המנטור דורון ליבשטיין מספיד את אחיו אופיר, ראש מועצת שער הנגב ודמות מוערצת במיוחד, שנרצח ביום הראשון של המלחמה בכפר עזה, בבית משפחת ויצמן בבוורלי הילס * "אופיר, אתה נפלת בקרב, אך הרעיון שלך, החזון שלך, האהבה שלך – הם עדיין חיים ונושמים בכל אחד מאיתנו. אתה נפלת, אך המורשת שלך ממשיכה לחיות" * אירוע קהילתי מרגש במיוחד בחסות "שבוע ישראלי"
"אני נושא בליבי את הרגשות הכבדים של כאב ואבל, כנציג של משפחות ההרוגים, הנעדרים והחטופים מיום שבת, שמחת תורה – ה 7-10-23. אנחנו כולנו משפחה אחת, והסיפור שלנו ושל אופיר מייצג 1400 נשמות, מתוכם 4 במשפחה הקטנה שלנו: בלהה, נטע, ניצן ואופיר". כך פותח דורון ליבשטיין את דבריו בהספד מרגש שנשא באירוע של "גדילה מתוך כאב" שנערך השבוע בביתם של ז'ק ונטלי ויצמן בבוורלי הילס בחסות "שבוע ישראלי".
דורון: "אנו עומדים מול כאב קורע לב, מצוקה שמחברת את כולנו, אך ממנה אנו שואבים כוחות. אנו שואבים את הכוחות מהמסירות הבלתי מעורערת של אופיר ליבשטיין, אחי, ראש המועצה האזורית שער הנגב וגיבור, שנלחם במחבלי חמאס ומת בבוקר ה-7 באוקטובר, תוך הגנה על המשפחה שלו, הקהילה שלו בכפר עזה וארצו.
בשקט וברגש רב היטיב דורון, המשמש גם כמנטור, לתאר את תחילת המלחמה:
"בבוקר יום שבת הוא קיבל הודעה בסביבות 6:30 שמחבלים פרצו לקיבוץ. הם הגיעו באמצעות גלשנים ואופיר לקח את האקדח ורץ לנשקיה. הוא הספיק לקחת את הנשק הארוך ורץ בחזרה למקום הפריצה, הוא נתקל במספר גדול של מחבלים שהגיחו מולו בטנדרים. הוא הספיק לרוקן רק חצי מחסנית לעברם וכאשר נתקל במעצור, הם ירו לעברו מטח גדול של אש שהרגה אותו.
"אח שלי אופיר היה ההרוג הראשון ששמו פורסם, מיד אחריו המחבלים המשיכו לכיוון חמותו בלהה ורצחו אותה כאשר היא יצאה לקחת את הטלפון שלה מהקלנועית. בעלה עמוס ראה את מה שקרה מהחלון וקרא לבנו אורי לבוא. אך איילת אשתו שהייתה לבושה רצה מיד לביתם וראתה את בלהה נרצחת.
"העובדים ממועצת שער הנגב התקשרו לאופיר ראש המועצה, וכאשר לא נענו – ביקשו מורד אשתו והילדים לצאת החוצה ולבדוק מדוע אופיר לא זז מאותה נקודה כבר כמה דקות מתחת לעץ הזית ליד הבית שלו. אביב, בנו הבכור יצא לחפש אותו וגילה שאבא שלו אופיר נהרג בקרב. אביב אסף את הנשק של אופיר וחזר לממ"ד ביחד עם ורד, עידן ואורי. אז הוא שלח לי מסר:" דורון, אני אוהב אותך, אבא נהרג, תודיע לכולם".
ארבעה נרצחים במשפחה אחת
דורון ממשיך בתיאור השבת השחורה מבחינת ראותו: "משם עברו המחבלים לאזור של שכונת הצעירים והפכו אותה למרכז השליטה שלהם. הם כיוונו את האש כלפי צעירים בני עשרים, שחיו לבד בדירה קטנה – סלון וחדר שינה שהוא גם הממ"ד. הם ירו לכל עבר, זרקו רימונים, והשתמשו בנשק כבד והשמידו את רוב השכונה והבתים. כאשר הם הגיעו לבית של נטע בן אחיה של ורד אשתו של אופיר, הם פתחו את דלת הממ"ד והשליכו רימונים לתוך החדר. נטע גילה גבורה עילאית – הוא צעק ״רימון״ וקפץ עליו וכך הציל את ארוסתו שהתחבאה מתחת למיטה. שם היא נשארה במשך ארבע וחצי שעות עד שהצליחו לחלץ אותה ולהציל אותה.
"במשך כל הזמן הזה ניצן הבן השני של אופיר שגר במגורי הצעירים מתכתב עם ורד, אביב, ועם בני המשפחה והחברים. ניצן היה לכוד בתוך התופת לבדו – הוא שומע את המחבלים ואת היריות ומפחד מחדירה שלהם לדירה שלו. הוא מודע לכל מה שקרה בחוץ, יודע על מותו אביו, ומתחנן לחילוץ.

