הבית הוא רק התירוץ – השיטה החדשנית של מורן בר-אור לשיפור איכות החיים

בספרה More Than Just a Feeling, משלבת מעצבת הפנים מורן בר-אור את סיפורה האישי, מחקרים עדכניים וניסיון מקצועי רב שנים, כדי להמחיש כיצד הסביבה שבה אנו חיים משפיעה על הבריאות, הריכוז, היצירתיות ואיכות החיים שלנו * חשיפה

יש אנשים שמודדים את חייהם בשנים. אחרים מודדים אותם במקצועות שהחליפו, בערים שבהן גרו, בכסף שהרוויחו או בתארים שצברו. מורן בר־אור מודדת את חייה אחרת לגמרי. כל תחנה בחייה הייתה קושיה חדשה, וכל תשובה שמצאה הייתה רק שער אל השאלה הבאה. אולי משום כך, כשהתיישבתי מולה בבית קפה קטן בלוס אנג'לס, הבנתי בתוך דקות אחדות שלא באתי לראיין מעצבת פנים. אפילו לא יזמת או סופרת. באתי לפגוש מחפשת; אחת מאותם אנשים נדירים שהחיים אינם מרגיעים אותם בתשובות, אלא מעוררים בהם רעב לעוד חיפוש.

אינני יודע אם אי־פעם פגשה גורו על ראש הר בהודו, אבל במהלך השיחה לא יכולתי להשתחרר מן הדימוי הזה. דמיינתי אותה מטפסת בשביל ארוך ומפותל, תרמיל קטן על גבה, ובו ילדות אחת מנתניה, כמה חלומות, לא מעט אכזבות והרבה מאוד אומץ. כשהיא מגיעה אל הפסגה, יושב שם זקן שראה כבר אלפי מחפשי אמת. היא אינה שואלת אותו כיצד מצליחים, כיצד מתעשרים או כיצד בונים קריירה. היא שואלת רק שאלה אחת: "מה הם החיים?" הזקן מחייך ואינו עונה. במקום תשובה הוא מצביע אל השביל שממשיך מעבר להר. רק אחר כך הבנתי שזה בדיוק מה שהחיים עשו גם למורן. בכל פעם שחשבה שמצאה תשובה, הם פתחו בפניה דרך חדשה ושאלה עמוקה יותר.

השאלה הראשונה נולדה הרבה לפני ספרים, תארים או עסקים. היא נולדה על חוף הים של נתניה. שם, בין החול הרך לרוח המלוחה, רצה ילדה קטנה יחפה, מבלי לדעת שהיא רודפת אחרי התחושה שתלווה אותה כל חייה. "אני זוכרת את הים," היא אומרת, והעיניים שלה מתרככות כאילו עברו רק כמה ימים מאז. לא את בית הספר, לא את הצעצועים ולא את שיעורי הבית. דווקא את הים. אולי מפני שהים אינו שואל שאלות ואינו נותן תשובות. הוא רק מזכיר לנו שיש בעולם דברים גדולים מאיתנו. אולי הים היה המורה הראשון שלה. הוא לימד אותה שהאופק תמיד רחוק יותר ממה שנדמה, ושכל קו סיום הוא בעצם הזמנה להתחיל ללכת שוב.

בילדותה לא הייתה הילדה הרעשנית ביותר בכיתה, אבל גם לא זו שהסתפקה במה שאמרו לה. היא אהבה לפרק דברים כדי להבין כיצד הם עובדים. אחרים ראו צעצוע. היא ראתה מנגנון. אחרים קיבלו תשובה. היא ביקשה להבין את הדרך אליה. יש ילדים שמקבלים את העולם כפי שהוא. מורן ביקשה להציץ מאחורי הקלעים שלו. מבלי לדעת, כבר אז החלה לאסוף את הכלים שילוו אותה בכל תחנות חייה: סקרנות, התמדה וחוסר נכונות לקבל את המשפט "ככה זה".

לכן, כשבחרה ללמוד אלקטרוניקה בבית הספר הטכני של חיל האוויר, היא כלל לא הרגישה שהיא עושה משהו יוצא דופן. להפך. בעיניה זו הייתה עוד הזדמנות להבין כיצד מערכות פועלות. רוב האנשים הסתכלו על מעגל חשמלי וראו חוטים, נגדים ורכיבים. מורן ראתה שפה. היא למדה שכל מערכת, מסובכת ככל שתהיה, מורכבת מחלקים קטנים שכל אחד מהם ממלא תפקיד מדויק. שנים אחר כך תגלה שהעיקרון הזה נכון גם לבני אדם. גם אנחנו מורכבים מאינספור חלקים – זיכרונות, פחדים, חלומות, הרגלים, אהבות ואכזבות – ורק כשמבינים כיצד הם מתחברים, מתחילים להבין את האדם עצמו.

