קרן יונה, שרונה נחום, איה גולדמן וסיגל ברנס – ארבע אימהות תושבות לוס אנג'לס לחיילים/חיילות בודדים בשירות מבצעי בצה"ל – מספרות על הרקע, החרדות, הטלטלות וחיבוטי הנפש הכרוכים בקשר עם אהובי ליבם לפני ואחרי השביעי באוקטובר • תחקיר מיוחד ל"שבוע ישראלי"
טליה ברנס: משרתת ביחידה מעורבת )גברים ונשים) של חילוץ והצלה
בתה של סיגל ברנס הייתה בחופשת מולדת בסנטה ברברה בשעה שמחבלי החמאס חדרו לבסיס שלה בזיקים. עכשיו היא מחזקת את אימא שלה כמדריכת טירונים
טליה ברנס נולדה וגדלה באל.איי למשפחה ישראלית-אמריקאית. טליה בת ה-21, התגייסה לצה"ל וחוותה חוויות מרתקות, מאתגרות ומעמיקות בארץ אהובתה. נפגשנו עם אימא סיגל, והבנו מהיכן זה נובע. סיגל: "הקשר של טליה לישראל החל בגיל צעיר מאוד. במקום להשתתף בקייטנות בארה"ב, היא בחרה להגיע לישראל ולחוות את השורשים של משפחתה. היא מצאה את שם מקומה והרגישה בבית, וגדלה בקרב משפחה ענקית בארץ. יש לי משפחה ענפה בחדרה, חיפה וזיכרון, אנשי עבודה, קיבוץ ומושב. טליה רצתה לעשות שירות ארוך ומעורב של נשים וגברים. מבחינתה, היא הייתה תמיד אשת חיל; הקפטן של קבוצת הכדורגל מגיל 4 יחד עם שני אחיה ששיחקו כדורגל. הפעילות הספורטיבית שלה תרמה לה רבות בצבא. היא בחרה להתגייס לצה"ל לתקופה רגילה, אך בסיום הטירונות החליטה להמשיך את השירות ביחידה של חילוץ והצלה – בחירה מקצועית שבה התקשרה לתרבות האזרחית והצבאית והיעזרות והצלה במצבי חירום.
"הקורס היה קשה מאד, היא ממש התאמצה ונקרעה, הקורס מעורב (נשים-גברים) והקבוצה אתגרה אותה לעבור את הקיר במסלול המכשולים אבל לא את הקיר של הנשים אלא, את הקיר של הגברים שהוא היה יותר גבוה. היא רצתה שהשירות שלה יהיה משמעותי, וחתמה ל-3 שנים. בקורס היא למדה איך לחלץ מתחת הריסות, איך לקפוץ ממטוס, להנשים, לחלץ, לבדוק שברי גוף ועזרה ראשונה ברמה גבוהה יותר. כשטליה סיימה את הקורס, באתי להיות איתה במיוחד מאל איי. רצתי איתה בסוף המסע, סיימנו אותו בגאווה. בהמשך היא הבינה שקצונה לא מתאימה לה ונשארה להיות מדריכה בבסיס זיקים.
"באפריל 2023, ערכנו אירוע התרמה עם קבוצת הורים אצלי בבית. הצלחנו לגייס תרומה מכובדת. הלכנו לבסיס זיקים שאלנו מה צריך וקנינו עבורם מזגנים, שולחנות וכל מיני צ'ופרים. בצבא רצו שטליה תיסע חזרה לאל.איי להרצות לנוער יהודי וישראלי. אבל היא הייתה שרופה על הצבא וממש לא התאים לה לעזוב. טליה חזרה לאל.איי ב-4.10.23, לחגים. כמה ימים לפני השבת השחורה. באותו סוף השבוע, היא יצאה עם חברים לחופשה בסנטה- ברברה. ביום שישי חגגנו את סוכות ופתאום, התחלנו לקבל טלפונים מהארץ ושואלים ""איפה טליה?" כי לא מצאו אותה בבסיס והמחבלים כבר חדרו לזיקים. בגלל שטליה היא חיילת בודדה, היא הייתה אמורה להישאר בבסיס. בשבת בצהריים היא כבר חזרה הביתה מסנטה ברברה כדי להרגיע את הרוחות, היה כאוס בבסיס, כי לא ידעו מי מהחיילים הבודדים נשאר בבסיס ומי לא וגם מי שכן נשאר בבסיס, לא זיהו אותם, כי הם נרצחו ונטבחו.
