בין ה- 17 ל- 26 ליוני, "בית הלוחם" סניף קליפורניה, מביא ללוס אנג'לס משלחת בת 6 לוחמים ולוחמות, פצועים ונכים, כדי להשמיע ממקור ראשון מה עבר עליהם החל מהשביעי לאוקטובר ובמהלך מלחמת "חרבות ברזל" ⋅ האירועים פתוחים בחלקם לקהל ללא עלות. המשלחת, בראשות איש השב"כ לשעבר מיכה קובי, תשתתף במספר מפגשים עם הקהילה ⋅ מיכה קינן שמע את סיפורם של מגיני ישראל המגיעים לעיר המלאכים אחרי תהליך שיקום ארוך עם הרבה נחישות ואמונה בצדקת הדרך ⋅ בלעדי ל"שבוע ישראלי"
מלחמת חרבות ברזל אינה דומה לשום מלחמה שהכרנו בעבר. בקרבות הקשים הניטשים מאז ה-7 באוקטובר בעזה, נפצעו אלפי חיילים בדרגות שונות, כאשר רובם נזקקים לליווי ותמיכה מלאים אותם מספק ארגון נכי צהל באמצעות בתי הלוחם, הארגון הרשמי היחיד לטיפול בפצועי מלחמה בישראל.
במהלך המלחמה הנוכחית, לראשונה, ארגון נכי צה"ל החל בהליך הליווי והתמיכה בפצועים עוד בשלבי הלחימה ופתח את שעריהם של כל בתי הלוחם בארץ באופן מיידי עבור כלל הפצועות והפצועים החדשים, זאת עוד לפני שהוכרו בצורה רשמית על ידי המדינה. השינוי האסטרטגי נובע מניסיון העבר שהוכיח כי ככל שתהליך השיקום יתחיל מוקדם יותר, כך החלמתם תהיה מהירה ומוצלחת יותר.
למי מכם שלא מכיר, העמותה ארגון בית הלוחם הוקם בשנת 1949, במהלך מלחמת יום העצמאות, על ידי נכי צה"ל בעצמם . בישראל יש כיום למעלה מ-58,000 חברים בבתי הלוחם ומעל 7200 פצועים כבר הוכרו כנכים במהלך המלחמה האחרונה.
מטרת הביקור של המשלחת הינה להעלות מודעות על המצב בישראל ולגייס תרומות למרכז השיקום החדש ההולך ונבנה בימים אלה באשדוד , אשר ישמש כמרכז ארצי לפוסט טראומה ויצטרף לבתי הלוחם בתל אביב, ירושלים, חיפה, ובאר שבע.
לקראת ביקורם בלוס אנג'לס, שמענו את סיפורם של שישה מהמשתתפים:
פקד אור יוסף: "תירגלנו כל מיני אפשרויות, אבל לא בסדר הגודל הזה של חדירת אלפי מחבלים יחד"
לסיפור הגבורה של שני שוטרים, מתחנת שגב שלום, שנפצעו קשה ואנוש אחרי שנלחמו בחירוף נפש ונגד כל הסיכויים מול עשרות מחבלים, יש סוף טוב – בצד אבל על מות חבריהם. "אני צולע ועדיין בהחלמה ומשתקם בבית הלוחם", מספר פקד אור יוסף, קצין המבצעים באותה תחנה, "הסיפור שלנו הוא אחד המטורפים שתשמעו בעקבות הפציעה הקשה של כל אחד מאיתנו".
ספר איך הכל התחיל.
"התעוררתי בביתי בבאר שבע ב-6:20 בבוקר מצלצול הנייד שליד מיטתי. זו הייתה אשתי. נישאנו רק לפני ארבעה חודשים, והיא שוטרת שהייתה בתורנות לילה. היא עדכנה אותי שהייתה חדירה לשדרות ושהוריה, תושבי העיר, אינם זמינים בנייד. בעודנו מדברים התחילו האזעקות. שטפתי פנים, התקשרתי להורים שלה וביקשתי שיסתגרו בממ"ד. במקביל פתחתי את מכשיר הקשר המשטרתי, והאזנתי לתחנת שדרות. לא האמנתי למה שאני שומע: קולות ירי, צעקות בערבית, תוהו ובוהו והרגשה של יום הדין".
מה הייתה התגובה הראשונה שלך?