"בשעה 11:30 נכנסים מחבלים לדירה שלו ויורים על דלת הממ"ד. הוא מחזיק אותה בעקשנות כך שלא יצליחו לחדור, אך אחד הכדורים פוגע לו בירך ופוצע אותו. בעודו מדמם – הוא עושה לעצמו חוסם עורקים ומדבר עם בת דודתו הרופאה להכוונה רפואית. בשעה 14:30 הפסיק הקשר איתו ובשעה 16:00 הודיעו לנו מיחידה מובחרת שנכנסו לדירה שלו והרגו 4 מחבלים בסלון, שניצן לא היה בחדר הממ"ד. הוא נעלם. לא ידענו מה קרה איתו עד ליום חמישי שבועיים מאוחר יותר. יום לאחר הלוויית אופיר, קיבלנו את הידיעה הנוראה שגם הוא נהרג והוא הרביעי במשפחה. ורד אימו אומרת שהוא היה גרסה משודרגת של אבא שלו אופיר.
דורון: "אופיר תמיד אמר ש 95% מהזמן אצלם זה גן עדן ו 5% גיהנום וכך חווינו 25 שנה שבהם חגגנו אצלנו בקיבוץ חגים כל שנה בביטחון מלא. הוא היה העוגן, הביטחון והלב של המשפחה שלנו ותמיד יהיה. אנשים בכיתות הכוננות במועצה שלו בוכים כשהם מדברים עליו, החברים שלו בקיבוץ הם המשפחה הגדולה שלו והכאב בלתי נתפס.
"אופיר היה איש של מעשים, של חזונות, של יזמות. הוא הפך לחברים את כל מי שפגש אותו מהארץ ומהעולם, והצליח להביא משלחות של אנשים מעזה לעוטף כדי לחבר אותם לישראל. אופיר עבד מהלב, הפך כל תורם לחבר ושותף לדרך ותמיד עם חיוך – הוא גייס כספים להקמת אזור תעשייה – מרכז 'ארזים' ל 10,000 עובדים והיו לו אינספור פרוייקטים לשלום.

גשר בין ישראל והקהילות בחו"ל
"אופיר היה השראה מעשית ואיש חזון מאחורי כמה פרויקטים טרנספורמטיביים בישראל. אחד מהם שכל ישראלי מכיר בשם "דרום אדום", הוא פסטיבל כלניות בחורף שהביא מאות אלפי אנשים מרחבי הארץ ליהנות מהכלניות ומהנוף היפה של האזור היפה של הנגב המערבי.
"הקהילות היהודיות בתפוצות היו נושא מרכזי שהיה קרוב ללבו של אופיר, הוא התמסר לא רק לשרת את קהילתו המקומית אלא גם פעל ללא לאות לגשר בין ישראל לקהילות היהודיות בחו"ל. אופיר היה יו"ר תנועת "הבונים דרור" העולמית וארגון WeKibuttz. עם תוכניות מנהיגות כמו 'נטעים' ו'הללויה', ותוכנית הגשמה כמו 'חמסה' ו׳אולפן קיבוץ' שהשפיעו על כל כך הרבה אנשים בעולם.
"אופיר נגע בכל כך הרבה לבבות ותרם רבות לרווחתם של כל כך הרבה אנשים. בעברו היה מנכ"ל התעשייה הקיבוצית, חבר דירקטוריון קק"ל, הקונגרס הציוני העולמי, יו"ר קיבוץ חולית, מכללת ספיר ועוד. אופיר כבר לא איתנו בגוף. עם זאת, בנשמה אנו נמשיך לממש את חזונו לחבר אנשים בעשיית הטוב למען ארצנו ולמען העולם כולו. לעולם לא נשכח את האומץ, את ההישגים הבולטים או את התכונות האציליות שלו.
הוא היה איש של מעשים, של יזמות, של חדשנות. הוא לא רק חלם, הוא גם הגשים. הוא לא רק דיבר, הוא גם פעל. הוא לא רק חשב, הוא גם ביצע. הוא לא רק ראה, הוא גם יצר. הוא לא רק שמע, הוא גם האזין. הוא לא רק נתן, הוא גם קיבל. הוא לא רק אהב, הוא גם התאהב.
"אופיר, אתה נפלת בקרב, אך הרעיון שלך, החזון שלך, האהבה שלך – הם עדיין חיים ונושמים בכל אחד מאיתנו. אתה נפלת, אך המורשת שלך ממשיכה לחיות. אתה נפלת, אך הזיכרון שלך ממשיך להדריך אותנו, להשרות אותנו, להעניק לנו כוח".


