סודותיה השמורים של עיר החטאים נחשפו בפניו בזה אחר זה. תערובות ממסטלות של אלכוהול, ריחות אהבה שעמדו באוויר, סמים ומצלצלים שיכרו את חושי האנשים. לאס-ווגאס עירסלה בירכיה את כל סוגי הבליינים, אולם רזיה הכמוסים היו שמורים לבעלי ממון ויודעי דבר בלבד.
בעיני התייר המזדמן נראתה עיר האורות כאתר בילויים לכל דבר, שמחה ומסבירת-פנים, ואולם את קורי העכביש שלה, שקופים אבל דביקים שמרה לאלו שאבדה דרכם, אשר האמינו כי בחסות אורותיה ימצאו נתיב מפלט, ובסופו של יום מצאו עצמם בודדים בדרך חשוכה. גיל, לא חסך מבן אף פרט מהאינפורמציה שהוא ליקט על החיים שם, ובין השניים הלכה ונרקמה ידיות אמיצה עם כל יום שחלף. אמנם הם היו אנטיתזה זה לזה, אולם בעיני עצמם, באופן כמעט בלתי מודע, שימשו כמראה.
גיל, ילד שמנת, שגדל בצפון תל-אביב, לא סיים תיכון, והשתמט משירותו הצבאי לאחר שנת שירות אחת בלבד. את שחיפש מצא מעורטל על במת מועדון יוקרתי. מועדון החשפנים ״אדם ואיב״, היה ממוקם אמנם בלב העיר, אולם ברחוב שאם לא הוזמנת אליו לא ידעת על קיומו כלל. אלו שבעלי קאזינו רצו ביקרם שודכו לאלו שידעו לתת להם גוד-טיים במינונים לא מבוקרים. הפינוקים סודרו באלגנטיות ודיסקרטיות מרשימה, ללא הרבה הסברים וברמיזות בלבד. אם מקומך היה שם, מן הסתם היה כבר מי שדאג להזין אותך במידע ולספק את הקישורים.
גיל, או בשמו העיסקי, ולנטינו, הועסק בתחילת דרכו כמלצר בלבד במספר מועדונים הרבה פחות יוקרתיים, ואפילו מסוכנים. נדרשו לו שנה תמימה של אימונים לא מתפשרים בחדר-כושר בליווי מאמן מקצועי, לימודי ריקוד אקזוטיים בבית-ספר אפרורי בעיר, דיאטה קפדנית, שעות שיזוף ארוכות על מיטות במכונים, וביקורים תכופים במועדוני חשפנים בטרם מנהל הבמה של ״אדם אנד איב״, התרככך והעסיק אותו לחודש עבודה ניסיוני.
בתחילה הורשה לבוא בלילות ללמוד את הלך המקום, להגיש אלכוהול לבנות, לחייך ולאסוף טיפים קטנים. אחר קיבל אישור להתאמן על הבמה בשעות שהמועדון היה סגור לקהל. גיל ולנטינו היה נחוש לכבוש את הבמה בכל מחיר והשקיע את כל מירצו בהשגת המטרה שכמה לה כל-כך.
נתמך בעובדה שהוא נחשב לעובד העגלה המצטיין ביותר, סגר את הקופות המרשימות ביותר ואסף שטר לשטר. הוא הנמיך ציפיות, התגורר בדירת עובדים עמוסה, והתעקש לעמוד על שתי רגליו בעמל כפיו בלבד, מסרב לקבל מענקים מוסבים בדמות הלוואות מהוריו האמידים. בבוא הזמן הוא הופגש עם ג׳ורג׳, המנהל, שהקפיד על תנאי העסקה נוקשים. עובדי המועדון ובעיקר החשפנים נדרשו להיות נקיים באופן חד-משמעי מאלכוהול וסמים. זאת ועוד, הובהר לו כי בזמן העסקתו הוא יידרש לבדיקות שתן תכופות באופן אקראי, כמו כן, חל איסור מוחלט להתנשק עם הלקוחות, גם אם זה יעלה לו בוויתור על שטר שמן, גם מספר הטלפון שלו חייב להשאר חסוי ועליו לשמור על קוד התנהגות שאינו מאפשר חוסר סיפוק.
בן, נסחף אחר ההרפתקאה המרתקת של גיל. הוא דאג שמשמרות העבודה שלו יחפפו לאלו של ידידו ושמח על כל הזדמנות אפשרית להצטרף אליו למועדון.
