מכתב לשלדון אדלסון: אחרי הכנס הראשון של ה-IAC בוושינגטון, הגיע הזמן ללכת צעד אחד קדימה!

עכשיו מתבקשת הקמת מפלגת הישראלים-אמריקאים שתייצג אותנו בכנסת ישראל * אם לכל המיעוטים בארץ יש ייצוג, מה עם המיעוט הגדול שלנו? * מאת ארי בוסל * צילום: שחר עזרן

 "שאו נס ציונה, העזו, אל תעמודו" (ירמיהו ד':6)

בתדרוך לעיתונאים ישראלים שנערך באחרונה בקונסוליה בלוס אנג'לס, הוזכר ארגון ה-IAC והתרחבותו לפעילות פוליטית מקומית. אין זו הפעם הראשונה שנשמעים קולות בהקשר זה, וכבר הבעתי בעבר את דעתי שמוטב יהיה אם הארגון ישאיר את הפעילות במישור הפוליטי המקומי לארגון אייפא"ק.

כך לדוגמא, יש לנו נציג חדש בקונגרס, ושמו אינו אילן קאר. אותו נציג של מוחוז 33 היוקרתי בלוס אנג'לס זוכר שראשי ה-IAC עמדו לצידו של קאר ותמכו בו כספית ופומבית.  הוא גם זוכר שבזמן כלשהו מהלך הבחירות ספינולוגים מהמחנה היריב האשימו אותו בתמיכה ב-CAIR, למרות שאין כך הדבר. האם אלו הזכרונות הנכונים? היכן המחויבות לקהילה כולה, הישראלית-אמריקאית (או אמריקאית-ישראלית, כבר איני יודע)? כדאי להשאיר פעילות פוליטית לאלו שמבינים בה ויודעים איך לעשותה בלי לשרוף גשרים ובלי להשאיר טעם מר בפה או זכרונות צרובים בעור ובתודעה.  הלא זקוקים אנו לדלת פתוחה, לגישה וליחס אוהד בקונגרס, יהיה אשר יהיה.

מירי שפר ובעלה איציק הם מהתורמים הישראלים הגדולים לאייפא"ק בקליפורניה. מירי היא חברה בועד המנהל של ה-IAC. אולי מן הראוי שתזכיר היא לחבריה (היא האישה היחידה בקרבם, ואולי מן הראוי שיהיה ייצוג יותר הולם של נשים בועד המנהל, מקביל ליחס גברים לנשים בקרבנו), שיש מספיק מישורי פעולה מעבר לקידום מועמדים פוליטיים והתערבות בנעשה בפוליטיקה המקומית.  מדוע להתחרות את שעושים אחרים?  לשם מה הכפילות הבלתי נחוצה הזו?

איך בכלל התחיל הדבר?  נראה שקצה נפשו של שלדון אידלסון, התורם הגדול ביותר של ה-IAC, מאייפא"ק.  הדבר אולי בר חלוף, אך זו הסיבה, נלחש בחוצות, שבגללה נערך הכנס הראשון של ה-IAC בוושינגטון הבירה, כדי להראות את יכולתו והשפעתו של אידלסון. מוזר הדבר בעיני, שכן האם מישהו פיקפק לרגע ביכולותיו הרבות והמגוונות?   בארץ יש עתה בעיות עם הביביתון, או "ישראל היום", "קול שופרו של נתניהו". אז אולי הוחלט בינו לבין אשתו שהגיע הזמן להעביר מהלך ולהתחיל לפעול כאן בארה"ב בקרב הישראלים המקומיים? למר אדלסון – אם אתה חושב שישפור מזלך כאן, אתה טועה מרות. כולנו יצוקים מאותה התבנית, וסופך זהה יהיה. בארץ בנית את העיתון הנפוץ ביותר, עיתון לתפארת, אך הצלחה מסחררת זו העבירה את השמאל על דעתו, ומסתבר שהשמאל יודע ויכול להלחם. כאן כולם אוהבים להיות בסביבתך כרגע, אך גם זה יכול להשתנות כהרף עין.

אני משוכנע שכוונותיך שונות לחלוטין, שאתה רואה צעדים רבים קדימה, ושבלבך כוונה מסוימת.  בארץ אתה תומך באנשים ובמפלגה שאתה מאמין (כך גם אני) שהם הטובים ביותר למדינת ישראל ולעתידנו. גם בארצות הברית אתה תומך במפלגה ובאנשים שאתה מאמין (כך גם אני) שהם העתיד הנכון לארה"ב. אין ספק בליבי שבלבך חזון שנבצר מאתנו לראותו עדיין, ובו עתיד שתי המדינות – ישראל וארה"ב – חרוט על נס ודגל.

הצעה לסדר היום: האם לא מוטב היה אם ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית, ה-IAC, היה מפנה את יכולתיו המאד מרשימות, ואת כל חוזקו של מר אידלסון, להקמת מפלגת מיעוט בארץ, "מפלגת הישראלים בחו"ל"? את הפוליטיקה בארץ כולנו מכירים, את התרבות והליכלוך, את קיצורי הדרך ואת המכשולים. עברנו את ההכשרה הנדרשת לשרת את הציבור, ואולי גם הגיע הזמן שנתגייס לדגל. דווקא מפלגה כזו תהיה קול שופר טוב לכל אלו שהעתיקו מקום מושבם לחו"ל אך עדיין מרגישים ישראלים בדם ובנשמה. הם יודעים ומבינים שלא יחזרו לחיות בארץ, לא הם, לא ילדיהם וגם לא נכדיהם. יודעים הם שיקברו הם כאן, רחוק מארץ הקודש (אולי לא נעים, אך ישאל כל אחד את עצמו אם כך הדבר, אם לאו). ובכל זאת, רוצים לשמר הם את ההרגשה הישראלית, להביא את ישראל לכאן.

