הסרט התיעודי על יזמית הנדל"ן ענבל אור מציג תמונה מורכבת ומנסה לקרוא תיגר על הנרטיב של האישה המטורללת, הנוכלת או הרעה
אחת מתוכניות הטלוויזיה הניצפות ביותר בישראל השבוע נקראה "עלייתה ונפילתה של ענבל אור". בפנים מבריקות ונפוחות ולאחר שהשילה קילוגרמים רבים ממשקלה, אוספת יזמית הנדל"ן ענבל אור את עצמה שוב מול המצלמה, הפעם במונולוג ארוך שמטרתו לא גילויים חדשים אלא מתן זווית אחרת לאירועים הקשורים בה, שהסעירו את מדינת ישראל בשנים האחרונות. אור מגוללת בשני פרקים את השתלשלות העניינים מנקודת מבטה ושופכת את נפשה מול בימאית הדוקו נילי טל. כמו בכל סיפור שבו הגיבור הוא המספר הראשי, הצופים והמבקרים יתחלקו לשניים: מי שמאמין שיצר האדם טוב מנעוריו ומי שלא..
בתחילת הסרט אור, במקור קריאף, בת למשפחה מזרחית מבאר שבע שאביה נהרג כשנפל ממנוף בעת שעבד על בניית הארץ, עוברת לגור בתל אביב, התפוז הגדול של המדינה הקטנה. היא מחליטה להצליח ובכל מחיר, ובעוד היא רוכבת על הטיקט של משבר הדיור וכמיהתם של הישראלים לפיס – דירה מהירה לפני שהמחירים מזנקים עוד יותר, רוכבת עליה התקשורת כמקור לאייטמים צבעוניים והבניה של מציאות וירטואלית לא פחות, לפיה נמכרות על ידה בכל יום עשרות דירות כאילו היו מוצבי חומה ומגדל. ואם אור הפנטזיונרית מאמינה ב"אם תרצו אין זו אגדה"' להיות גם אישה עצמאית גם אמא וגם מצליחה, אמה של אור, מיכל, היא ישראל השנייה, העולה המעוגנת במציאות האפורה שעדיין מאמינה בחלומות ובצדיקים ובישועת השם כהרף עין.
אך עלייתה ונפילתה של אור, היא לא רק סיפור סינדרלה שסרח, אלא גם כתב אישום נגד התקשורת הישראלית, שמיוצגת על ידי דווקא עיתונאי נדל"ן מרוחקים כדרכם, אשר בניגוד לאור הסוערת, יודעים מתי לשתוק. כמעט לא מוזכרים כתבי הסלבס והרכילות, וגם לא פרשות תקשורתיות תימהוניות יותר ופחות שאור נפלה קורבן להם. ע"פ הסרט, התקשורת שפטה את אור באופן חמור יותר מאשר שפטו אחרים, גברים חזקים ופריווילגים שטעו וסרחו, כמו נוחי דנקנר או אליעזר פישמן. אנשים שהפסדיהם, אליבא דהסרט, היו כבדים יותר ונזקיהם מחושבים יותר. הבימאית אף מציגה את רוב נפגעי ענבל אור כאנשים פריווילגים, שיכולים להרשות לעצמם להפסיד דירה או שתיים, ומפזרת גם עליהם את האחריות לנפילה ברוח הזמן למושגים כמו דירה רעיונית וקומבינות שונות ומשונות, שאור לא היתה ראשונה ולא אחרונה בעשייתן.
כסוג של אפליה מתקנת, מנסה הסרט למקם את הפרשה בצד אחר של כף המאזניים, על מנת להטות אוזן ולשמוע את אור באופן אחר מכפי שהוצגה בקרקס התקשורתי שסבב סביבה עד כה. הבימאית, ברמה האישית והמוסרית, מנסה לקרוא תיגר על הנרטיב האוטומטי כמעט של האישה המטורללת, הנוכלת או הרעה, שהוא כמעט תמיד מוצג כחד צדדי ואפילו מיזוגני. והפמיניסטיות שבינינו יוכלו להבין את הדחף לעשות מעשה ולהתייצב לצד אדם שנפל ולהציג צד נוסף ומורכב יותר לסיפור. לאפשר לענבל אור לשקם את עצמה מול המצלמות, שמחקו לבסוף את צלם האנוש שלה והיוו תזכורת לכך שלא אור היא שהמציאה את שיטת המצליח: יש מי שיוצא ממנה נשכר ומקבל הנחות מהמדינה, ויש מי שיוצא השעיר לעזאזל שלה.
