החלטנו להזמין חברים לארוחת צהרים של שבת. ומה מגישים בשבת חורפית וקרה? ניחשתם נכון: צ'ולנט. מאכל בסיסי, טעים, חם, ומאחר שהוא מתבשל לאורך זמן, הוא בדרך כלל מצליח. חוץ מהפעמים הנדירות שהוא ממש נכשל…
בשנות התשעים המאוחרות נסענו לשליחות לאריזונה במסגרת העבודה שלי. אריזונה היא מקום מיוחד מאד. היא מאוד אמריקאית על כל המשתמע מכך, ומצד שני יש חלקים שלמים במדינה שבהם אוזן אדם לא תשמע את השפה האנגלית. ספרדית בלבד. אוכל מקסיקני, מסעדות מקסיקניות, חנויות מקסיקניות. ההשפעה של מקסיקו על אריזונה היא משמעותית ובולטת מאד.
אבל הזוגה ואני ישראלים. מה יש לדבר? בכל מקום שאנחנו נמצאים, אנחנו מחפשים ישראלים אחרים, חומוס, פלאפל, עברית, ועוד מאפיינים של הבית. אריזונה לא הייתה שונה. דרך המרכז הקהילתי היהודי הכרנו את נציג הסוכנות היהודית, ודרכו הכרנו את כל הישראלים שחיו באותה תקופה בעיר טוסון, אריזונה. וכמו שאנחנו מחפשים ומוצאים את הישראלים בכל מקום, אנחנו גם מחפשים ומוצאים אוכל ישראלי, מקומות שמגישים אוכל שנחשב ישראלי, למרות שהוא מוגש במסעדות לבנוניות או תורכיות. למי איכפת. ומה שלא היינו מוצאים, היינו משיגים מתכון, ומכינים לבד בבית. כך למשל למדתי להכין סחוג. כן, סחוג, המאכל התימני שמוסיפים לפלאפל למשל, אבל גם לחומוס, טחינה, ואפילו לסלט רגיל. עד היום, עשרים וחמש שנה אחרי, כשיש קושי לקנות סחוג, אני מכין לבד בבית. יוצא מעולה. גם ממליגה אני מכין בכל מקום בעולם שאפשר לקנות קמח תירס. ועד היום, בכל מקום שהיינו כולל בייג'ינג, מצאנו קמח תירס.
אבל בטוסון, המאכלים העיקריים הם מקסיקנים ומאחר שרוב החנויות מוכרות מרכיבים שמתאימים לאוכל מקסיקני, יש לבצע התאמות. זה היה באמצע החורף. ינואר אם אינני טועה. החלטנו להזמין כמה חברים לארוחת צהרים של שבת. ומה מגישים בשבת חורפית וקרה? ניחשתם נכון: צ'ולנט. מאכל בסיסי, טעים, חם, ומאחר שהוא מתבשל לאורך זמן, הוא בדרך כלל מצליח. חוץ מהפעמים הנדירות שהוא ממש נכשל. זו הייתה אחת הפעמים האלו. אפשר לומר שזה היה לא סתם כישלון, זה היה כישלון חרוץ. את הסיבה לכישלון אפשר לסכם במשפט קצרצר: אי ציות להוראות. פשוט.
הזוגה ואני דיברנו מעט על הצ'ולנט הממשמש ובא ועלה בדעתנו רעיון מעולה (לכאורה). אנחנו הרי גרים באריזונה, מרחק שעה נסיעה בדיוק ממקסיקו, בה אנחנו מבקרים לעיתים קרובות. למה שלא נכין צ'ולנט בסגנון מקסיקני? רעיון מדהים. וכמו שאנחנו רגילים, אחרי שהסכמנו הלכנו לבצע. שאלנו בין ידידינו המקומיים, שהעלו רעיונות שונים ומשונים לתחליפים.
וכך קרה שבמקום נתחי בקר או כבש, קנינו לשון בקר. במקום תפוחי אדמה קנינו פלאנטיין, מין בננה קשה דרום אמריקנית, שאי אפשר לאכול לא מבושלת, וטעימה לפחות כמו תפוח אדמה. במקום השעועית הלבנה המשעממת של האשכנזים, קנינו שעועית שחורה, שעועית מנומרת, שעועית מנומרת גדולה, ושעועית אדומה. במקום גריסים קנינו גרעיני חיטה ירוקה (פריקה בלשון העם היושב בציון). ובשביל להדר, אפילו הכנסנו מספר טמאלים ממולאים כדי ליצור אשליה של קישקע. וממש ברגע האחרון אמרנו לעצמנו, וכי למה שנסתפק בביצי תרנגולות רגילות מן השורה? הלכנו לחנות המתמחה במאכלי עדות, ומצאנו ביצים של אווזים. גדולות, לבנות, יפות. "אנחנו כבר נלמד אותם מה זה חמינדוס", אמרנו לעצמנו בגאווה מגוחכת בדיעבד.
לא התלבטנו בהכנות. כל הקטניות הלכו להשריה ביום חמישי אחרי הצהריים. המים הוחלפו שלוש פעמים כמצווה בספר הבישול. ביום שישי אחרי הצהריים הוכנסה הלשון לסיר, ומסביבה, מעליה, ומתחתיה, הנחנו לחילופין שעועית מכל המינים, חיטה, ביצי אווז, וטמאלים ממולאים. זו, למרבה הצער, הייתה הפעם האחרונה שהרעיון הזה עדיין נראה ממש מדהים. מכאן והלאה הכל התדרדר, עד שהתפקע.
