מדריך להורים ליצירת גבולות בבית כשהמערכת לא תעשה את העבודה במקומכם
"יאללה, שיחזרו כבר למסגרות!" רק תנו לנו את הרגע הזה ! הרגע שבו אנחנו מכניסים את הילד בשער של בית הספר או הגן, מחייכים בנימוס, ממתינים שהוא ייעלם אל תוך המבנה, ואז נושמים אנחת רווחה: קפה. שקט. שגרה. ברוך השם. אבל את יודעת מה? הפעם, אני רוצה לעצור את הציניות ולדבר על מה שמסתתר מאחורי הפנטזיה ההורית הזו: לא רק על הקפה, לא רק על השקט אלא על מסגרת. על השגרה שאנחנו כל כך משתוקקים אליה אבל שוכחים להתחיל אותה במקום הנכון: בבית.
כשאני פוגשת הורים בייעוצים, אני שומעת את אותן תלונות שוב ושוב: "הילד שלי מתנהג נהדר בגן, אבל בבית הוא לא מקשיב", "המורה אומרת שהוא ממושמע וחברותי, אבל אצלנו זה כאוס". ואז אני שואלת שאלה פשוטה: "איזה כללים יש לכם בבית?" והתשובה, לרוב, מגיעה עם חיוך נבוך: "אממ… תלוי". למה אנחנו מצפים שמישהו אחר ייצור את השגרה עבורנו?בואו נודה באמת: אנחנו חיים בעולם שבו יותר קל "להוציא" את החינוך החוצה. הילדים במסגרות מגיל צעיר, יש להם גננת, יש סייעת, יש יועצת, יש מורה,יש פסיכולוג, יש חוג, יש מדריך, יש ליווי רגשי ויש פינת שיחה רגשית בכל מסגרת שמכבדת את עצמה. וזה נהדר. באמת. אבל בתוך כל זה, אנחנו ההורים נהיים לאט לאט רק "מנהלי לוגיסטיקה": לוקחים, מביאים, חותמים, משלמים, אורזים, מעירים, מחזירים, חותכים סנדוויץ', מבקשים סליחה מהמורה. אנחנו עושים המון. אבל לא עושים את הדבר החשוב באמת: לשים גבול. לקבוע מסגרת. ליצור שגרה בבית.
כשאני מבקשת מהורים לתאר לי יום טיפוסי בבית, אני מקבלת תמונה די דומה: הילדים חוזרים מהמסגרת, ומהרגע הזה הבית הופך לאזור חופשי. אין שעות קבועות לארוחות, אין זמן מוגדר לשיעורי בית, אין סדר עדיפויות ברור. "הם היו כל היום במסגרת קשוחה", מסבירים לי ההורים, "עכשיו הזמן שלהם להיות חופשיים".אבל חופש ללא מסגרת זה לא חופש, זה כאוס. וכאוס יוצר חרדה.
מדוע אנחנו צמאים לשגרה רק מחוץ לבית?
אנחנו יודעים לשנן היטב: "ילדים צריכים מסגרת"; "שגרה זה בריא"; "גבולות זה ביטחון". אבל שימי לב איפה כל זה מתקיים: בבית ספר, בגן, אצל הסבתא, אצל המורה ליוגה ילדים. וכשזה מגיע אלינו הביתה? שם זה נהיה פתאום:"קשה"; "מתיש"; "לא בא לי לריב"; "אני עייפה מדי"; "הוא גם ככה כל היום בגן, אז שירגיש חופשי בבית לפחות"… אבל בואי נשאל את זה הכי פשוט: אם אנחנו לא קובעים מסגרת בבית מה המסר שאנחנו מעבירים?
נמאס לי לצעוק" זה לא תירוץ , זה קריאת עזרה
הורים רבים מרגישים שהם כל הזמן "שומרים על הבית", אבל בעצם, הבית נשלט על ידי הילד. כמה פעמים אמרת לעצמך: "אני רק אומרת לא והוא כבר צורח"; "לא נעים לי להגיד לו עכשיו לכבות את המסך"; "הוא צריך זמן שקט אחרי הגן"; "אין לי כוח לעוד ויכוח"… האמפתיה שלך מובנת. אבל היעדר גבולות , הוא לא חופש, הוא בלבול.ילד בלי מסגרת ברורה בבית, שחוזר ממסגרת שבה הכל מסודר וברור נכנס למצב של כאוס. והכאוס הזה יתפרץ באי־שקט, בבכי, בצרחות, ו גם במריבות אינסופיות על "למה להתקלח עכשיוי?עוד קצת זמן מסך ?"זה גם הסיבה שילדים רבים מגיעים הביתה במצב רגשי קשה. הם משקיעים אנרגיה עצומה כדי להתנהג יפה במסגרת החיצונית, ואז צריכים מקום לפרוק. אבל אם הפריקה קורית ללא מסגרת, היא הופכת להתפרצות שמזיקה לכל המשפחה. האתגר הוא ליצור בבית מקום שהוא גם מכיל וגם מעמיד גבולות. מקום שהילד יכול להרגיש חופשי בתוכו, אבל עדיין בטוח ומובנה.