"ביום של תחילת המלחמה, היו מלא טיסות חזרה לארץ וטליה כבר ארזה מזוודה ורצתה לחזור. האחים של הסתכלו עליה ותהו, מה איתנו? היא אמרה שהיא אוהבת אותנו, אבל זה התפקיד שלה, היא מצטערת, היא חייבת לחזור לחברים שלה ולמדינה שלה שצריכה אותה עכשיו יותר מתמיד. אחרי שהיא עזבה, במשך שבועות, הבנים שלי לא הלכו לעבודה, לקחו חופש. הם לא יכלו לזוז ולא עזבו את הבית מרוב דאגה, כל היום ישבו מול הטלוויזיה. מיד כשהגיעה לארץ, הציבו אותה בצפון והיא עזרה לפנות תושבים מהצפון. אחר-כך המשיכה את שירות ההדרכה; את אותם חיילים שהדריכה הייתה צריכה לעשות להם מסע כומתה.
"כיום, הטלפון איתי 24/7, אנחנו בקושי ישנים בלילה, מלאי דאגה וחרדה, קשה לנו ואנחנו מחכים לה. אחד הדברים שעשיתי כשהיא עזבה הוא להצטרף לארגונים יהודים ולעזור להם להבין איך להתמודד עם אנטישמיות, זה תרם לי להתמודד אישית עם המצב. הקמתי גם קבוצה של אימהות לחיילים בודדים, אנחנו עושות יוגה, הפרשות חלה מתפללות יחד וקוראות תהילים, אני מעלה ברשתות החברתיות פוסטים לימודיים ומתפללת על החיילים והחטופים, זה מחזק אותי מאוד. עוד כמה ימים אני נוסעת לבקר את טליה, למרות שהיא ביקשה שלא אבוא כי זה עלול להיות מסוכן. אני רוצה להיות קרוב לבת החיילת הגיבורה שלי וכנראה שהיא תחזק אותי יותר משאני אחזק אותה…"
לורן יונה: כל המשפחה הגיעה למסע הכומתה
קרן וטומי יונה גידלו בשלווה את בתם בווסטלייק וילג'. בתקופת הקורונה היא טסה להשתתף בתוכנית "מסע", התגייסה לקרבי וניצלה בנס ממתקפת ה-7 באוקטובר
קרן יונה, אשת עסקים מצליחה, חושפת את סיפורה המרגש שלה ושל בתה הצעירה, לקראת שירותה בצה"ל. היא מתארת את מסעה הקודם של לורן, שנולדה בבת-ים, גדלה בארה"ב והחליטה להתגייס לצה"ל כחלק מהחלטתה לחזור לשורשיה ולשרת בצה"ל. קרן: "בעלי טומי ואני עברנו לארה"ב בגיל צעיר וכל ארבעת ילדינו נולדו כאן. בחרנו לגור בווסטלייק וילג' כי יש פה בתי ספר טובים ויש לנו משפחה גדולה כאן. אני הגעתי מיד אחרי הצבא, בגיל 20, טומי הגיע בגיל 24 ועבד בין השאר יהלומים. כיום, הוא בעסקי הנדל"ן והוא הבעלים של "חומוס בר")…הנהדר מ.ק.(.
"הרעיון של לורן להתגייס החל בתקופת הקורונה, היא לא מצאה עצמה כאן ורצתה לטוס לישראל. היא הצטרפה לתוכנית "מסע" למשך שנה והחליטה שהיא רוצה להישאר בישראל ולהתגייס. היא לא דיברה עברית רוב הזמן באל-איי, אבל', הבינה הכל, מגיל . 4 היא מאוד רצתה ללמוד ולהטמיע עצמה בחברה, השתלטה גם על הסלנגים ורצתה לעבור את כל החוויה שהצבא נותן".
לורן התגייסה בדצמבר 2022 , החלה טירונות ב'מחנה אלון' וביקשה להיות ביחידה קרבית. היא התקבלה ליחידת "חילוץ והצלה". היא עשתה טירונות שישה חודשים בבסיס זיקים. וסיימה את הטירונות ב-21.9.23 . קרן: "נסענו למסע הכומתה שלה, כל המשפחה. הגענו לארץ לפני המלחמה ולורן בדיוק סיימה את הטירונות, היינו אחרי מסע הכומתה. ב-5.10, לורן קיבלה "מיוחדת ")חופשה), בשביל להיות איתנו. בדיעבד, זה היה מזל גדול. ביום רביעי שלפני המלחמה, הקפצנו אותה לבסיס כדי שתקבל ציוד לשירות הסדיר שלה כי בדיוק סיימה טירונות. היא הראתה לנו את האזור, היכן שהם מתאמנים והלכנו לקיבוץ יד-מרדכי לטייל. בבוקר יום חמישי שלפני המלחמה, חזרנו לארה"ב ושלושה ימים לאחר מכן, תקפו את הבסיס שלה בזיקים". למזלה של המשפחה ושל לורן, את הפלוגה שלה שחררו באותו יום כי בדיוק סיימו את הטירונות והיה אז חג, היא הייתה בדירת השותפות שקיבלה מהצבא, בראשון-לציון.
