוע שנכנס לשיח. כמו שלשוטרים יש מטווחים — יש למטפלים ימי ריפוי. המטרה היא שאנשים לא יסתובבו עם שריון ועם בושה, ושידברו על הטראומה שלהם. להיות מקום שלא מאיים. כמו בית הבראה, מקום של ריפוי. יש עוד מעגלים שלא הגענו אליהם. אלה שלא מוכרים על ידי המדינה הם הכי מסכנים. למשל, משפחות שכולות ביקשו מאיתנו לעשות מקום גם לדודים ולסבים וסבתות של נרצחים. שלא יהיה רק הורים ואחים, אלא עוד מעגלים שמשייכים עצמם לשכול. יש המון אוכלוסיות לא מאוגדות, למשל, משפחות של חיילים שלא נפגעו".
איך את אישית מתחברת לפרויקט הזה?
"נולדתי ברוסיה, עליתי לארץ ב–1987 אחרי שהיינו מסורבי עלייה במשך עשר שנים. הוצלנו על ידי הסוכנות היהודית ועלינו דרך אוסטריה כשהייתי בת 6. ינקתי ציונות וחיבור לישראל מגיל אפס. גדלתי בירושלים והמשפחה שלנו התאקלמה מהר. בצבא הייתי תצפיתנית בנחל עוז ובנצרים, גזרת עזה זו הגזרה שלי…
"אני דוקטור למגדר, חקרתי אלימות ללא מכות בזוגיות, ביליתי שנים בהעלאת מודעות לתופעה הזאת. יש כאן דמיון כי אנשים שמגיעים לחוות מרפא נראים רגילים, אבל הצלקות כבר בתוכם. למעשה, כל מה שעשו חברי הצוות שלי עד ה–7 באוקטובר לא רלוונטי למה שהם עושים היום בחווה. אלה 20 איש שעשו מהפך, כל אחד הגיע ממקום אחר — המנהלת הלוגיסטית הייתה גננת, מנהלת השטח שחקנית, העוזרת האישית שלי היא מאמנת בשיטת סאטיה. חלק התגייסו למילואים וחלק כמונו, להקים סטארט־אפ טיפולי־חברתי. זה לא רק עבודה, זו שליחות וחלק מההווי של המקום הזה״.
כמה זה ייחודי בעולם?
"התגובה האזרחית בישראל ייחודית, גם אחים לנשק וכל העמותות והארגונים שקמו באותם ימים, זה חד־פעמי בעולם. אני נוסעת בכל העולם, בעיקר כדי לגייס תרומות, ואני יודעת שזה חד־פעמי. ברור שצריך להמשיך משם באמצעות הממשלה. החברה האזרחית לבדה לא תוכל להרים את זה".
לצד החווה ותחת אותה ישות משפטית פועלת עמותת "נערי האור", המעניקה מסגרת תעסוקתית לנערים בסיכון. הנערים יוצרים במקום נרות ריחניים וכן פרויקט ייחודי הנקרא חנוכיית האור – המורכבת ממגש עץ מאורך וקנים עדינים העשויים מקרמיקה לבנה. שמש החנוכיה מבודל ועליו חרוטה המשאלה – "בוא אור". כל חנוכייה מגיעה עם קופסת קרטון מהודרת וקשיחה המאפשרת אחסון גם לשנים קדימה. כל ההכנסות ממכירת החנוכיה מוקדשות לביסוס הפעילות של חוות המרפא רשפון. ניתן לרכוש את החנוכיות בארה"ב בלינק: https://youthoflightproject.org/
אילנה עצמה מגיעה השבוע למסע הרצאות וגיוס תורמים בלוס אנג'לס. ניתן ליצור איתה קשר בדוא"ל: ilana@healingspace.co.il.
אתר החווה: //healingspace.co.il/