לפני פחות מחודש שלחה טלי ספיר קסטלמן את בתה הבכורה ללימודי תיכון בפרויקט נעל"ה בהוד השרון • עכשיו היא מנסה נואשות להחזיר את מיקה הביתה אבל הבת מסרבת לחזור ללוס אנג'לס: "אמא, כאן זה הבית"
ככה פתאום הכל מתגמד, כלום כאילו לא ממש חשוב והחיים מקבלים מימד אחר,
המוות מקבל מימד אחר, המרחק מקבל מימד אחר, ורק רוצים לחבק חזק חזק את מי שחשוב לנו.
רואים חדשות בלי סוף מכל סוגי המדיה, ערוצים ישראלים, קבוצות וואטסאפ, רשתות חברתיות והעין רואה, האוזניים שומעות והמוח לא מאמין למראה הזוועות והמוות הבלתי נסבל, מאות של הרוגים והלב כואב, ממש כואב לא כקלישאה אלא כאב פיזי, ומרגיש שהחיים לעולם לא יהיו אותו הדבר.
רק לפני חודש שיחררתי את הבת שלי, מיקה, מחבל הטבור שמקשר בנינו ושלחתי אותה לארץ במסגרת פרויקט ״נעל״ה״ של הסוכנות היהודית, לפנימיית מוסינזון שבהוד השרון. לא קל היה לי לשחרר ואחרי הכל ישראל זה הבית של הלב שלי גם אם אני כבר עשרים שנים כאן, וכנראה היא ינקה ממני אהבת מולדת ולמרות הדרכון האמריקאי שלה ולמרות שנולדה והתחנכה כאן היא גדלה להיות ישראלית, עם שפה ומנטליות לטוב ולרע.
עליתי על טיסה יום אחריה ונישארתי שבועיים בארץ לראות אותה מסתדרת, מתאקלמת בפנימיה. ארבע שנים שלא הייתי בארץ והאמת שחשבתי שאני לא מתגעגעת, הרי יש לי כאן הכל ואת כולם. כל הדרך לארץ, שעות על שעות של טיסה שנראות כמו נצח, אמרתי לעצמי שאם לא מיקה באמת שאין לי מה לעשות שם, אבל הבת שלי עשתה בחירה והחלטה מתוך פטריוטיות, וציונות ואהבת המולדת ואני תומכת בה ורק רוצה לראות שהיא מסתדרת וגם בשביל לשחרר ככה לאט לאט כי באמת קשה לי … ואיך שמתחילים לראות את קו החוף הישראלי הדמעות חונקות את הגרון הלב מתפוצץ מאהבה והנפש מוצפת באנרגיה שלא ניתן להסביר, אני אוהבת את האדמה של הארץ הזאת, וה״נפש יהודי״ שבי ואני פשוט פורצת בבכי בלתי נשלט.
האדמה הזאת שכל זיכרונות הילדות שלי טבועים בה, הצבא שעשיתי, האהבות שחוויתי, החברים שאיבדתי בדרך והבת שלי שבחרה לעזוב את כאן לטובת שם… או כאן, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה.
בשבועיים האחרונים מאז יום כיפור מיקה בחופשה כמו כל תלמידי ישראל והיא עם ההורים שלי, שמחלקים את חייהם בין כאן לשם, בין כפר סבא לאל.איי.
ביום שישי בבוקר מיקה אמרה שבמוצ״ש כולם הולכים להופעה של ברונו מארס אך מכיוון שכחניכים בפנימיה אסור להם, למען הביטחון האישי להשתתף באירועים המוניים, הם שוקלים להגיע מחוץ למתחם ההופעה ולשמוע את ההופעה לייב מבחוץ מבלי להפר את חוקי הפנימיה, אמרתי לה שאני ממש מפחדת עליה ואני מעדיפה שלא, תיכננתי, במידת הצורך, לנהל את הויכוח על זה בשבת בבוקר… מה יותר טוב מויכוח בשבת בבוקר?!
ארוחת שישי בערב, חצי משפחה באל.איי וחצי בכפר סבא, פתאום אחי אומר יש אזעקת ״צבע אדום״ בשדרות. זאת בטח לא פעם ראשונה אבל זה שם, זה שלהם זה רחוק מכפר-סבא ובטח מאל.איי ויש לנו צבא חזק ומיומן אז איכשהו מעבירים את זה הלאה וממשיכים לשיחה על כלום…
פתאום גיסתי מקבלת וידאו של מחבלים יורדים מטראק לבן עם נשקים ומכאן הידרדרות מהירה, כמו סרט רע שרץ בהילוך מהיר ומטחים על איזור השרון, המרכז ופתאום זה קרוב זה עלינו, על ההורים שלי והבת שלי שאני שלחתי לארץ, מי היה מאמין, הבית שגדלתי בו החדר שלי המיטה שלי שהיתה לי תמיד המקום הכי בטוח בעולם, הכי מנחם ומחבק והיום הבת שלי, מיקה שלי ישנה שם ופתאום זה לא בטוח. אם זה לא בטוח אז מה בטוח?!