קרן: "בחמשת החודשים האחרונים שלחו אותה לעשות פטרולים ליד הכור בדימונה ולאחר מכן לשמור על יישובים בצפון. לורן עשתה אימונים מתקדמים ומבחן לרובאי 06, היא קרבית לאללה, היא גם בהכנה לקורס מ"כים שזה קשה מאוד. בייחוד לבחורה אמריקאית שלא גדלה בישראל".
לאיזה מסקנות ותובנות הגעת בעקבות המלחמה?
"העובדה שבתי חיילת בודדה בישראל היא גאווה גדולה ובעינינו, דוגמא לחיוביות, שאדם נשאר חיובי למרות כל מה שהוא עובר – לורן עברה תשעה חודשים של טירונות לא קלה ומעולם לא התלוננה, אף פעם לא בכתה. לורן נותנת לנו הרבה כוח, לאחים שלה ולכל המשפחה. בטלפון, היא זו שהרגיעה אותי כבר מתחילת המלחמה. תמיד היא מספרת על תורנויות מטבח ותורנויות שירותים ואומרת שכיף לה לעשות את זה. התובנה היא שכמה שנדאג, זה הכל מלמעלה ואין לנו שליטה. כאן היינו פעילים בתרומות לארוחות חמות לחיילים, תליית שלטי חטופים, הפגנות ועזרה בקהילה. הענקתי מספר הרצאות וטומי תרם בתחומיו. אנחנו ערוכים תמיד לעזור בקהילה".
מה התוכניות של לורן לעתיד?
"לורן מתכננת ללמוד משפטים לאחר השחרור. היא בטח תרצה ללמוד בישראל; זה יקצר לה את המסלול וכחיילת קרבית ובודדה, היא תקבל הטבות ללימודים ואולי אפילו לימודים בחינם, שחיילים בודדים אמורים לקבל. היא בחורה עם ראש על הכתפיים ש'חבל על הזמן', רצתה לעשות שירות משמעותי ונותנת את כל-כולה, מאה אחוזים בלי להתלונן או לבקש גימלים. היא הייתה גאה לעשות את מסע הכומתה, בתור אישה וביקשה שכל המשפחה תגיע להיות איתה, מה שכמובן קרה".
סקיי-אופק: האימונים ב"קרוס-פיט" עזרו להתקבל ליחידת יהל"ם
הבן של שרונה ושלומי חזר מחופשת מולדת באל-איי ב-5 באוקטובר ויומיים אח"כ נילחם בכפר עזה וצפה במראות הקשים שישארו איתו כל החיים
שרונה נחום, מורה לפילאטיס נמרצת ומצליחה, נשואה לשלומי ואמא לארבעה ילדים. בפגישתנו בקפה האהוב עלי בבוורלי הילס היא חושפת סיפור מרגש על התגייסות בנה לצה"ל. המשפחה הגיעה לארה"ב ב 1998 ונשארה עם אהבה גדולה לישראל. הבן הבכור, סקיי-אופק, גדל לאהוב את הארץ בזכות החינוך הציוני בבית ובבית הספר ובנוסף השתתף בכיתה י' בתוכנית בישראל הנקראת 'תפארת' בה הקנו לו את אהבת הארץ. סקיי החליט להתגייס לצה"ל ולגאוות משפחתו התקבל ליחידת העילית יהל"ם לאחר אימונים מפרכים של 15 חודשים. שרונה מדגישה שכל זה לא היה יכול לקרות בלי התמיכה המאסיבית שקיבל מהמשפחה והחברים בישראל שעטפו אותו באהבה.
מתי סקיי החליט להתגייס לצה״ל?