"כשברשת הקשר נשמעת פקודת 'פרש פלשת', שמתריעה על חדירת מחבלים וכניסה לכוננות מבצעית, כל שוטר שמשרת בדרום הארץ יודע בדיוק מה לעשות. אנחנו מתאמנים על האופציה הזו ויודעים בדיוק איפה ובאיזה צומת לפרוס מחסומים. תירגלנו כל מיני אפשרויות, אבל לא בסדר הגודל הזה, של חדירת אלפי מחבלים יחד", מתאר פקד יוסף. "התארגנתי במהירות ונסעתי לתחנה. שם חברתי לפקד דסקלו, למפקד תחנת שגב שלום סגן-ניצב יצחק בוזוקשוילי ("בזוקה") ז"ל ולרס"ב יקיר בלוכמן ז"ל, מפקד בצוות הבילוש בתחנה.
"התארגנו על שכפ"צים, קסדות, אפודים וכלי נשק ארוכים ויצאנו ארבעתנו ברכב ממוגן, כשיקיר היה היחיד שרשאי לנהוג בו". הצוות יצא לכיוון אופקים. "כבר בדרך לאופקים, הייתה לנו היתקלות ראשונה עם המחבלים", מתאר יוסף את הדרמה בדרכים, "טנדר של מחבלים חמושים ברובי קלצ'ניקוב, מטולי RPG ורימונים בווסט חסם את הציר לרוחבו ופתח עלינו בירי כשמחבלים נוספים, שלא ראינו אותם, הצטרפו למטחים הכבדים שספגנו".
מה הייתה התגובה הראשונית להתקלות הזאת?
"דרך חרכי ירי מהרכב הממוגן השבנו באש. זה הרגיש תכלס כמו לעמוד מול כיתת יורים", מספר יוסף, "הנהג של הרכב הממוגן שלנו, יקיר בלוכמן ז"ל, החליט להתקדם לכיוון המחבלים ולדרוס אותם. חלקם מתו והאחרים פשוט ברחו וכשאנחנו עדיין תחת אש, והמשכנו בנסיעה". בהמשך נתקל הכוח פעם שנייה בעשרות מחבלים חמושים, הכוח הקטן ירה על המחבלים עד שהם נהרגו. זה היה בסביבות 09:30 בבוקר."המשכנו בדרך לקיבוץ רעים, לאזור של מסיבת הנובה, ראיתי מה שמראים רק בסרטי מלחמה", מתאר יוסף, "100 כלי רכב שרופים ומפויחים, 50 בכל אחד מצידי הכביש ובתוכם אנשים שגופותיהם רוטשו בעשרות כדורים. חלק מהגופות אותרו במכוניות וגופות אחרות כאילו זלגו החוצה. המראה הזה המשיך גם על הכביש ובשוליים, כשראינו עשרות גופות שעברו ככל הנראה וידוא הריגה חוזר ונשנה כי כל גופה, כך זה נראה, ספגה מחסנית מלאה. זה לא יתואר מה שהלך שם".
מה עשיתם שהגעתם לשטח?
""עד שהגענו, השוטרים ניהלו שם קרב קשה כשכולנו כל הזמן תחת ירי חי ממחבלים שירו בנו מתוך העצים. חילצנו שוטרים ואזרחים. ממרחק הזמן אני לא זוכר במדויק את מספר המחולצים, אבל בטוח שחילצנו יותר מ-40 חוגגים. לא היה זמן לשיקול דעת או לברר מה מצבם, כי הכול כאמור קורה תחת אש והמטרה הייתה להעמיס ולהתרחק מהמקום", משחזר פקד יוסף.
איך נפגעתם?
"המזל שיחק לנו שלוש פעמים, אבל בפעם הרביעית לא הצליח כל כך. חטפנו RPG ישיר לרכב. 'בזוקה' ובלוכמן נהרגו במקום. אני ופקד דסקלו נפגענו . יצאנו מהרכב עם רסיסים בגוף, חיפשנו מחסה שממנו נשיב אש ונמשיך לנהל את הקרב מול הנוחבות, שירו עלינו באופן מדויק בעקבות דיווחי מיקום שקיבלו מהרחפן ושיש להם גם יתרון גובה עלינו. בלי מליצות, עברנו את הגרסה העכשווית לסיפור התנ"כי על דוד וגוליית", מתאר פקד יוסף.
איך פוניתם וטופלתם?