 ובכן, הנה הצעת-משימה לא קלה אך חשובה עד מאוד ל-IAC: היו מעורבים בפוליטיקה הישראלית  אתם מציגים קבל עם ועדה שאתם מייצגים כמעט מיליון ישראלים שיושבים בארה"ב. עשו זאת. לא רק דרך משרד יחסי ציבור בארץ, אלא גם דרך מעורבות ממשית בפוליטיקה הישראלית, בשטח עצמו, בארץ. מדוע משימה זו כה חשובה?   ראשית, כי לכל אזרח ישראלי-יהודי בארץ קרוב או חבר קרוב שירד וחי בחו"ל, מן הראוי שיהיה ל"מיעוט" זה ייצוג בכנסת ישראל.

שנית, כי אם אנחנו שואפים לקירבה לישראל, מן הראוי שנתרום ונשפיע ישירות, לא דרך נציגים למיניהם שכל ענינם הוא הם עצמם.

הנה שתי שאלות פשוטות, לגבי מיעוטים אחרים בישראל:

* היודעים אתם כמה חברי כנסת יש לערבים? אותם אלו שמשתתפים במשטי הטרור דוגמת המרמרה, המופיעים באו"ם ובכנסים בינלאומיים בדברי שיטנה נגד ישראל, או אפילו אלו שאינם מרחיקים לכת ונואמים נגד ישראל מעל בימת הכנסת עצמה.

* מה לגבי ייצוג הדרוזים והצ'רקסים בכנסת ישראל?  מספר זה אינו יחסי למספרם בקרב האוכלוסיה. הדרוזים נאמנים למדינת ישראל יותר מהרבה יהודים. הדרוזים שלמעלה מתשעים אחוז מבניהם מתגייסים לצה"ל ומשרתים בכבוד ובחירוף נפש.

אז מדוע שלא יהיה ייצוג הולם לכל אותם הישראלים המרגישים ישראלים בלב ובנשמה אך פשוט מסרבים, לא רוצים או לא יכולים לחיות בארץ עצמה? ישראלים בלב ובנשמה לכולנו דרכונים ישראלים. כניסות ויציאות מהארץ, על אפנו ועל חמתנו, חייבות להעשות עם הדרכון הישראלי. הילדים שנולדו בארה"ב צריכים להירשם בקונסוליה המקומית. זכויות ביטוח לאומי ואחרות אין לנו. ניצולי שואה לא זכאים ואינם מקבלים כל עזרה ממדינת ישראל. אך לכולנו אכפת, כולנו מעורבים ולכולנו יש דיעה על מה שקורה בארץ. לערבים מותר ואף מומלץ.  לדרוזים זו בחירה אישית, זכות וכבוד להשתתף כאזרחים מן המניין, שווי זכויות. אך ליורדים, ישראלים אמריקאים או אמריקאים ישראלים – אף פעם איני זוכר באיזה מינוח מקובל יותר להשתמש – אין ייצוג כלשהו?

כל פוליטיקאי בר מינן מגיע לניו נורק או לוס אנג'לס בבקשה לעזרה, עם יד מושטת לקבץ כסף. אז מדוע שלא נהפוך את הקערה על פיה ונקים מפלגה בישראל? אל נא יבוא מורך בנו מפני חרב יונה נקח לנו מה שלנו נשא נס ציונה! מפלגת "מיעוטים" כזו יכולה לתרום רבות לא רק לנו. אנחנו רואים את שקורה בחו"ל, ודברים שרואים כאן, לא מבינים בארץ. אותו גל ענק שסוחף את העולם בפרץ אנטישמיות חדש. אותה שנאה תהומית ליהודים. ההכרה ב"פלסטין" על כל המשתמע מכך. פעילויות החרם נגד מדינת ישראל, מוסדותיה, מוצריה ואנשיה. אנחנו ורק אנחנו מסוגלים להביא הבנה אמיתית, עמוקה, מהשטח עצמו, ולעזור לישראל לחזור לתלם. נבוא עם הידע והנסיון ונתרום בארץ. נמנף את כל הרצון הטוב והיכולות הפיננסיות האדירות ונגיע ארצה לעשות מעשה. נגיע לזרוע ולטעת, נגיע להושיט יד לעזרה ולהיות שותפים בהגנה. נשתף פעולה, נביא חזרה את ה"חו"ל" לארץ פנימה, אותו קשר בלתי ניתק.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון התקיים בבאזל, שוויץ, בסוף אוגוסט, 1897. הכנס האמריקאי הראשון של ארגון ה-IAC התקיים בנומבר, 2014. רבות השתנה משך 120 השנים שחלפו בין לבין. אז לא היתה מדינה, והיום יש. אז רצו הציונים לעלות ארצה, היום אנחנו רוצים לשמר את ישראל בקרבנו בלי לעזוב את ארה"ב. אז שנאו אותנו, וגם היום שונאים אותנו!  אז היה ליוזם הכנס ולמנהיגו חזון. היום לעומד בראש הארגון ומממנו העיקרי יש חזון, ואולי זקוקים אנו לכנס שני, שלישי, רביעי וחמישי שאותו חזון יהפוך לנחלת הכלל ויתורגם למעשים.

אין ספק בליבי ששלדון אדלסון, שהוריו ומשפחת סבתי (מבית אידלסון) הגיעו מהעיר שירבין שבליטא, רוצה אך טוב לישראל ולארה"ב. בוודאי ובוודאי שכך גם רעייתו הישראלית, ד"ר מרים. אני מצפה בכליון עינים לדעת את שיביא יום ואולי אף לכתוב בבוא היום על ימים אלו; התהוות החלום והתגשמותו.