דקלה גולסה חוגגת 10 שנים בעיר הקונסטרקשן והפקקים ב-405
בואו נדבר רגע על החיים בלוס אנג'לס, הלוא היא "עיר המלאכים". העיר שבה מזג האוויר המושלם גורם לנו לשלם הרבה יותר מדי על הכל; לא תמיד זה משתלם, אבל לפחות ניסינו. זו עיר שבה הבריאה האלוהית של זכר ונקבה מקבלת משמעות שונה – של בחירה מדומיינת וניסיון לסחוט תשומת לב בכל מקום אפשרי. במגרש המשחקים של הוליווד, הזהות היא לפעמים רק עוד אביזר נחשק על סט צילומים, וכולם מנסים לצרוח "תראו איזה יפה אני" בתוך אוקיינוס קר של רעש ויזואלי ופילטרים מוגזמים של אינסטגרם. גם קל מאוד ללכת כאן לאיבוד, ולאבד את השפיות מרוב הומלסים ושלטי "עצור" שרואים בכל פינה.
הניגוד הזה בלתי נתפס: מצד אחד הווילות הנוצצות בבל-אייר, ומצד שני כ-75,000 בני אדם שחיים ברחובות. הפער הזה דורש ממך לפתח סוג של חסינות נפשית כלשהי שגובלת באטימות, רק כדי להצליח לעבור עוד יום מבלי להישבר מהמציאות המורכבת שמתרחשת עלינו מתחת לשמש הנצחית. אבל אז אתה מגיע לרחובות מסוימים, ופתאום אתה מרגיש בבית. עם כל כך הרבה ישראלים (לפי ההערכות כ- 300,000 מאיתנו חיים כאן) יש רחובות שבהם השכונה והתפאורה מסביב מרגישים בדיוק כמו בבת ים או בנתניה.
ואיך אפשר שלא להזכיר את ה"קונסטרקשן"? הלא הוא הדופק של הקהילה שלנו כאן: אימפריה של גבס, פרקט משגע ורישיונות קבלן. זה התחיל אולי כעבודה מזדמנת אחרי צבא, אבל הפך לכוח הכלכלי שבונה את העיר הזו מחדש ובאלגנטיות אדירה. אין אתר בנייה בלוס אנג'לס שלא תשמע בו משפטים בעברית בשילוב סלנג מהרחוב, בין שיחה באנגלית מצוחצחת ללקוח לבין שיחה בווטסאפ עם סבתא שלך בארץ.
הישראלים כאן הם אמני השכנוע, הם הקוסמים האמיתיים שיכולים בהחלט להוציא שפן מתוך הכובע הרבה יותר מהמהירות שבה הלקוח מסוגל לשים לב, הם אלו שימכרו לאמריקאי את החלום על גג חדש או מטבח מתקדם ואמבטיה פלצנית, עם כריזמה קרבית וחוצפה שאין לאף אחד אחר.
ועדיין, בסופו של דבר, לוס אנג'לס היא עיר של "אולי". כולם פה נמצאים במרחק פגישה אחת מהפריצה הגדולה, או במרחק חוזה אחד מהמיליון הראשון. הרי זה ברור שאנחנו עוד רגע חוזרים לארץ…. זה ברור כמו שהמרחקים שכאן נמדדים בדקות של פקקים ב-405, והזמן נמדד בהמתנה לרגע שבו המזל יחייך אליך כמו שלט הניאון המנצנץ של הוליווד.
בקיצור, זו אישה יפה כמו ג'וליה רוברטס במדרגות של הבית בהוליווד, אבל עם אופי קצת בעייתי משהו. היא תגבה ממך מחיר מופקע על השכירות, תייבש אותך שעות בדרכים ותבחן את הסבלנות וההתמדה שלך בכל יום מחדש, אבל אז היא תיתן לך בוקר אחד של 24 מעלות בינואר עם ריח כלניות באוויר – ואתה תסלח לה על הכל ותימס לתוך עצמך… כי בסוף, בתוך כל הטירוף הזה של עיר המלאכים, לפחות ניסינו.