"חיילים פינו אותנו לכביש ואמבולנס התקדם לצומת בית קמה משם הועלינו על מסוק מד"א לכיוון ירושלים. המנחת של שערי צדק היה עמוס במסוקי פינוי נוספים, והטייס נאלץ לנחות במנחת הכנסת, ממנו הובהלנו בניידת טיפול נמרץ לשערי צדק. קיבלנו טיפול ראשוני מציל חיים כשכל שנייה קובעת. אלה היו רגעים קריטיים של מלחמה על החיים שלנו".
לאחר מספר ניתוחים ותקופת שיקום ארוכה מקבל פקד אור יוסף ליווי וטיפול על-ידי בית הלוחם בבאר שבע. "המתנדבים בבית הלוחם הם יותר ממלאכים, הם הוציאו אותנו מהמשבר ומהטראומה. אין לי מספיק מילים להודות לצוות הנפלא הזה", מסכם יוסף.
רס"ר (מיל'.) אור שיזף: החיילים החלו להרכיב חוסמי עורקים. "תצילו את הרגליים שלי, אני צריך שהם ירוצו"
רק לפני שלושה חודשים היה שיזף איש קשר של מפקד גדוד 8111 במילואים, רועי רחמים. ב-7 באוקטובר הוא היה בריצת בוקר כאשר נשמעו התראות "צבע אדום". תוך כמה שעות קדחתניות, שיזף מצא את עצמו באמצע עזה. הפלוגה לחמה ופינתה בתים לפני שהגדוד התקדם לעבר בית הספר הגדול של אונר"א שהשקיף על כל האזור בפאתי חאן יונס. "זו הייתה המשימה הכי מלחיצה שעשינו עד כה", אומר שיזף. "זה גם היה הכי רחוק שהלכנו אי פעם".
העיירה הייתה ריקה, אבל היו תצפיות של מישהו – אולי תצפית. הם לא היו בטוחים אבל המשיכו בזהירות. בבית הראשון שאליו הגיעו הייתה חבית חשודה בכניסה ונראתה ממולכדת. רס"ר אור שיזף ממפקדי המחלקות, היה זה שטיפל בבעיה. הוא היה איש של מילים מעטות וחי לפי המוטו "פעולות, לא מילים", שממש מקועקעות על עורו. הוא שלף רימון מהאפוד שלו, השחיל את אצבעו דרך הטבעת ושלף אותה. הוא הטיל את הרימון ופיצוץ קטן הטיל 1,026 פיסות רסיסים באוויר. מרוצים אך עדיין ערניים, חוליית הפיקוד שלו של שיזף נעה קדימה .
המחלקה נכנסה לבניין; הוא היה מלא בציוד ואביזרים של חמאס. שיזף שוחח עם המג"ד בקשר על הממצאים לפני הכניסה. באחד החדרים מצא שיזף כמה מסמכים שנראו רלוונטיים למודיעין הצבאי. אחר כך סרקו חיילים אחרים את השיחים מערבה לעמדתם. היה חור באדמה. "יש כניסה למנהרה; הכניסה מאושרת!" צעק המג"ד. "צעד אחורה; רובים בכניסה!".
שיזף צעד שני צעדים והסתובב, רובה מורם. היה הבזק, ואז הכול נהיה שחור. השחור החל להתפזר, והוא הבין שזה עשן. כאב עלה מרגלו השמאלית. נעלי הצבא שלו היו מלאים ברסיסים. מטען חבלה המאולתר הופעל. שיזף משך את עצמו בחזרה לתוך הבית. הוא הרגיש כאילו זו לא הייתה הרגל שלו; גם זרועו הימנית דיממה. החיילים שלו החלו להרכיב חוסמי עורקים. "תצילו את הרגליים שלי, אני צריך שהם ירוצו", צעק שיזף.
צוות הפינוי הגיע ונתן לשיזף תרופות נגד כאבים. שיזף היה החייל השני מתוך ארבעה שנפגעו מהמטען, שיזף הועלה על האלונקה והורחק משדה הקרב על ידי רכב משוריין. הכול נראה לו רגוע. אבל האש נמשכה בחוץ. מסוק נחת ליד ושיזף הועמס פנימה. במהלך הפינוי האווירי לבית החולים שמע את אחד ממכשירי הקשר. החייל הפצוע הרביעי מת.
הוא הובא למרכז הרפואי סורוקה, שם הובל במיטה למסדרון לקראת ניתוח חירום. "לא ידעתי שחיילים מתו", אמור שיזף. "שכל כך הרבה מתו".
