נתינה לאחרים ממלאת אותנו בתחושה טובה, וככל שאנחנו מרגישים טוב יותר כך אנחנו נותנים יותר לאחרים • לא חייבים להיות עשירים במיוחד בשביל לתת לאחרים, רק להחליט שזה חלק חשוב בחיים
בסדרה האלמותית "חברים" מתפתחת מחלוקת משעשעת בין ג'ואי טריביאני (מאט לה בלאנק) לבין פיבי בופה (ליסה קודרו): ג'ואי טוען שכל מעשה טוב הוא גם אנוכי, ופיבי מתערבת איתו שתוכל למצוא לפחות מעשה אדיב אחד שאינו כזה. פשוט מעשה טוב שלא יצא לה ממנו דבר: "A Selfless Good Deed". הוויכוח הופך להתערבות.
הניסיון הראשון נכשל כליל. פיבי מתגנבת לחצר של השכן ומנקה את העלים בכניסה, אבל: "הוא תפס אותי והכריח אותי לשתות סיידר ולאכול עוגיות. זה גרם לי להרגיש נפלא. חמור זקן שכמותו!". נחושה בדעתה, פיבי עוברת לניסיון הבא. היא גורמת לדבורה לעקוץ אותה כדי שזו תוכל להיראות קשוחה בפני חברותיה הדבורות."הנה, הדבורה מאושרת, ואני ממש לא". אך ג'ואי מאכזב אותה: "את יודעת מה קורה לדבורים אחרי שהן עוקצות? הן מתות".
לאחר שהיא נכשלת שוב ושוב, פיבי מחליטה לתרום 200 דולר לרשת הטלוויזיה PBS. זהו סכום גדול מאוד בשבילה, והוא מיועד לרשת שפיבי שונאת עוד מימים עברו. היא מאמינה שזו התכנית המושלמת לנצח בהתערבות, שהרי אין במעשה הזה ולו חצי דבר אנוכי. אבל אז התרומה שלה מביאה את ג'ואי (שעובד עבור הרשת) לחשיפה טלוויזיונית: "ג'ואי בטלוויזיה, איזה יופי! התרומה שלי גרמה לג'ואי להיות בטלוויזיה, זה גורם לי להרגיש כל כך… אוי לא".
בכך נפסק באופן חד משמעי שלא קיים מעשה טוב שאינו אנוכי. גם אם נצא מהמסך וניכנס למעבדות המחקר נגלה שהתופעה אפילו זכתה לשם: "The Helper's High". הרגשתם את תחושת ה"היי" בפעם האחרונה שהחזקתם את הדלת עבור אדם זר, או כעזרתם לחברה להעביר ארגזים. הפסיכולוגים, שהגו את שמה של התופעה כבר ב-1979, מצאו ש-95% מבין המתנדבים מרגישים טוב אחרי שעזרו לאחרים. ה"היי" הטוב מגיע בדמות הפרשת אוקסיטוצין, מוליך עצבי שממלא תפקיד בהתנהגויות חברתיות, וכמו כל דבר נחמד אפשר אפילו להתמכר אליו.
זו אינה רק תחושה ממסטלת חולפת אלא מעגל קסמים. ככל שאנחנו מרגישים טוב יותר עם עצמנו כך גדלה הנטייה שלנו לעזור לאחרים, וככל שאנחנו עוזרים יותר כך אנחנו מתמלאים בעוד מהתחושה הנפלאה. רבים מהרופאים ממליצים היום להתנדב, וכחלק מפרוטוקול הטיפול בדיכאון ניתנת לעתים ההנחייה המפתיעה לעשות דברים בשביל אנשים אחרים או בעלי חיים.
מחקרים מצביעים שאנשים שמתנדבים הם אנשים מאושרים יותר, בריאים יותר ושמחים יותר, או כפי שניסח זאת הסופר לב טולסטוי: "יותר ממה שאנחנו אוהבים אנשים על הטוב אשר עשו לנו, אנו אוהבים אותם על הטוב אשר עשינו להם". עצרו לרגע אחד ונסו להיזכר במעשה מיטיב שלכם עבור אדם אחר. התחושה של הלב המתרחב של המקבל יקרה מפז, ואתם חוזרים הביתה עם שק של סיפוק וגאווה.