אני מתקשרת למיקה והיא אומרת לי ״היתה אזעקה סבתא העירה אותי ורצנו למסדרון״. בדירה של ההורים שלי אין ממ״ד אבל יש מקלט. בקבוצת ה-WhatsApp של הבניין הודיעו כי המקלט נפתח, אבא שלי ש מתנייד על כיסא גלגלים לא יכול לרדת למקלט ובין מיקה והוריי הוחלט שהם לא נפרדים. ״אם סבא לא יכול לרדת אז גם אני לא״ היא אומרת לי, אבל פינה אחת בבית היא הבטוחה ביותר ואליה הם הולכים בזמן של אזעקה.
אני איתם על קו הטלפון ומדי פעם יש אזעקה, מיקה מורידה אפליקציית ״צבע אדום״ ואני אומרת לה שאם זה לא יהיה בטוח אז אולי לא כדאי לחזור מחר לפנימיה, אנחנו עדיין חושבים קטן ונקודתית, זה עדיין מרגיש שזה עוד איזה מהפגזה מעזה ככה לחמם קצת את השטח וכמה פרחחים שעברו את הגבול, בכל המובנים.
פותחים ערוץ ישראלי בשידור ישיר דני קושמרו מראיין קיבוצניק מבארי והקיבוצניק לוחש לקושמרו שיש מחבלים בבית ומבקש בתקשורת שיודיעו לכוחות הביטחון, קושמרו בעצמו קצין לשעבר בצבא נישאר ללא מילים, יש מצב שהוא היה שיחת הטלפון האחרונה של הקיבוצניק ואני רואה את הפרצוף של קושמרו ואני אומרת ליורם שאני רוצה את הילדה שלי בבית! כוחות הביטחון לא הגיעו להציל את הקיבוצניק והתחושה היא שהמצב הולך ומתדרדר ומתחילים דיווחים על הרוגים וחטופים ואני מבקשת ממיקה לחזור הביתה, המרחק מטריף אותי אני מתחילה לבכות ועם זאת להיות פרקטית .
אני מוצאת כרטיסים באל על טיסה ישירה להורים שלי ולמיקה ואמא שלי מודיעה חד משמעית ש״מדינה במלחמה אני לא נוטשת״ ומיקה לא נוטשת סבא וסבתא במלחמה.
הדיווחים ממשיכים התמונה הולכת ומתבהרת וזה ניראה רע מאוד, תמונות וסרטונים מזעזעים של חטיפות, אלימות והתעללות בילדים, תינוקות וזקנים – והיקר לי מכל לא מוכנה לעלות על טיסה להגיע הביתה.
בפוסט בפייסבוק אני רואה שבת של חבר שלי נעדרת ובן דוד של חבר נהרג, ועוד אחד ועוד אחד… ולא רואים את הסוף, אנחנו במאות נרצחים ואלפי פצועים ומאות נעדרים וגיזרה צפונית חמה, אי שם בגבול לבנון ומיקה שלי יכולה לעזוב את הקרקע הבוערת ולבוא הביתה והיא מרגישה וחושבת כמו פטריוטית. עומדת בחזית ברשתות החברתיות, לא מוותרת לאף אחד שמעיז להכפיש את ישראל, היא חיילת בצבא האינסטוש, לא מפחדת להיכנס לדיונים עמוקים ולהביע את דעתה ואני רק רוצה את הילדה שלי בבית.
בבוקר היא הלכה לבקר את החברים בפנימיה כאלו שאין להם משפחה בארץ ולא נסעו הביתה להורים, הרוב טסו הביתה, ליפן, הונגריה, גרמניה, ברזיל, אבל יש כמה חברים שנישארו והיא העבירה איתם את הבוקר רגע אחרי שנשמעה אזעקת ״צבע אדום״, הפנימיה דואגת להם לתמיכה רגשית ופעילויות .
אנחנו מדברות בטלפון ופתאום היא צועקת לי ״אמא, יש אזעקה״ ומסתבר שהאוזניים שלה שומעות אזעקות גם כשאין אחת. זה הפחד והחרדה שגורמים לה להיות בהיכון כל הזמן, האחריות שהיא לוקחת על סבא וסבתא (והם עליה) והמסע שלה בארץ שרק התחיל והיא לא מתכוונת לוותר עכשיו. היא מרגיעה אותי ששני גדודים של חי״ר ומג״ב הגיעו לאבטח את כפר סבא, והם כולם כבר מרגישים יותר בטוח. ואני רק מבקשת ממיקה שלי שפשוט תחזור הביתה, והיא אומרת לי: ״אמא אני בבית״…