לאחר הבישול, הרתיחה הארוכה, וההכנות, נכנס הצ'ולנט המקסיקני לתנור לשהייה ארוכה. ואז החלה הציפיה בת שמונה עשרה שעות. אירוע פתיחת הסיר מתחיל בדרך כלל אחרי שהגיע אחרון האורחים, המנה הראשונה הוגשה, והכלים נאספו. אז נגשת הזוגה לתנור, פותחת אותו באבחה שמשחררת גל של ריחות מעוררי תיאבון לאוויר העולם, והאורחים הרעבים מעירים בשמחה על ריחו הטוב של הצ'ולנט ומנחשים את טיבו ממקום מושבם, תוך כדי שהם מנגבים בעדינות טיפות ריר קטנות שברחו מהפה. חלק כבר מחמיאים לבעלת הבית ולבן זוגה על המאמץ, וההצלחה המסחררת, ומבקשים את המתכון. מיד לאחר מכן טובלת המארחת את המצקת בסיר, ומגישה לכל אורח מספר מצקות מלאות כל טוב. הזוגה אשה מאד הוגנת והיא תמיד משתדלת שמה שעלה בכף אחת יהיה הוגן בהשוואה למה שיעלה בכף הבאה. שלא יהיו אורחים מועדפים או מקופחים.
הפעם, דבר מאלו לא קרה. מה שכן קרה היה כדלהלן. לפנות בוקר, לא זכור לי היטב באיזו שעה בדיוק, צפרה סירנה של משטרה ממש לא רחוק מהבית. לא ייחסנו לכך חשיבות כי התגוררנו לא רחוק מהכביש הראשי, וסירנות משטרה לא היו חזון נפרץ. מספר דקות מאוחר יותר נשמעו דיבורים רמים מחדר המדרגות. בשלב הזה כבר ידענו שני דברים: האחד היה שיש בעיה כלשהיא והיא ממש קרובה אלינו. השני היה שהבית מסריח, אבל לא מסריח ברמה של גרביים אחרי מסע כומתה של פלוגת צנחנים. מסריח ברמה של גופת חיה רקובה או גרוע מזה. זו הייתה צחנה עם נוכחות, עם אישיות, עם ישות. השוטרים שעלו במדרגות דפקו על כל דלת, ושאלו שאלות שטרם ידענו את טיבן, אבל יכולנו כבר לשער שיש להן קשר כלשהו לצחנה הבאושה העולה מן התנור.
הדפיקות הגיעו גם אלינו. בעיניים טרוטות ניגשנו אל הדלת ופתחנו אותה. בדיעבד, המבט בעיני השוטרים, והחבורה הקטנה של השכנים שהלכו בעקבותיהם מתוך סקרנות, היה שווה את כל המאמץ. עיניהם הצטמצמו, הם הצמידו את כפות ידיהם אל אפם, כחושבים שהמחווה הריקה הזו תציל אותם מהסירחון המהביל שכבר שרר בכל פינה בדירה, בחדר המדרגות, ובעצם בכל קומפלקס הדירות בו גרנו. הם שאלו אם ידוע לנו מהו מקור הריח המבאיש הזה, שכבר הבינו שבוקע מכל פינה בדירה שלנו. ללא אומר ודברים הובלנו אותם אל התנור, כיבינו אותו, הוצאנו את הסיר, ופתחנו אותו. כל הנוכחים נסוגו מספר צעדים אחורה. גם אנחנו. לפחות אחד מהם נמלט לחדר המדרגות כדי לא לבייש את עצמו בנוכחות השוטרים. הסברנו שהחלטנו לבשל מאכל "מקורי", ושלרוע המזל חלק מהמרכיבים לא התאימו לתבשיל. השוטרים קיבלו את ההסבר ללא שאלות, אבל ביקשו, יותר נכון דרשו, שהסיר, על תכולתו, לא יהיה בתוך בית הדירות בתוך חמש דקות. הסכמנו מייד.
התלבשתי חם, העמסתי את סיר הכלימה על הרכב, ונסעתי בחלונות פתוחים אל המזבלה הקרובה ביותר, שם השארתי את התבשיל הנורא, עם הסיר, והמכסה. זה היה סופו של הניסיון הכושל להכין "צ'ולנט מקסיקני". זה גם היה הניסיון האחרון "להתאים" מאכלים למקום שהותנו. מאותו יום ואילך, אם הצלחנו למצוא את המרכיבים המקוריים, מה טוב. אם לא, בחרנו בתבשיל אחר.
האורחים הגיעו בזמן, רעבים כזאבים, והתאכזבו מאד מהיעדר ריחו המיוחד של חמין כמעט מוכן להגשה. אל דאגה, הם לא נשארו רעבים כמובן. וגם קיבלו סיפור לקינוח. סיפור שהצחיק אותם כל כך, עד שנכנס ממש לספרי ההיסטוריה של קהילת הישראלים הקטנה בטוסון, מדינת אריזונה, ארצות הברית של אמריקה.
עמירם הירדני מתגורר עם משפחתו בצפון מערב ארה״ב. ספרו הראשון "השטיח המעופף של סבתא – מסעות משפחה אחת" עומד לצאת לאור בקרוב. לסיפורים נוספים בפייסבוק: Amiram Hayardeny