ומה איתי?
ביום סגריר, אחרי פרידה או בימים הקשים של החודש אנחנו מחפשים ישועה סביב נושא בוער אחד: "אני". מה יגרום לי להרגיש טוב יותר? מה יעשה אותי שמח? מה אני אוהבת? אלא שייתכן שאנחנו מחפשים במקום הלא נכון. אולי עדיף לרדת רגע מהבמה ולהפנות את תשומת הלב למישהו אחר ולשאול איך נעזור לו ומה יעשה לה טוב?
הרעיון הזה יכול להישמע מופרך. "הרי אין לנו מספיק בשביל עצמנו", אנחנו חושבים, "אז איך ניתן למישהו אחר?". אין לנו זמן, כסף וכוח, ואנחנו גם ככה בקושי גומרים את החודש. אי אפשר לתת לכל הילדים הרעבים וגם לא להציל את כל מחוסרי הבית. כך אנחנו מספרים לעצמנו סיפור שבו יש הצדקות אינספור לכך שאי אפשר באמת לעזור, ועדיף שלא, ובכלל כדאי שנתעסק קודם בעניינינו. אז נכון שלא תמיד אפשר לעזור, אבל לעזור לאדם אחד זה בטוח יותר טוב מלא לעזור כלל.
זוג מכנסיים אחד בכל פעם
נוכל לעזור בחיוך, בהקשבה אמיתית, בכמה שקלים, ויש גם כאלו שפשוט תורמים מיליארדים. צ'אק פיני היה מולטי מיליארדר בעיקר בזכות אימפריית הדיוטי פרי שהקים. עכשיו הוא "רק" מיליונר. זה קרה מפני שהאיש הנדיב (היום בן 86) תרם כ-99% מכל נכסיו למוסדות אקדמיים ברחבי העולם וזכה לכינוי "הג'יימס בונד של הפילנתרופים".
פיני, כמו בונד, פעל מתחת לפני השטח. הוא תרם תמיד בסתר: בשנת 2007 גילתה אוניברסיטת קורנל שפיני תרם לה סכום עצום של כ-600 מיליון דולר, ולמרות זאת לא תמצאו אף לא פקולטה אחת הקרויה על שמו. אחרי שתרם יותר משמונה מיליארד דולר
נותרו לו שני מיליון דולר בשביל הפנסיה, דירה שכורה, נסיעות באוטובוסים ותחושה נפלאה. את השקפת עולמו הוא מסכם כך: "אתה יכול ללבוש רק זוג מכנסיים אחד בכל פעם".
לבזבז על האחר
כסף יעזור לכם לקנות עוד כמה זוגות מכנסיים, ואם הפרוטה מצויה בכיסכם תקנו דברים גדולים יותר כמו מכונית, יאכטה, והיום יש גם מבצעים על הנדל"ן בירח, שזה מדהים. ובכל זאת, הכסף אינו מסב אושר ארוך טווח. מדוע זה כך?
אחת התשובות שנמצאו במחקרים פסיכולוגיים היא שאנחנו מוציאים את כספנו על הדברים הלא נכונים. החוקר מייקל נורטון ועמיתיו מאוניברסיטת הרוורד רצה לבדוק מה קורה לנו כשאנחנו משקיעים כסף בעצמנו, ומה קורה כשאנחנו מפנקים אחרים. המשתתפים בניסוי קיבלו בתחילת היום מעטפה שבה 20 דולר. חצי מהאנשים פתחו את המעטפה ומצאו בתוכה את ההנחיה: "עד השעה 17:00 עליך לבזבז את הכסף על דברים שתקנה לעצמך". שאר המשתתפים קראו במעטפה את המילים: "עד השעה 17:00 עליך לבזבז את הכסף על מישהו אחר".