הדרך של שיזף להתאוששות הייתה שוברת שיאים, אם כי לפעמים זה נראה כמו "שלושה חודשים ביום". עם זאת הוא נשאר חיובי, כשהמטרה הסופית תמיד נראית באופק. "אני רוצה להיות מסוגל לרוץ," אומר שיזף. לאחר כמה חודשים של טיפולים והתאוששות עבר שיזף לבית הלוחם, שם החל להתאמן לקראת ריצת המרתון.
רס"ר שלו בסט: "איבדתי הרבה דם, התייבש. התקשרתי להורים, לאשתי, להיפרד מהם"
רס"ר שליו בסט (בן 29, נשוי ואב לילד), מפקד צוות ביס"מ נגב, כבר ראה את הסוף בבוקר חג שמחת תורה. אחרי קרב יריות מול מחבלים ברחובות אופקים וכדורים שפילחו את גבו, הוא החל להיפרד מבני משפחתו. לבסוף, טיפול ראשוני מציל חיים של חובש איחוד הצלה שחש למקום, ותושיה של אזרח שהטיס אותו ואת חבריו ברכב "סוואנה" משטרתי מחוץ לעיר, הצילה את חייו.
כעת, תשעה חודשים אחרי היום הנורא הזה, הוא משחזר את רגעי האימה. "זו הייתה עוד מסיבה שהגעתי לאבטח יחד עם 20 שוטרים נוספים. הגענו בשעה 21:00 והתפרסנו בשטח ליד קיבוץ רעים. בשעה 6 וחצי בבוקר החל ירי טילים, התחלנו לפזר את הקהל. שלא יהיו במקבץ אחד. קיבלנו גם דיווח בקשר על חדירה, רכב שנכנס לכיוון אופקים. ביקשתי רשות ממפקד האירוע לצאת לאירוע. עלינו ארבעה לוחמים על סוואנה ויצאנו לדרך, בכביש 232 אנחנו רואים סוואנה מחוררת, בתוכה שני אזרחים פצועים קשה. אחד מהם מחרחר, אבל אין לנו איך לעזור לו. במקביל אנחנו מקבלים עוד ועוד התרעות על חדירות נוספות לתוך ישראל".
בסט והשוטרים שעמו החליטו להתקדם לאופקים, כשניידת של תחנת אופקים נשארה עם הפצוע במקום עד להגעת כוחות ההצלה. "קיבלנו כתובת מדויקת באופקים אבל שום דבר לא עבד, לא הווייז ולא גוגל מפות", נזכר שלו. כשהשוטרים נכנסו לתוך השכונה באופקים הם ראו חייל עם אמ 16. באותו הרגע בסט רואה שני חמושים שיורים לעבר גינות ובתים ללא הבחנה. "אני רואה שתי גופות. אני לוקח לחייל את הנשק הארוך, מבין שאני חייב לחתור למגע כי הם עוד שניה נכנסים לבתים ויהיה פה אירוע אחר". הוא פתח בירי כדי למשוך את תשומת הלב של המחבלים, במטרה שהאש תופנה אל השוטרים.
"ברגע שאחד מהם מזהה את הירי הוא יורה בחזרה", ממשיך שליו. "אנחנו תופסים מחסה ומתמקמים, המשכנו להתקדם לעבר המחבל, הוא נפגע אבל ממשיך לירות, המחבל השני יורה עליי ושני כדורים נכנסים לי בגב. שוטר אחר חוטף בכתף, אחד שלושה כדורים ביד. התחלנו לזחול לתוך בית של שכן שפתח את הדלת. לא הרגשתי בכלל את הגב. הרגשתי שהחיים נגמרים לי. התחלתי לאבד הרבה דם, הפה מתייבש, התקשרתי להורים, לאשתי, להיפרד מהם, נשכבתי על הרצפה, הכול דם מסביב, עליתי בקשר, בגל חירום, לחצתי על לחצן מצוקה, אבל אף אחד לא עונה. בדיעבד, אני מבין שכולם ניהלו לחימה".
