כשכולם רוצים שנשלם להם באפליקציה, הכסף המזומן הולך להיכחד כמו אחרון הדינוזאורים
יותר ויותר בעלי מקצוע מסכימים שנשלם להם באפליקציית תשלומים באמצעות הטלפון. החשמלאי סיים לתקן את התקלה ולהמציא עוד משהו שהוא עשה (ושכולל
את הביטוי תלת־פאזי?) המורה הפרטי סיים להרביץ בילדך תורה לקראת המבחן? חבר קנה לך כרטיסים לקולנוע ואתה רוצה להחזיר לו? המשפחה (הקמצנית) מארגנת קניית מתנה משותפת ליום ההולדת של סבא וצריך לאסוף כסף? מעכשיו כל מה שצריך זה להיכנס לאפליקציה. נוח, קל, מהיר, והכסף עובר מחשבון בנק
אחד לשני בלי ניירות והחלפת פרטים.
השבוע, כשרמזתי לקבצן בצומת שאין עלי שום מטבע פנוי והוא ענה שהוא מקבל גם ביט, הבנתי שזה תפס.
אנחנו כמובן בתקופת מעבר, וייקח זמן עד שכולם יהפכו למשתמשים קבועים. אבל אם הכל יכול להיות כל כך פשוט, מתעוררת השאלה למה לאורך השנים עינו אותנו
הבנקים בשלל פרוצדורות וטפסים כשרצינו להעביר כסף? האם זה היה מטעמי אבטחה, או כדי להבטיח עבודה לפקידים?
בקמפיינים לשירותים החדשים, הבנקים משתדלים לשכנע אותנו שהיום הם מציעים עולם חדש לגמרי, ו״אל תקרא לי בנק״. הם מבינים שהם לא בדיוק הגופים הכי
פופולריים בסביבה, ושאף אחד לא רוצה להיות מזוהה עם טרנטה שכוללת כספת ישנה ומפתח גדול מזהב. שלא לדבר על מושגים גריאטריים כמו ועד עובדים, עט קשור לשולחן, מגבת מתנה למי שלקח הלוואה ומשכורת של עשרה מיליון שקלים למנכ״ל.
זה הזמן להיראות מגניבים ודיגיטליים, לשכנע שמי שעומד מאחורי השירות אלו כמה צעירים לא מגולחים שנוסעים בקורקינט, יושבים ב־ WeWork ושותים
בירה שהם הכינו במבשלה ביתית. אלא שאני חשדן זקן, וכשמישהו מנסה להיות ״פפר״ כמו סרג׳נט פפר או ״ביט״ כמו הביטלס, אולי הוא לא כזה צעיר כמו שרוצים
שנחשוב.
במסגרת הרפורמה בשוק הבנקאות, הבנקים בארץ נאלצים להיפרד מהבעלות על חברות כרטיסי האשראי, וכתחליף, מזדרזים להשתלט על שוק הדיגיטל המגניב והחדשני – לפני שחברות האשראי, שהיו עד לפני רגע בבעלותם, יספיקו לפתח אפליקציות פופולריות. כרגע, כשכולנו נלהבים מהחידוש, זה בחינם, אבל אל תדאגו, זה עוד יעלה לכם. הבנקים ימשיכו להיות מונופולים בכל מה שקשור לכסף שלנו.
מה שכן, בזכות השירותים החדשים אנחנו צפויים להיפרד בקרוב מכמה ריטואלים אהובים, כולל האביזר הביזארי המכונה צ׳ק. למשל, העובדה שכל טעות קטנה
במילוי אותה פיסת נייר משונה גורמת לזעזוע שלם במערכת הבנקאית. מספיק שמילאת תאריך לא נכון, שכחת לשים צ'ופצ'יק מעל שמה של המוטבת גברת
צ'יבוטרו, שכחת לחתום מאחור, או שהחתימה שלך לא זהה במאה אחוזים למשהו שקשקשת בבנק לפני עשר שנים – וכבר הצ׳ק חוזר, הפקידה מתקשרת לנזוף, וכולם מתנהגים כאילו בוני וקלייד בכבודם ובעצמם ניסו לשדוד את הסניף בפתח תקווה באמצעות צ׳ק מזויף על סך 50 שקלים לפקודת קונדיטוריית מוישה ובניו.
בעידן החדש יותר כבר אפשר לצלם את הצ'ק במקום להפקיד אותו פיזית, אבל הזמן שלוקח למצוא את הזווית שבה הטלפון מוכן להיכנס לפוקוס ארוך יותר מזמן
הנסיעה לבנק, ואם חלילה שוליו של הצ׳ק התקפלו קצת -גם נגיד בנק ישראל לא יוכל לעזור לך.