מאלקטרוניקה לאופנה

אלא שהחיים, כמו במאי בעל חוש הומור, החליטו שלא להשאיר אותה בעולם האלקטרוניקה. דווקא כשהכול נראה מסודר וברור, היא עשתה פניית פרסה ועברה לעולם האופנה. מי שהביט בה מבחוץ התקשה להבין כיצד נערה שלמדה חשמל ואלקטרוניקה מוצאת את עצמה מוקפת בדים, צבעים וגזרות. אבל מבחינתה לא היה כאן שום שינוי דרמטי. "לא החלפתי עולם," היא אומרת בחיוך. "רק החלפתי חומרי גלם". המשפט הזה נשמע כמעט אגבי, אבל הוא מלווה אותי גם עכשיו. אולי באמת כל חייה היא לא החליפה עולמות. אולי היא רק המשיכה לשאול את אותה שאלה בשפות שונות

איטליה קיבלה את מורן בר־אור כמו שהיא מקבלת כל מי שמוכן באמת להקשיב לה. היא לא התאהבה רק באופנה, אלא בעיקר באנשים שמאחוריה. בסמטאות מילאנו, בבתי המלאכה המשפחתיים של פירנצה ובמפעלים הקטנים שבצפון המדינה היא גילתה שהבגד הוא רק התחנה האחרונה במסע ארוך שמתחיל הרבה קודם – בידיים שגוזרות את הבד, בעיניים שבוחרות את הצבע ובאדם שמאמין שאפשר להפוך רעיון מופשט למשהו שמישהו אחר ילבש וירגיש בו אחרת. ימים שלמים הייתה נוסעת בין יצרנים, בוחרת בדים, משנה גזרות, מחליפה כפתורים ומתעקשת על כל פרט קטן, אבל בכל פעם שחזרה לישראל הביאה איתה הרבה יותר ממזוודות עמוסות בדוגמאות. היא חזרה עם עוד שיעור קטן על בני אדם. "בדיעבד," היא אומרת, "אני חושבת שמעולם לא התעניינתי בבגד עצמו. עניין אותי מה קורה לאדם כשהוא לובש אותו. למה אישה עומדת מול המראה, מחייכת פתאום ומזדקפת. הרי הבגד לא השתנה. מי שהשתנתה היא האישה שמביטה בעצמה".

רשת "יולי", שהקימה עם בעלה הראשון, הלכה והתרחבה, והלקוחות ראו בעיקר את ההצלחה – חנויות מעוצבות, קולקציות חדשות, נסיעות לאיטליה ועסק שנראה מבחוץ כמעט מושלם. אבל כמו שקורה כמעט תמיד, מאחורי חלונות הראווה הסתתרה מציאות אחרת. ימים ארוכים, אחריות כבדה, עובדים, ספקים, החלטות אינסופיות והמרוץ המתמיד להישאר צעד אחד לפני כולם. הצלחה היא יצור תובעני. היא יודעת לחייך אליך כלפי חוץ, ובאותו הזמן לגבות ממך מחיר שאיש אינו רואה.

ובתוך כל המרוץ הזה הגיע גם הפרק החשוב ביותר בחייה – המשפחה. טיפולי פוריות, הריונות, לידת הילדים והניסיון למצוא איזון בין עסק תובעני לבין אימהות. כשאני שואל אותה כיצד אפשר להחזיק את כל העולמות האלה יחד, היא אינה מדברת על הקרבה ואפילו לא על ויתור. היא מדברת על בחירה. "כל בחירה נותנת לך משהו ולוקחת ממך משהו אחר," היא אומרת בשקט. "השאלה היא לא מה הפסדת, אלא אם אתה שלם עם מה שבחרת". משפט קטן, כמעט אגבי, אבל הוא מסביר היטב את הדרך שבה היא מביטה גם על התחנות הכואבות בחייה. במשך כל השיחה כמעט לא שמעתי ממנה את המילה "לו". לא "לו הייתי עושה אחרת", לא "לו הייתי נשארת" ולא "לו רק הייתי יודעת". היא אינה מתווכחת עם העבר. היא מקשיבה לו.

החיים מתכננים אותנו

ואז הגיע הפרק שאיש אינו מתכנן לעצמו. העסק נמכר, המשפחה השתנתה, והנישואים הגיעו לסיומם. רבים היו מגדירים את התקופה הזאת כמשבר הגדול של חייה. מורן מסרבת להשתמש במילה הזאת. "משבר," היא אומרת, "הוא בדרך כלל השם שאנחנו נותנים לרגע שבו החיים מפסיקים להתנהג לפי התוכנית שלנו". כשהיא אומרת את המשפט הזה אינני ממהר לשאול את השאלה הבאה. אני נותן לו להישאר באוויר עוד כמה שניות. אחר כך היא מוסיפה משפט נוסף, אולי החשוב ביותר שאמרה באותו אחר צהריים: "אנחנו מתכננים את החיים שלנו, אבל החיים מתכננים אותנו." לרגע נדמה לי שכל המסע שלה מסתכם בשתי השורות הללו.