"עם חזרתו מתפארת בגיל 16, סקיי החל באימוני קרוספיט, ריצה עם משקולות ואימוני כושר מאסיביים. בכיתה י"ב הוא בישר לנו שהוא רוצה להתגייס לצה"ל. שאלנו אותו מאיפה הרעיון ההזוי הזה עלה לו לראש, והוא ענה שמאז 'תפארת' זו היתה מטרתו ולשם כך התאמן ללא הפסק. אני חששתי מהנושא מאוד מאחר וסקיי לא גדל בארץ, אין לו את הסלנג והוא בקושי קורא עברית, אבל בעלי היה בעד וסקיי התעקש אז זרמתי…".
סקיי הגיע לישראל לבדו והתחיל תהליך ארוך ומייגע כדי להתקבל ליחידת עילית. הוא לווה לבקום ע"י סבא שלו, אל"מ במיל' בחיל האוויר, והשחקנית ענבר לביא שמלווה אותו מינקותו. לגאוות משפחתו וחבריו, סקיי התקבל ליחידת יהל"ם. "במשך שנה וחצי סקיי עבר אימונים מפרכים שחיזקו אותו ומיקדו אותו במטרה. שגב אחיו הקטן מעריץ אותו ברמות על. הכינוי של שגב הוא "שגב עם הנגב" כי סקיי הוא נגביסט. רק חיילים מצטיינים שעברו הסמכה מיוחדת מקבלים מקלע מסוג נגב".
סקיי הגיע לאל- איי לביקור ב-5 בספטמבר, טס חזרה ב-5 באוקטובר ובשביעי, יומיים אחרי, פרצה המלחמה. "המפקד שלו הגיע לאסוף אותו מיד לאחר ירי הטילים לבסיס, שם עלה על מדים וציוד ומשם חברו לכוחות שבכפר עזה, הוא נלחם שם כמו אריה עם חבריו לצוות. הקושי הרב מלבד הלחימה היה להיכנס לבתים בכדי לטהר אותם ממחבלים ולהיחשף לרוע ולאכזריות של המעשים שנעשו".
כשסקיי הודיע לאימו שהוא נכנס לעזה היא חשה חסרת אונים ומצאה חיזוקים בשיעורי תורה והפרשות חלה. היא החלה לשמור את השבת וקריאת ספר דברים עם עוד 3 שותפות לקריאה. "זו סגולה לקרוא את ספר דברים בשבת. בנוסף התחלתי לקרוא תהילים, חלקתי את קריאת הספר עם עוד 8 בחורות וכיום קבוצתינו מונה כ-42 נשים מדהימות שקוראות בהתמדה במסירות ובנאמנות לחיזוק החיילים ועם ישראל. האמונה עזרה לי להתמודד עם הפחדים ונתנה לי כוח וביטחון להמשיך, להתמודד ולהיות חזקה עבורו. לסקיי יש בכיס השמאלי של מדיו את ספר הזוהר, אותו חילקנו לכל חיילי המחלקה שלו ובתחתית כף רגלו יש מטבע שאותו התחייב להעניק כצדקה בסוף המלחמה".
איך הקשר שלך עם שאר האימהות לחיילים בודדים?
"האימהות האחרות בקבוצה ממש נהדרות, יש לנו מכנה משותף רב ואנו מחזקות אחת את השנייה. הקבוצה מונה כ 15 משפחות והתמיכה נהדרת. אני מגיעה לארץ לבקר את סקיי ובלי נדר נוכל לבלות ביחד קצת זמן איכות אמא ובן.
"צריך לפרוס שטיח אדום לחיילים שלנו באשר הם, ובטח לבודדים שבהם. אני מצדיעה להם ומורידה בפניהם את הכובע. השירות שלהם לא מובן מאליו ומגיע להם את כל ההערכה שבעולם".
מאי גולדמן: התאהבה בישראל מגיל צעיר מאוד
בתם של ארז, חייל בודד לשעבר ואיה , מטפלת בהיפנוזה ומורה למדיטציה, משרתת ביחידה בחיל האוויר ומתמודדת עם כל הקשיים של חיילת בודדה
בעקבות מלחמת חרבות ברזל שהתרגשה עלינו לדיראון עולם, פגשתי את איה גולדמן. סיפורה של מאי, בתה וחיילת בודדה בצה"ל, מצייר באופן מרגש את הדרך בה מתמודדות השתיים עם אתגרים אישיים משמעותיים. מאי נולדה בישראל והמסע המופלא של התאהבות בארץ החל כבר בגיל צעירֿ, מספרת איה. "אנחנו גרים באל.איי כ-17 שנים. במקור, אני מתל-אביב וארז בעלי, נולד בארה"ב. ארז גם היה חייל בודד בצנחנים וכך הכרנו. מאי נולדה בישראל ועברה לארה"ב בגיל 3.5 ומאז ומתמיד, הייתה ישראלית, קשורה לישראל בלב ובנשמה ומגיל מאוד צעיר,ֿ ידעה שתגיע לישראל".