אחרי הצ׳קים הגיעו כרטיסי האשראי, אבל עם כל הכבוד, גם הם לא בדיוק שיא היעילות. הם נוטים לאכזב אותך ברגעי האמת של הרכישה, ובעיקר, להביך אותך בחו״ל מול הגויים. אתה עומד בחנות בגדים, מודד 40 זוגות מכנסיים, ואחרי המתנה ארוכה בתור כשמאחוריך עוד 20 קונים, מגיע לקופה עם טי־שירט אחת ביד. ודווקא שם, מול המוכרת, הכרטיס סובל מחרדת ביצוע. "מצטערת, אדוני, הכרטיס לא עובר. אולי הפס המגנטי מלוכלך. מה שלוש הספרות מאחור? אולי הוא פג תוקף? אולי אתה פג תוקף?" באפליקציה לא שואלים מה הספרות מאחור ומתי הכרטיס פג תוקף. למה כרטיס אשראי צריך תאריך תפוגה, בעצם?
כדי להעביר כסף באמצעות המחשב, צריך לעבור קודם בסניף הבנק ולקבל קוד לאינטרנט. בכל כניסה צריך להקיש כמובן שם משתמש וסיסמה, שאותה חובה
להחליף אחת ליומיים ורק כדי לזכור אותה ולהבדיל בינה לבין הסיסמאות בשירותים אחרים צריך להעסיק מזכירה. אחרי ההקשות האלה, עושים לך מבחן ״קפצ׳ה״, שנועד לוודא שאתה בשר ודם ולא רובוט עם רעיונות של אופנובנק.
אחרי שמיצו את פורמט העתקת האותיות שרואים בתמונה וגרמו לאנשים עם תואר דוקטור להרגיש כמו אנאלפביתים – עברו להציג לנו שורה של תמונות מטושטשות ולשאול באיזו תמונה רואים מעבר חציה. אם אתה בלי משקפיים ועונה לא נכון, אתה מרגיש שכשלת במבחן האמינות וצפוי להתמודד מול סט נוסף של תמונות ולהרגיש כמו ילד בעייתי במבחן אצל היועצת. לעומת זאת, כל מה שהאפליקציה צריכה ממך כדי להוציא כסף מהחשבון זה מספר טלפון אחד, שכבר שמור לך ברשימת אנשי הקשר. זה כמובן קל ונוח, מה שמייד מעורר חששות הפוכים – מה אם טעיתי במספר? ואם מישהו החליף מספר?
בעוד כמה שנים, עניינים כמו כסף מזומן, כרטיסי אשראי או צ׳קים דחויים שהשארנו לבעל הדירה לשנה הקרובה יהיו משהו שנספר עליו לנכדינו בנוסטלגיה מהולה בטרחנות. הם יסתכלו עלינו בהשתאות, כמו שצעירים מגיבים היום לסיפורים על טלפונים עם חוגה או מכשירי וידאו. העניין הוא שבעולם הישן, עוד היה אפשר להגיד לילדים לעזוב את הארנק של אבא. בעידן הדיגיטלי, שבו
הם אלה שפותרים עבורנו כל בעיה טכנולוגית מסובכת, גורל חשבון הבנק שלנו נמצא בידיים שלהם.
וכמובן, בכל מהפכה ממונעת יש את העגלונים שנשארו מאחור. לאן ילכו עכשיו אנשים שעיסוקם היה ניכוי צ'קים? שלא לדבר על אותם בריונים שתפקידם היה
להגיע לאנשים הביתה ו״להסביר״ להם שבפעם הבאה שתיפגשו הם כבר יבואו עם קרש. מה הם אמורים לעשות עכשיו? ללמוד תיכנות ולאיים על אנשים שאם הם לא
ישלמו באפליקציה, הם יחדרו למחשב שלהם עם וירוס? מה יעשו עכשיו כל ראשי ועד הבית, שכל עולמם סבב סביב איסוף הצ׳קים מדירות הדיירים ותליית הפתקים
ש"לא כולם עדיין העבירו את הצ'קים" בחדר המדרגות? ומה לגבי כל הקמצנים, שבסיום ארוחה עם חברים במסעדה נהגו ״לחפש״ את הארנק בכיסי החולצה, ואז
להיזכר שהם (שוב) שכחו אותו בבית? מה הם יעשו עכשיו? יגידו שהם שכחו את האפליקציה בבית?