החובש שהצטרף לשוטרים בתחילת הלחימה חזר, חבש אותם ועצר את הדימום. "הוא הציל לי את החיים", קבע בסט, "אבל הבנתי שאנחנו חייבים להתפנות לבית חולים בכל מחיר, ולא נראה היה שניתן לצאת משם. אמרתי לאזרח שנכנס לבית, אתה לוקח אותנו לבית חולים, הוצאתי את המפתחות של הסוואנה והושטתי לו לידיים. בהתחלה הוא היסס, אבל הוא הבין את חומרת המצב ויצא איתנו לסוואנה, אותי השכיבו אותי בספסל מאחור". הם החלו להתקדם לכיוון היציאה מהעיר תחת אש; באזור גילת פגשו את צוותי מד"א, שפינו אותם לסורוקה
"עברתי ניתוח, הוציאו לי את הקליעים מהגב, סנטימטרים מהעמוד השדרה, ניצלתי בנס מכל הסיפור הזה." מאז עבר שלו ליווי צמוד בבית הלוחם והשתקם לגמרי. היום הוא משתוקק להחזיר מעט ממה שקיבל.
ירין חדד, בת 21, לוחמת מג״ב: לחזור לשרת ולשמור על המדינה שלי
תמיד היה לי חלום לשירות הכי משמעותי שיכול להיות – להיות לוחמת במג"ב (משמר הגבול) נלחמתי לעבור למשמר הגבול כנגד כל הסיכויים: אני בת יחידה ואין לי אחים ההורים שלי לא רצו שאקח את הסיכון. בסופו של דבר לאחר 8 חודשים הגעתי להיות לוחמת במשמר הגבול, עברתי הכשרה, יצאתי לשטח לשירות בירושלים, ועברתי גיבוש לקורס פיקוד. בסוף המסלול (בוחן מסלול) נפלתי מגובה של 3 מטר, שברתי את הברך וקרעתי רצועות ברגל. הבנתי שדרכי כרגע הסתיימה בתור לוחמת, אבל הבטחתי שלא אוותר לעצמי למרות הפציעה שלי המורכבת ואעשה את השיקום הטוב ביותר יכול להיות על מנת לחזור לשרת ולשמור על המדינה שלי.
בית הלוחם מהווה חלק מאוד עצום מהשיקום שלי והחזרה שלי בהמשך בתור לוחמת. נותנים שם טיפולים לנפש ולגוף מאמינים בהצלחה ובשיקום שלי. אני יודעת שאני בידיים בטוחות וחד משמעית אחזור לעצמי ולשירות. האהבה והתמיכה והרצון לעזרה של ארגון נכי צה"ל לקדם את הלוחמים הפצועים בכל הגילאים היא לא מובנת מאליה. בית הלוחם הוא כמו משפחה – עם עזרה נפשית ופיזית באהבה ועם לב גדול.
סג"מ עדן רם: "עם 12 כדורים בגוף, שאלתי את עצמי אם ככה זה מרגיש למות"
12 כדורים ספגה סג"מ עדן רם כשהסתתרה בחמ"ל במהלך מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר, זה קרה בנקודה הכי רגישה שהמחבלים הצליחו להגיע אליה: בסיס אורים. אבל עדן שרדה, ושמענו ממנה איך נראה הרגע שבו היא חשבה שהכול נגמר – כנגד כל הסיכויים.
בסיס אורים, הסמוך לאופקים, הוא קומפלקס המורכב משלושה חלקים: בסיס מחוז דרום של פיקוד העורף, שבו משרתים עדן וחבריה, בסיס מודיעין ובסיס מודיעין שדה. בזמן שעדן וחבריה הצטופפו במיגונית, הן לא העלו על דעתן שעשרה מחבלים מכוח הנוח'בה, חמושים בכמויות אמל"ח עצומות, כבר דוהרים באופנועים וחודרים לבסיס משער צדדי. אבל אז הן שמעו את היריות.
"הבנו שזה אמיתי", שיחזרה עדן. "עשיתי לבנות תדריך מהיר איך אנחנו בכלל יורות בנשק. בעיקרון אנחנו בסיס של ג'ובניקים, לא לוחמים, לא שום דבר. אף פעם לא הגדרתי את זה שאני 'בעוטף', אנחנו לא בתוך עזה.
"הן הבינו שאסור להן להישאר במיגונית הפתוחה שעלולה להפוך למלכודת, ומחליטות לרוץ לחמ"ל. בדרך לחמ"ל עדן נפגעה מכדור ברגלה, והמשיכה לרוץ. רק כשהיא נכנסה פנימה, בטוחה שהיא נמצאת במקום המוגן ביותר בבסיס, היא התפנתה לטפל בפציעה – אחת הסמב"ציות הורידה את הקפוצ'ון שלה וייצרה לעדן חוסם עורקים מאולתר.