איך היא הפכה לכזאת פטריוטית?
איה: "המשפחה שלנו מאוד ציונית . מאי קיבלה את זה מהבית. הוריי נפטרו בשנים האחרונות וכיום נשארו אחותי ואחי שגרים בארץ עם משפחותיהם. כל קיץ היינו מבלים חודש בישראל. מאי היתה פעילה בצופים ובשנה האחרונה שלה פה היתה מרכזת צעירה בשבט חן. היא היחידה מהשכבה שלה בצופים שעשתה עלייה והתגייסה לצבא. היא הצטרפה ל"גרעין צבר" יחד עם הבת של סיגל ברנס ועברה "פרק קליטה" – שלושה חודשי לימודים וטיולים כהכנה לצבא. הייתה לה משפחה מאמצת בקיבוץ חצור אבל היא בחרה לעזוב אחרי שנה והיום היא גרה אצל אחותי, בהוד-השרון.
איך היא מצליחה להתמודד בצבא?
"מאי מתנדבת לצה"ל בעקבות מצב רפואי. לכן, תהליך הגיוס שלה התמשך מעבר לתהליך רגיל. היא היתה צריכה לעבור ועדות שונות. גם הטירונות שלה הייתה שונה ומותאמת למתנדבים עם בעיות רפואיות מכל הסוגים. כיום היא משרתת ביחידה מיוחדת בחיל האוויר כתומכת לחימה בתפקיד משמעותי שמסב לה סיפוק גדול. היא בחרה להקדיש מזמנה ומרצה למען המדינה ולכן גם החליטה לחתום קבע".
מה השתנה אצלכם בעקבות המלחמה?
"הדאגה הגדולה שלי הייתה בבוקר ה-7.10, כשמאי הוקפצה מוקדם מאוד וחששתי נורא כי היא הייתה צריכה לנסוע לבסיס. היו דיבורים שמחבלים מסתובבים חופשי בארץ. מהרגע שהגיעה לבסיס נרגעתי, כי אני סומכת על החברה' שאיתם היא משרתת וידעתי שהיא בידיים טובות. לשאלתך, אני לא אותו בן-אדם שלפני ה-7.10 ולא אחזור להיות אותו בן אדם. המלחמה שינתה אותנו ואותה. כחיילת בודדה היא חייבת לשרת בבסיס סגור כי אין להם באמת בית. בקבע יהיו ימים שהיא תישן בבסיס וימים,שתישן ב"בית".
מה את עושה בלוס אנג'לס?
"אני, מטפלת בהיפנוזה ומורה למדיטציה. יש לי תואר בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים אבל עשיתי הסבה מקצועית וסיימתי לימודים ארוכים של היפנו-תרפיה. אני עוסקת בזה בשנים האחרונות. הייתי כלכלנית ומנהלת כספים עד גיל 40, וכמו שאומרים ביהדות "בן-ארבעים לבינה", הטייס האוטומטי שלי עצר ונתתי לעצמי לחשב מסלול מחדש. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה כיום, מרגישה שזה הייעוד שלי. אני מתמחה בהיפנוזה לאנשים המתמודדים עם סרטן, עובדת עם חולי סרטן ומחלות אחרות ועם אובדן. אלה הדברים שאני מתחברת אליהם, כי איבדתי את שני הוריי ואת אבי איבדתי לסרטן. אני גם מתמחה ומטפלת בהיפנוזה לירידה במשקל, הפסקת עישון, התמודדות עם חרדות, הפרעות שינה, ומערכות יחסים".
מה המסר שלך לאמהות אחרות במצבך?
"שאתן לא לבד; אנחנו יכולות לתמוך אחת בשנייה וככה יותר קל כשיודעים מה עובר על הבן אדם מולך. יש לנו גאווה עצומה בילדים שלנו ובמה שהם עושים. אותי, אישית, זה ממש מרים. כל הכבוד לילדים שלנו ומזל שיש בעולם אנשים כמותם כי ישראל צריכה אנשים כאלה. זה לא פשוט כשאין לך הורים לחזור אליהם הביתה…"