הכל התחיל אצל הילה פליטמן כאשר גילתה את המוזיקה דרך הפסנתר בגיל חמש, לאחר מכן את הזמרה וממש מאוחר יותר היא גילתה גם את הספורט. אבל כזמרת צעירה במקהלת "אנקור", השילוב של ספורט לא נראה למנצח ארנון מרוז. הוא העמיד בפני הילדה את הברירה: "ספורט או מוזיקה". הילה בחרה בספורט, ויתרה על המקהלה. המורה טעה בגדול בזיהוי הכישרון של הילה והעתיד הוכיח עד כמה ההערכה הפדגוגית הייתה שגויה.
הילה ויתרה על המקהלה אבל לא על החינוך המוזיקלי. היא למדה בתיכון שליד האקדמיה בירושלים. מי שהחזיר אותה לכיוון הזמרה הייתה המנצחת מיה שביט (מייסדת מקהלת העפרוני). בתיכון למדה בהדרכתה של פנינה שוורץ, שהקנתה לה את הדרך להעמיק בהבנת הטקסט בחיפוש המשמעות ולפעמים גם את הרובד הפילוסופי שמאחורי המילים. העיקר שהקשר עם הזמרה לא נותק.
הילה: "ביוזמת מיה שביט ניגשתי לאודיציה באופרה הישראלית, עוד באולם נגה ביפו, לתפקיד פלורה (באופרה 'טבעת החנק' של בריטן) והתקבלתי. שם גם הכרתי את המנצח אשר פיש". התחנה הבאה הייתה בית הספר ג'וליארד בניו יורק. תואר ראשון, תואר שני, אמן, היכרות עם אריק ויטקר, מי שיהיה בעלה וגרושה (ואביו של בנה אש).
היה לכם גם גיג של כמה שנים בלונדון.
"ללונדון (צ'לסי) הגעתי לאחר שהות ממושכת בלוס אנג'לס, שם כאמור הייתי בסצנת המוזיקה הקלאסית. המעבר נבע בעקבות ביקוש גובר לקונצרטים באירופה של בעלי לשעבר – המלחין האמריקאי אריק ויטקר. סיבה נוספת הייתה רצון למצוא בית ספר איכותי לבננו, אש, שהיה אז בן שש, ולקצר את המרחק לארץ. למרות שהיה בדרך כלל סגרירי, אהבתי את החיים בלונדון… הייתי מאושרת", מציינת פליטמן, כשהיא משווה בין לונדון לאיכות החיים בלוס אנג'לס.
העולמות המוזיקליים שלה ושל בעלה מתחברים ואף מתנגשים, כמו במחזמר שהוא כתב, "גן העדן האבוד", שהועלה מספר פעמים בארה"ב והוצג גם בווסט-אנד, ובו פליטמן הייתה אחת הזמרות במופע. "היה תהליך של למידה", היא מספרת על העבודה המאתגרת עם בן זוגה. "צריך ללמוד לא לקחת דברים באופן אישי, משני הצדדים, ולא לתת לרגש להתלקח. עשינו הרבה קונצרטים קלאסיים יחד ולמדנו לדבר בצורה מקצועית"
אך לונדון הייתה גם הקש ששבר את גב הגמל, והזוג החליט להפרד ולחזור ביחד ולחוד ללוס אנג'לס.
הילה פליטמן היא תכשיט נוצץ בסצנת המוסיקה הבינלאומית, וידועה ברחבי העולם בזכות המוזיקה המדהימה שלה, הקול היפה והמדהים והיכולת לבצע יצירות מאתגרות חדשות. מבחינה קולית היא מוגדרת כ"סופרן קולורטורה", וקולה מתאפיין בצבע ייחודי וביכולת עוצרת נשימה בצלילים הגבוהים של הטווח הקולי. לכך מתווספת אישיות בימתית מקסימה, מלאת חן ועומק הבעה.