מה שמעניין הוא שלאחר שהכול התפרק, היא לא חיפשה תשובות אצל אחרים. היא עשתה את מה שעשתה כל חייה – התחילה ללמוד. יש מי שבורח, יש מי שכועס, יש מי שמחכה שהזמן ירפא את הכול. מורן פתחה ספרים. "כשאני לא מבינה משהו," היא מחייכת, "אני מתחילה ללמוד אותו." וכך, כמעט בלי שתכננה, החלה הקריירה השלישית שלה. היא נכנסה לעולם עיצוב הפנים, אך גם שם לא הסתפקה בשאלות המקובלות. היא לא שאלה רק איפה תעמוד הספה או איזה שיש יתאים למטבח. היא התחילה לשאול את לקוחותיה שאלות שלא ציפו לשמוע: איך אתם רוצים להרגיש כשאתם חוזרים הביתה? באיזה חדר אתם נושמים הכי טוב? איפה אתם בורחים כשקשה לכם? פתאום הבינה שהבית איננו אוסף של קירות, חלונות ורהיטים. הבית הוא ראי. לפעמים הוא אפילו הפסיכולוג השקט ביותר שלנו. ושם, כמעט מבלי שהרגישה, התחילה להיוולד השאלה שתשנה שוב את מסלול חייה: האם אפשר לתכנן בית שלא רק נראה יפה, אלא גם מבין את האדם שחי בתוכו

הקורונה הייתה עבורה נקודת מפנה. במקום לראות בה עצירה כפויה, מורן בחרה להפוך אותה להזדמנות ללמידה. היא צללה אל עולם הנוירולוגיה, הפסיכולוגיה הסביבתית ומחקרים העוסקים באופן שבו אור, צבעים, רעש, חומרים וחללים משפיעים על המוח ועל ההתנהגות האנושית. "יום אחד הבנתי שהשאלה האמיתית איננה אם הבית יפה או יוקרתי, אלא אם הוא עושה טוב לאדם שחי בו. בית יכול לעודד יצירתיות, לשפר ריכוז, להפחית לחץ ואפילו להשפיע על הבריאות. רוב האנשים כלל אינם מודעים לעוצמת ההשפעה של הסביבה שבה הם חיים."

באותה תקופה הכירה את דן מנעים, בן זוגה ובעלה כיום. השניים מצאו שפה משותפת של יזמות, סקרנות ורצון מתמיד ללמוד. מתוך החיבור ביניהם נולד רעיון חדשני: מערכת המבוססת על בינה מלאכותית, המנתחת את מאפייני האישיות והצרכים של כל אדם ומסייעת להתאים עבורו סביבת מגורים או עבודה שתאפשר לו למצות טוב יותר את יכולותיו. "אני לא שואלת אנשים איזה צבע הם אוהבים," היא מחייכת. "אני שואלת איך הם רוצים להרגיש. זאת שאלה הרבה יותר עמוקה."

את כל התהליך הזה ריכזה גם בספרה More Than Just a Feeling, שבו היא משלבת את סיפורה האישי, מחקרים עדכניים וניסיון מקצועי רב שנים, כדי להמחיש כיצד הסביבה שבה אנו חיים משפיעה על הבריאות, הריכוז, היצירתיות ואיכות החיים שלנו. לאחר אירועי 7 באוקטובר החליטו בני הזוג לעבור ללוס אנג'לס ולהמשיך משם את פיתוח המיזם. מבחינת מורן, העיר מסמלת חדשנות, מפגש בין תרבויות וחיבור טבעי בין טכנולוגיה, עיצוב וחשיבה עתידית – מקום שבו אפשר לקחת רעיון שנולד מתוך ניסיון חיים ולהפוך אותו למציאות המשפיעה על אנשים רבים.

בסיום השיחה אני שואל את מורן מהו הלקח הגדול ביותר שלמדה מכל התחנות שעברה. היא מחייכת לרגע, חושבת, ואז משיבה בפשטות:

"לא לפחד להשתנות. החיים אינם קו ישר. הם מסע. וכל פעם שאנחנו חושבים שנפלנו, ייתכן שבעצם קיבלנו הזדמנות להתחיל פרק טוב יותר".

אני יוצא מהפגישה הזאת עם מחשבה נוספת. אולי בסופו של דבר הסיפור של מורן בר־אור כלל אינו עוסק בעיצוב פנים, בבינה מלאכותית או ביזמות. הוא עוסק באדם ובבחירות שהוא עושה כשהחיים מאלצים אותו להתחיל מחדש. בית איננו רק קירות, חלונות או רהיטים. בית הוא התחושה שהוא מעניק למי שחי בו. וכמו בית טוב, גם חיים טובים אינם נמדדים רק בהישגים, בתארים או בהצלחות עסקיות, אלא ביכולת להמשיך לצמוח, ללמוד, להשתנות ולהמציא את עצמך מחדש – פעם אחר פעם. זו אולי המהות האמיתית של המסע שעברה מורן, וזו גם המתנה שהיא מבקשת להעביר הלאה לכל מי שפוגש את עבודתה ואת סיפור חייה.