אבל זמן קצר אחרי שהתקבצו בחמ"ל, הם התחילו לשמוע את המחבלים סוגרים על המבנה. ארבע דלתות יש בחמ"ל המבוצר, והמחבלים עוברים דלת אחר דלת. "אני זוכרת שכבר נשארה ממש הדלת האחרונה שמפרידה בינינו לבינם. אנחנו כבר שומעים דיבורים בערבית ומבינים שבעוד כמה שניות כולנו מתים. שתי בנות מכוונות את האמ 16 על הדלת כדי לנסות באמת איכשהו להגן עלינו.
בשלב הזה התחילה עדן להקליט הודעות פרידה ממשפחתה. "הקלטתי להם המון הודעות קוליות, אמרתי להם שאני אוהבת אותם מאוד ושיתפללו עליי", סיפרה. את ההודעה האחרונה היא מקליטה ב-8:24 בבוקר, ובה שומעים היטב צרור יריות והטלת רימון פנימה.
"ברגע שהנוח'בה נכנסו לחמ"ל, ישר עצמתי עיניים", היא משחזרת, "התחילו לרסס אותנו בלי סוף בכדורים. הרגשתי כאבים, אני זוכרת שלא הבנתי איפה הכדור האחרון שפשוט הורג אותי. אני ממשיכה לשמוע אותם, שומעת שהם נוגעים במסמכים, מתחילים לחפש דברים". זמן קצר אחר כך ביצעו המחבלים וידוא הריגה. "הם פשוט ריססו בלי סוף. החדר מפוצץ כדורים, אין פיסה בחדר שהם לא הגיעו אליה. הכול מנופץ, כל החלונות. ואז הם הלכו. אני בזמן הזה עוד לא הבנתי כל כך אם אני חיה או מתה", סיפרה לי עדן.
עדן התקשתה לזוז. 12 קליעים בתוך גופה, כשהיא זיהתה עוד חיילת נושמת לידה. "אני מבינה שעוד מישהי ניצלה, ישר נגעתי בה ודיברנו. ביקשתי ממנה שתעזור לי, התחלתי למשש את כל הגוף כדי להבין איפה נפצעתי, כמה אני מדממת, האם יש מקום שאני מדממת בו יותר", סיפרה. הן אילתרו יחד חוסם עורקים נוסף, ואחר כך שכבו והחזיקו יחד ידיים. הן שכבו זמן ממושך, עדן פצועה קשה, וחברתה, פצועה ברגלה, דואגת לוודא שעדן אינה נרדמת והיא ערנית.
שלושה לוחמים מסיירת מטכ"ל פרקו מהרכב ונכנסו לבסיס אורים, שם נתקלו במחבלים. באמצע הירי, רץ לכיוונם מפקד הבסיס ומכווין אותם לתוך החמ"ל החשוך. "אנחנו פשוט פותחים כל אחד חדר אחר, נגד כל התו"לים שאפשר, ומתחילים להסתער, מטהרים חדר אחרי חדר בזהירות מרבית", סיפרו. כשהם מגיעים לחדר הפנימי נגלה לעיניהם מראה קשה. "בחדר הזה אזעקה פועלת, הספרינקלרים עובדים, הכול כאוס על הרצפה, מחשבים, מקלדות", מתאר אחד הלוחמים. "ומתחת לשולחן אנחנו רואים פשוט ערימה של אנשים. אנחנו פועלים באוטומט, מתחילים לבדוק אחד אחד".
אלא שאז, במפתיע, הם שמעו קריאה חלושה של 'הצילו', והבחינו בשתי חיילות שנמצאות בחיים. הם חילצו קודם את חברתה של עדן, שהצליחה לעמוד, אבל עדן, פצועה קשה, לא יכלה לזוז, והם נאלצו להפעיל כוח כדי לחלץ אותה מתחת לגופות חבריה. "דחפתי אותה כלפי מעלה", משחזר הלוחם. "הדם שלה זרם עליי. אירוע מאוד קשה, היא הייתה לבנה, הייתי בטוח שהיא כבר ממש בדקות האחרונות שלה".
שלושה ימים הייתה עדן מורדמת ומונשמת. 9 חודשים מאז היום ההוא, כבר עברה דרך משמעותית, אם כי לפניה עוד מסע שיקום ארוך, בעזרת בית הלוחם.