היא עבדה עם הרבה מנצחים מובילים, והופיעה עם הפילהרמונית של לוס אנג'לס, הפילהרמונית של ניו יורק והתזמורת הסימפונית של לונדון ועוד. הצליל הגולש של הילה מרחף גבוה מעל במות האופרה העולמית בקלילות שמימית שמשווה את איכויות קולה עם אלו של קתלין בַּאטל או דון אַפּשוֹ (שתיים מזמרות האופרה הגדולות ביותר בארצות הברית)", כך קבעו מבקרי הסי.אן.אן לאחר ששמעו את קולה של הילה פליטמן כקול השמימי בסרט המצליח "צופן דה וינצ'י".
בזמנו היה ויכוח על איכות הסרט, אבל על איכות קולה של הילה פליטמן הייתה תמימות דעים. התשבחות לא פסקו בסי.אן.אן. "וושינגטון פוסט" דיבר על זמרת עם אנרגיות סטאטוספריות, בהירות מחודדת בדיבור, קול צליל מלאכי בשירה, "אבל אם צריך היא יודעת להפיק קולות יבבניים כמו השרקן".
"לוס אנג'לס טיימס" מספר על זמרת שמתחילה בצליל שהוא כולה אקסטזה לא מרפה ויש אחרים שפשוט מקנאים מעל כל עיתון במיתרי קולה הנפלאים שהטבע העניק לה.
גרתי בחצי עולם
הסופרנו השמימית שנולדה קרוב לאלוהים, בירושלים, מתגוררת בשנים האחרונות בעיר המלאכים, לוס אנג'לס. "גרתי בחצי העולם אבל פה זה הבית ומכאן אני מרקיעה שחקים לכל מקום בעולם שמבקשים אותי לשיר", היא אומרת. הילה הגיעה כאמור לאל.איי. לאחר שהתגוררה מספר שנים עם בעלה לשעבר המנצח והמלחין אריק ויטקר ובנם אֵש בלונדון. "הצליל העברי של המילה 'אש' מצא חן בעיני אריק ולכן נשאר השם…", מסבירה הילה.
פליטמן, זוכת פרס הגראמי על ביצוע יצירה, רושמת הצלחות בקונצרטים רבים בעיקר בארצות הברית, ואפילו בעלת חגורה שחורה ב"טיי קואן דו", אמנות לחימה קוריאנית, שיש בה בעיקר הרבה בעיטות.
מה הקטע הזה של לחימה?
"זה היה שיגעון של רגע שנתפסתי לו. באחד המופעים שאריק (בעלה לשעבר המלחין אריק ויטקר), חיבר והיו בו שילובים של טכנו, אופרה, מיוזיקל, ובתוך זה היה עניין של לחימה. ואני תמיד הייתי בנאדם פיזי. זה מאוד התאים לי ונדבק".
איך הספורט קשור עם לעשות מוזיקה?
"בדרך שלי לעשות מוזיקה עם תחושה חזקה של תנועה ותזוזה יש לספורט הזה מקום. אם כי אני חייבת להודות שעכשיו, כשאני עסוקה עם הבן, אני הורדתי את מינון הטיי קואן דו".
וזה לא השינוי היחיד. היום, כלומר בשנים האחרונות, הילה משתדלת להיות הרבה עם הבן אֵש ולכן היא צימצמה לא רק את העיסוק בספורט אלא גם את מספר הופעותיה באולמות הקונצרטים. אבל לפחות פעם בחודש היא נמצאת על הבמה. וכיוון שהרפרטואר שלה הוא בעיקרו מוזיקה שנכתבת עכשיו, כל הופעה כרוכה בחזרות לא מעטות. "אז אני לוקחת את אש איתי לכל מקום, לפעמים הוא לא כך כך אוהב את ההסתובבות אבל הוא מדי פעם מסוקרן ."
"אני צריכה להודות בעניין הזה שוב לאריק. יש לו תכונה של פרגון לכל מי שעובד בסביבתו והוא גורם לו להיות שותף בתהליך היצירה וליצור בעצמו. כך למשל את חמישה שירים עבריים כתבתי אחרי שחברים מגרמניה היו שותפים להזמנת יצירה. אריק עודד אותי בכיוון וכך נולדו השירים, אבל אני לא מלחינה, לכל היותר מחברת מוזיקה".
ועכשיו שוב זכית, בפעם השניה, בגראמי.
