לקראת ערב לזכרו של חיים גורי ז"ל (1923-2018) משורר, פזמונאי וסופר שקורות חייו שזורים עם קורותיה של מדינת ישראל – ב- 20באוקטובר במת"י בעיר
מאת: דיקלה גולסה-חליווה
חיים גורי נולד בתל אביב בשם חיים גורפנקל, לגילה ולישראל גורי. הוא גדל בקיבוץ בית אלפא ולמד בבית הספר החקלאי כדורי. בשנת1941 הצטרף לפלמ"ח והספיק להשתתף בפיצוץ תחנות הרדאר בסטלה מאריס בחיפה ב-1946, ב"ליל הגשרים" ובהורדת מעפילי האנייה "חנה סנש". לצד זאת, היה "משורר חצר", כדבריו, וכתב באותה תקופה כמה שירים, בהם "שיר הקברניט", "נשוטה נשוטה" ו"יום יבוא אחים, נחזורה". במוצ"ש, 20 באוקטובר בשעה 8:00 בערב, יתקיים ערב לזכרו של חיים גורי במת"י בעיר. הערב יכלול סרט תיעודי על חייו, הרצאה מפי עמרי ליאור בימאי הסרט ושירה של כמה משיריו בליווי פסנתר.
גורי נמנה עם משוררי דור תש"ח וחתום על שירים ופזמונים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי, כמו הנה מוטלות גופותינו", "הרעות" ו"באב אל ואד". ספרו הראשון, "פרחי אש", פורסם בשנת 49', כשהיה בן 26 בלבד. מאז הוא הוציא ספרים רבים, וכן סרטים העוסקים בשואה. אחד מהם, "המכה ה־81", אף היה מועמד בשנת 1957 לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר.
בגיל 15 התוודע גורי לשירתו של נתן אלתרמן, וזו השפיעה מאוד עליו ועל יצירתו. היה זה ספרו הראשון של אלתרמן כוכבים בחוץ" שהותיר בגורו רגשות עזים וכמיהה בלתי נגמרת לקרוא עוד ועוד. שנה מאוחר יותר למד גורי בבית הספר החקלאי כדורי. אז הוא כבר קרא, בנוסף לאלתרמן, את שיריהם של אלכסנדר פן, לאה גולדברג ואברהם חלפי, והתחיל לחבר שירים הומוריסטיים לוועד בית הספר. כשהיה בן 18 כבר כתב פזמונים רבים לפלמ"ח, ובמקביל התחיל לכתוב פה ושם שירה של ממש.
ביום מן הימים אזר אומץ והלך במפתיע לפגוש את נתן אלתרמן כדי להראות לו את השירים שכתב בתקווה לקבל ממנו טפיחה על השכם וברכת הצלחה. בבוקר שלמחרת נפגשו השניים בקפה 'קנקן', שתו קפה ושוחחו על הפלמ"ח ועל פועלו של גורי ללא קשר למחברת השירים "הוא שאל אותי על הפלמ"ח, על האימונים שלי, ואף לא מילה אחת על השירים שנתתי לו. זה כבר פגע בי. אמרתי שאני מתנצל שהפרעתי לו וקמתי כדי לצאת מבית הקפה. אלתרמן עצר בעדי ושאל אם אני רוצה להדפיס את השירים. אמרתי שאני חושב שכן, אבל רציתי חוות דעת ממשורר שאני מעריץ. ואז הוא אמר לי משפט נהדר, שלא אשכח לעולם ־ 'יום אחד אתה תראה שפרסמת. לא תמיד בחור זוכר מתי הוא אמר לבחורה אני אוהב אותך בפעם הראשונה'. כלומר יום אחד תדע שזה כבר קרה לך, אל תתכנן את זה, אל תרגיש רע מזה שלא פרסמת, זה כבר יגיע".
בגיל 23, התפרסם השיר הראשון שלו "מסע יום" בעיתון משמר" אבל האכזבה הייתה כה גדולה כאשר הבחין גורי כי בשיר נוספה שורה שלא הוא כתב. גורי, יליד הארץ, לא חווה את השואה בעצמו אך השפעותיה ניכרים בנפשו ועיצבו לא מעט את תפיסתו ויחסו לחיים. לאחר המלחמה הוא נשלח מטעם ההגנה למחנות העקורים בהונגריה, פעל בקרב התנועות הציוניות שם ועזר בארגון ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. בזמן שהותו באירופה בשנים שלאחר המלחמה הוא התוודע לזוועות השואה וזכה להכיר את שרידי המשפחות שניצלו מהתופת. המפגשים היומיומיים איתם והשיחות שניהלו, ניכרות מאוד בשירה שכתב מאז, וגם בפרוזה, בכתיבה העיתונאית שלו ובטרילוגיית הסרטים התיעודיים היסטוריים שיצר במשך כ-12 שנים: "המכה ה־81", "הים האחרון" ו"פני המרד".
גורי התמנה למפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל שהתקיים במסגרת הצבא הצ'כי. בקורס השתתפו חיילי צה"ל וחניכים מקרב ניצולי השואה. אחרי קורס הצניחה חזר גורי לארץ ישירות למטה הפלמ"ח ולחבריו בדרום הארץ. כשיצא להפוגה וחזר לירושלים היה מקפיד לכתוב שירים ורישומים מהלך הרוח שחווה בעת שירותו. אחד מהשירים היה "באב אל וואד" ואחריו נכתב "שיר הרעות" דצמבר 1948, אחרי מלחמת העצמאות של מדינת ישראל).
בספרו "אף שרציתי עוד קצת" שהוציא בגיל 92, מתייחס גורי לא מעט לאלוהים. "הוּא קָדוֹשׁ מִכֹּחִי לְשֵׂאתוֹ", הוא כותב באחד מהשירים, "הוּא רַק עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ וּמַחֲרִישׁ", הוא כותב בשיר אחר, ומוסיף גם לא מעט ציטוטים מן המקורות. גורי מספר שגדל והתחנך כחילוני בן חילוני בקיבוץ, שם אלוהים לא נכנס. המפנה הגיע כאשר עבד על טרילוגיית סרטי השואה שבהם בחר לראיין ניצולים ששרדו את מחנות ההשמדה הנאצים וחזרו לספר כיצד פגשו במוות מקרוב מאוד. באותם רגעים ממש, ניסה לשאול גורי את עצמו מס' פעמים: "אלוהים, אתה כאן?" בהמשך חייו ובעיקר לאחר מות אביה של אשתו, נהג להגיע לבית הכנסת ביום כיפור ולהתעטף בטלית. אלה היו עבורו רגעי הקדושה המיוחדים… הבית שלו תמיד היה המפלט שבו מצא נחמה בין רבבות הספרים שבספריית ביתו. "האדם יכול לחיות בין הספרים", כך אמר גורי ונפטר בשיבה טובה לצד בני משפחתו.