בתום השבוע השישי מיום שהתחיל בן את עבודתו בעגלה, הגיעה החדשה שגיל כמה לה. הוא קיבל שעות עבודה נוספות והחשוב מכל גם ערבי עבודה נוספים בסופי-השבוע. עד כמה שבן שמח בשימחת חברו, הוא התקשה להסתיר את רגשותיו מפניו, שכן הוא היה הדבר האחד והיחיד שהחזיק אותו בעבודתו, בדירה הצפופה ובכלל בעיר החדשה. מבחינת ולנטינו, כך הסביר לו, כעת יש לו משרה מלאה במועדון, והגיעה השעה לפרידה סופית מהעגלה.
ביום שישי הצטרף בן לגיל ושניהם יחד נסעו בשעת ערב מוקדמת ל״אדם ואיב״. בן אהב את הטרנפורמציה שחברו עשה כשנכנס לנעליו של ולנטינו החשפן. חיוכו אף השתנה ונעשה שובב וקורן יותר מבכל זמן, עיניו ברקו, וגופו שכל שערה נמרטה ממנו, נמתח מבליט שרירים וגומות.
באותו ערב בחר ולנטינו תחפושת חדשה של שוטר, ובן חייך מתחת לשפמו כשראה אותו עולה לבמה. קשוח צעד לאורך הבמה, שלף אזיקים ותלה אותם על צווארו, אחר התיר ממכנסיו את החגורה וחיככו אותה בגופו, מצליף קלות באוויר. נשים בקידמת הבמה כבר מחאו כפיים בטירוף, והוא משועשע התכופף, אחז בשרוולי מכנס ובתנועת תנופה אחידה שלף אותן מעליו. גופו נע בתנועות מזמינות קדימה ואחורה, ושטרות נדחפו לתחתוני החוטיני שלו. נשים שתויות פרשו זרועות לעומתו, חיבקו והתמרחו, עצמו עיניים מתענגות על ריח גופו, שולפות שטרות, דורשות ממנו עוד ועוד. מפעם לפעם הרשים ולנטינו בתרגילי אקרובטיקה, בעמידות ידיים מפושקות רגליים, או בשכיבות שמיכה ביד אחת בלבד, אחר שב ופינק את הבנות, מקפיד שלא להזניח אף אחת מהן. על הבמה נערמו שטרות רבים, וגם על גופו המזיע הודבקו ירוקים. בסיום השיר שלו ירד מהבמה, התלחש עם צעירה שלראשה היה כתר של כלה, חייך ונעלם איתה אל כוך עטוי פרגוד.
בן שהכיר כבר את הרוטינה של גיל, צחק בליבו כשחיקה את ולנטינו באומרו :״נתתי לה טיפול וי.אי.פי. שלא תשכח גם בעוד מאה שנה. אני חולה על העבודה הזו, אני חי בשביל הבמה״.
בן משועשע הזמין לעצמו סיבוב של דרינק, מניח לטיפות המרות לחלחל ולזרום בדמו. ״לקחתי דרינק אחד יותר מדי״, יאמר לחברו למחרת, בשעה שיתאר לו כיצד ניטפלה אליו הבחורה החרמנית, חברתה של ההיא עם הכתר על הראש, ואיך שניהם יחד חמקו לפינה חשוכה. הוא יתאר באוזניו כיצד ניסה לחקות אותו ולנענע את אגנו כמוהו בשעה שהזרה טרפה אותו שם, ועשתה את העבודה בשבילו. אולי תחושת סיום השהות שם, או אולי הטיפה המרה הנחו אותו אליה, הוא לא ידע, אולם כך או כך הוא נהנה, ולא ממש זכר כיצד ומתי ולנטינו והוא שבו לדירה.
השעה הייתה צהריים לערך כשהתעורר ביום המחרת. ריח לחם קלוי מילא את חלל הדירה, וגיל, רענן ונמרץ כבר טרח במטבח. ״בוקר טוב ליפיפיה הנרדמת״, התלוצץ גיל, ״האוכל מוכן, ויש לי גם חדשות לספר לך״. בן, לקח מקלחת מהירה, עטף את ירכיו במגבת גדולה, והתיישב על כסא העץ אצל השולחן.
״דבר אחי, כולי אוזן״, חייך בן, ומזג לעצמו קפה מהביל. ולנטינו, נגס בהנאה בכריך שלו, ותוך שהוא משמיע קולות לעיסה, סיפר לבן כי התקשר מוקדם יותר והודיע על פיטוריו מעבודתו בעגלה.
שבוע אחד בלבד חלף בטרם החליט בן, שמקומו לא שם, וההרפתקאה הזו הגיעה לסיומה. במלאת חודשיים מיום שהתחיל לעבוד בעגלה, מצא עצמו שוב מובטל, ובסופו של אותו השבוע, ארז ביטון את מטלטליו, נפרד מעיר ההימורים ושם פעמיו בחזרה לעיר המלאכים.
המשך בשבוע הבא אי"ה…