אחדים מהמשתתפים קנו אקססוריז או בגדים, אישה אחת רכשה בובת פרווה לאחיינית. כסף ניתן להומלסים, ובהרבה מקרים, כסף הפך לכוס קפה שהאנשים קנו לעצמם או לאחרים. בסוף היום המשתתפים מילאו שאלונים והחוקרים גילו שהאנשים שהשקיעו את הכסף באחרים היו מאושרים יותר בהשוואה לאלה שהתחדשו בזוג אוזניות או כפכפים. אצלם לא השתנה דבר, הם סיימו את הניסוי בדיוק כפי שהתחילו אותו.
זמן עטוף בסרט
"אף אחד אף פעם לא הפך עני מלתת", אמרה פעם אנה פרנק ואולי התכוונה בכך למתנה היקרה יותר מכסף שאנחנו יכולים להעניק – הזמן שלנו.
זמן שהתבזבז לא יחזור לעולם, והוא ההקרבה הגדולה ביותר. אם תרצו לתרגל, תוכלו לעשות מעשה-טוב-אנוכי, ולתת לאדם יקר פיסה מהזמן שלכם, עטופה בסרט. חשבו, מה תוכלו לעשות עבור האדם הזה אם תתנו רק מהזמן שלכם? עזרו להם להתמודד עם אתגר, או פשוט עשו עבורם דבר מה. השקיעו כמה זמן שנחוץ כדי לעשות את המעשה, וכמו פיני, הימנעו מהתרברבות על כמות הזמן שהשקעתם. תנו למתנה לדבר בעד עצמה ובדקו את התחושה שלכם בעודכם משקיעים את הזמן.
יום של חמלה
אם אתם סקפטיים, נסו זאת בעצמכם ותחיו יום אחד כמו ג'יימס בונד של הנתינה". התרגיל הזה נקרא "יום של חמלה" והוא מככב בקורסים רבים של פסיכולוגיה חיובית. בתרגיל זה אתם מתבקשים לבלות יום שלם תחת מטרה מכוונת אחת – להיות נחמדים/אדיבים/עוזרים לאנשים אחרים.
אנשים שכבר התנסו בתרגיל מספרים לא פעם על הצד החמים שטרם הכירו בעצמם. אם תחליטו לעשות זאת, אתם יכולים לערוך מראש רשימה של דברים קטנים שאתם יכולים להעניק לאחרים, ופשוט עשו זאת. אנחנו לא אמורים למצוא את הדבר שישנה את החיים למישהו, אלא לשנות את החיים ליום אחד. מותר לנסות בבית ולראות בעצמכם.
להשאיר משהו אחרינו
אנשים שבעי רצון נוטים לבלות חלק גדול יותר מזמנם בעזרה לאחרים. כשאנחנו עמוסים אנחנו נוטים לשים יותר מדי דגש על הרגש ופחות מדי על המעשה. אנחנו עושים מאמצים לחיות טוב ולא מתאמצים מספיק להיות טובים. אלא שנתינה מרוממת אותנו משלל סיבות: מערכות היחסים מתהדקות, אנחנו תופסים את עצמנו כחזקים ומסוגלים (שהרי יש לנו מה לתת לאחר), ובסופו של דבר אנחנו מרגישים בנוח גם לבקש עזרה כשאנחנו צריכים אותה, וזה שווה הרבה.
מהו הדבר המשמעותי ביותר שנעשה בחיינו? נראה שהתשובה היא נתינה. אנחנו רוצים להשאיר משהו אחרינו בין אם זה זמן, כסף או חיוך פה ושם. "מה שעשינו למען עצמנו בלבד מת איתנו. מה שעשינו למען אחרים ולמען העולם חי לנצח", אמר פעם אלברט פייק, שבין שאר עיסוקיו היה עורך דין, משורר וסופר במאה ה-19 אם השתכנעתם מדבריו שימו לב: נתינה היא עניין מידבק, אבל זה חיידק שדווקא ממש כדאי להידבק בו.
יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית.
לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me