האמת על השולחן: המסגרת האמיתית לא נבנית בגן
המסגרות החינוכיות עושות עבודת קודש. אבל הן לא מחנכות במקום ההורים אלא רק כתוספת. מי שמלמד ילד להתמודד עם תסכול, עם המתנה, עם שעמום, עם אחריות, עם עמידה בזמנים זה אתם. לכן, המסגרת לא נגמרת בדלת של הגן או בית הספר. היא ממשיכה בבית. ולפעמים, היא צריכה בכלל להתחיל שם. יש לי זיכרון ברור של שיחה עם אמא שאמרה לי: "הגננת מתלוננת שהבת שלי לא יודעת לחכות בתור". כששאלתי אותה איך זה נראה בבית, היא השיבה: "אה, בבית אני תמיד נענית לה מיד כי לא רוצה שתצרח". והנה המפתח הילדה לומדת בבית שצרחה מביאה תוצאות מיידיות, ואז מצפים ממנה שבגן תתנהג אחרת. המערכות החינוכיות יכולות ללמד מיומנויות, להעביר ידע, לחשוף לחוויות חדשות. אבל הן לא יכולות לבנות את הפנימיות של הילד : איך הוא מגיב ללחץ, איך הוא מתמודד עם כעס, איך הוא מכבד אחרים. זה נבנה בבית, במפגשים הקטנים, ברגעי השגרה.
כך יוצרים שגרה אמיתית בבית – מדריך פרקטי
1. שעת שינה קבועה – ללא פשרות: לא – לא רק כשאת עייפה. ולא – לא אחרי ש"נגמרו לו כל הסרטים".
ילדים צריכים שעת שינה ברורה לא רק לגוף, אלא גם לנפש. זמן קבוע של "עכשיו אנחנו עוברים למצב שקט" עושה פלאים להתנהגות. למה זה עובד? כשילד יודע שבשעה 20:00 מתחיל "זמן שקט", הוא לא מתלונן כל יום מחדש. זה הופך לחלק טבעי מהיום, כמו צחצוח שיניים. אבל כשכל יום אנחנו מתמקחים מחדש, זה הופך לקרב שמתיש את כולם.
2. שולחן אוכל בלי מסכים אזור קדוש: זמן משפחתי הוא לא פיקניק בגן. זה הרגע היחיד ביום שבו באמת אפשר לשוחח, לצחוק, להרגיש. בלי טלוויזיה. בלי טלפונים. כן, גם שלך. זה נשמע אידיאליסטי? אולי. אבל זה המקום שבו ילדים לומדים להקשיב, לספר, להמתין לתורם. המקום שבו הם רואים את ההורים שלהם כבני אדם, לא רק כמי שמביא אוכל ומחליף חיתולים.
3. גבולות ברורים למסכים, עם שעון עוצר: "עוד פרק" זה לא תכנית חינוכית. שעות מסך קבועות, סיום ברור, כללים ידועים מראש. בלי שיחכה לרגע שתתפוצצי כדי לכבות לו בכעס. הכלי הפרקטי שלי: טיימר. לא אתם מכבים את המסך, הטיימר מכבה. אתם לא "הרעים", אתם רק מיישמים את הכלל שהוסכם מראש. וכשהילד כועס זה בסדר. כעס על גבול זה לא סימן שהגבול לא טוב, זה סימן שהוא עובד.
4. אחריות בבית – מגיל צעיר: כן, גם ילד בן 5 יכול להחזיר את הצלחת לכיור. גם בן 16 יכול לקפל כביסה.
שגרה ביתית היא גם הרגשה של "אני חלק מהבית" – לא רק אורח. ילדים רוצים להרגיש שייכים, רוצים לתרום. כשאנחנו עושים הכל בשבילם, אנחנו שולחים מסר שהם לא מסוגלים. כשאנחנו נותנים להם אחריות בהתאמה לגילם, אנחנו בונים ביטחון עצמי אמ
לסיכום: המסגרת הכי חשובה = היא אתם
אנחנו לא רוצים שיחזרו רק למסגרת. אנחנו רוצים שהמסגרת תחזור הביתה. מסגרת, גבולות, שגרה הם לא עונש. הם מתנה. והם לא שייכים רק למורה או לגננת , הם שייכים לנו. הבית שלנו צריך להיות המקום הכי בטוח, הכי ברור, הכי יציב. ואם נצליח לייצר בו שגרה עם אהבה, מסגרת עם רוך, וגבול עם חיוך , הילדים שלנו יהיו הרבה יותר רגועים, בטוחים ושמחים. אז בפעם הבאה שאת אומרת "יאללה שיחזרו כבר למסגרת" –
תזכרו: המסגרת הכי חשובה — היא את, אתה אתם=ההורים. וכמובן שאני כאן לכל ייעוץ או הכוונה
==
שירן שפיץ היא מומחית להדרכות הורים, "שותלת" תובנות ו"מצמיחה" משפחות. 818-923-7484