"אני זמרת סופרנו; יש לי אלבום שנקרא "מיתולוגיות", הלחינה אותו המלחינה הנהדרת – דנאה קסנת׳י ולאס. אני חושבת, שמקור שם משפחתה הוא יווני כיוון שאמה אמנם צרפתייה אך אביה יווני. כל האלבום מבוסס, על סיפורים מהמיתולוגיה היוונית.
הזמרת הנפלאה השנייה שקיבלה את הגראמי, היא סנגיטה קאור, היא מורה ליוגה ושמה נלקח מעולם היוגה, היא נולדה באל.איי אך, משפחתה מויאטנם, כל התרבות שלהם היא ויאטנמית.
"אני ויחד עם סנגיטה, שרנו באותו האלבום, המועמדוּת של שנינו ל'גראמי' הייתה ל"אלבום הסולו הקלאסי הווקאלי הטוב ביותר" ושתינו זכינו בו על האלבום המשותף.
"מלבד זאת, זכיתי ב'גראמי' נוסף, בזכות "Mr. Tambourine Man". מעבר לכך, בשנה שעברה, הייתי הסולנית בהקלטה של מלחין, שמקורו הוא פרסי, מאיראן והוא אחד מהמלחינים הגדולים בארה"ב עכשיו, הוא זכה וזוכה בהמון המון פרסים ומלמד בUCLA, שמו הוא ריצ'רד דניאלפור. הוא כתב יצירה שמבוססת על סיפורו של ישו אבל, ממבטן של הנשים, של מריה מגדלנה והאמא. הוא הלחין את זה עם הפילהרמונית של בפאלו, בשנה שעברה.
"מבחינת קריירה, יש לי המון הופעות עכשיו ואני אסירת תודה. אני שרה עם הפילהרמונית של אל.איי, בדיסני הול, החיים נוחים ומבורכים. בפן האישי, אני עושה הרבה יוגה, אני מתה על דבר שנקרא "סול-סייקל" שזה בעצם, אופני-קצב (צוחקת). אני נוסעת עד סנטה מוניקה עבור זה.
אוהבת להופיע בארץ
"לגבי העתיד, בשנתיים האחרונות, כולנו ראינו שתכניות הן דבר מעניין ואיך אפשר לתכנן תכניות והן, לא יוצאות לפועל אבל, חייתי את החיים יום-יום, זה היה יותר חשוב. כרגע, יש קונצרט בדרך, אנחנו בשיחות עם זוכה הגראמי בנושא הפיכת היצירות לאופרה שלמה ועוד.
"לגבי ישראל, אני בקשר עם ישראל כמה שאני יכולה. ההורים שלי, המקסימים, בישראל ואני מדברת איתם כל יום, אני אוהבת אותם מאד ותודה לאל על הטכנולוגיה המודרנית, רשתות התקשורת, וואטסאפ.
"אני גם אוהבת להופיע בארץ ואנחנו חושבים לחזור כי כבר 3 שנים לא ביקרנו בארץ ולא ראיתי את המשפחה. חשבנו לחזור ביולי. אני חושבת שאהיה בדמעות של התרגשות. אני לא יודעת אם אחזור רק בשביל ההורים או גם על מנת להופיע. כרגע אני כן בודקת כיוונים בארץ ויש לי כמה קשרים אמנותיים בארץ, אני עובדת על זה"
את מגדירה את עצמך כסיפור הצלחה?
"ברגע שנגמר משהו אחד, אני לא אוהבת את מה שאני עושה, ומרגישה שאני מסוגלת להגיע לאיכות יותר טובה ולשפר. אבל החיים, הגיל והניסיון לימדו אותי שאם אתה שלם עם עצמך, אפילו שיש מקום לשיפור, אם אתה אסיר תודה ומרוצה במה שאתה עושה עכשיו – אז אתה כן הצלחה. לדעתי, זה לא עניין של הישגים חיצוניים – גראמי', כסף וכדו"…
אז סוד ההצלחה הוא אושר פנימי. ?
"אני לא חושבת שאי פעם אגיע לנירוונה. אני לא בן אדם שישיג את זה עד המוות או משהו, אבל אולי הסוד הוא שהחיים הם תהליך, להיות שקוע בתהליך ולנסות ליהנות ממנו".
