ימי התעסוקה של בן ביטון בעגלת הקניון של יאיר כביר הסתכמו בשבועיים בלבד. פוטנציאל הרווח הכלכלי היה מצוי שם בשפע, אלא שבניגוד ליתר העובדים, בן התקשה לעצור את העוברים והשבים, ולבצע להם הדגמה של המוצר.
לדאבונו גילה. שבשעה שהוא עמל על מכירה אחת, עמיתיו כבר גיהצו כרטיסי אשראי והגדילו את עמלתם. העיקה לו העובדה שסיכום הוצאותיו היומיות ביחס להכנסותיו לא השתלם לו, ומיום ליום מפלס האמונה שלו בכשרון המכירות שלו דעך. יאיר המעשי ובעל הנסיון הרב, שהבחין בקשייו של העובד החדש שלו, הקדיש לו זמן רב. הוא האמין שבכל אדם טמון פוטנציאל מכירות בלי שום קשר למהות המוצר, וכל שנדרש הוא לאמנו להשתמש ביכולתיו. בשיחות טלפון בין השניים, ובסיום ימי-עבודה ארוכים, הרביץ יאיר בבן את תורתו. הוא חשף בפניו תלושי משכורת מפתים של עובדים אחרים, גם משפטי מפתח בסיסיים בעניין האמונה העצמית העמיס על אוזניו, הוא הציע לו גם סיוע בדיור, ונתן לו דיסק מעורר השראה שבן האזין לו מדי יום בדרכו הלוך ושוב מהעבודה. ובכל זאת, על אף רצונו הרב של יאיר ומאמציו של בן, זה האחרון לא הצליח להשתפר, והתפטר.
מאוכזב מעצמו על כי הניח לשבועיים תמימים לחמוק מבין ידיו, החליט בן ביטון לקבל את הצעתו של יאיר לעבור לגור ולעבוד בלאס-ווגאס אצל השותף שלו, עמי גבע. אמנם העבודה שהוצעה לו הייתה גם היא על עגלה, אלא שהפעם דובר במוצר שלא נדרשו לו הדגמות או עידודי מכירות אגרסיביים, ובמסגרת ההעסקתו יקבל גם הסדרי מגורים חינם.
לאחר התלבטות קצרה, קיבל בן ביטון את הצעת העבודה החדשה, ויומיים אחר-כך מצא עצמו נפרד ממוטי ואלה. את מזוודתו הגדולה אחסן במחסן ביתם. הוא לקח עימו כבודה קטנה ושם פעמיו למקום מגוריו החדש. שעתיים של נהיגה בכבישים מהירים מתפצלים, הובילו אותו לצוואר הבקבוק של כביש מספר חמש-עשרה לכוון צפון. הוא נסע ללא הפסקות, ובתום כשעתיים נוספות של נסיעה מדברית הגיע שוב לכבישים מתפצלים.
אורות עמומים הפכו חזקים ובהירים ככל שקרב ליעדו בעיר הזימה. בדרכו, התנוססו על שלטי-חוצות פרסומות לבתי-מלון, למסעדות והופעות, וככל שהתחזקו האורות, השתפר מצב-רוחו ואדרנלין רדום חזר לפעום בקירבו. לאס-ווגאס קיבלה את פניו בחום רב. רחובות הומי הולכי-רגל, תאורה צבעונית מתחלפת ובתי-מלון מהודרים משכו את תשומת ליבו. מימינו התנוסס מגדל אייפל מדומה, משמאלו חלף על-פני מתחם רחב ידיים מדומה לעיר ניו-יורק, ובראשו רכבת הרים מהירה. נסיעה איטית ובהמשכה משמאלו, צדו את עיניו מזרקות מרקדות לגבהים שכמותם לא ראה מימיו. ״איזה יופי, הנה אמריקה בצבעים״, הוא התפעל מחוייך בקול רם. קול נשי נפלט מהטלפון הסליולרי שלו, ״הגעת ליעד שלך, תידרוך הנסיעה הסתיים עכשיו״.
בן הפנה מבטו ימינה, שמו של מלון הוינישיין, מהודר ומואר בנדיבות רבה התנוסס בראש המלון. הוא החנה את ריכבו ונכנס ללובי המלון. את פניו קיבלו צילצולי מכונות ההימורים, וים של אורות ססגוניים. ״מדהים, הזוי״, הוא פלט בשעה שצעד למקום המפגש שעמי קבע עימו. בן ביטון בלע את כל מה שצדו עיניו הפעורות. ״לא יאומן, ממש כמו בסרטים״, נלהב הרהר בליבו, וחיוך גדול התפשט על פניו כשעינו צדה גונדולות ששייטו לאורך המלון.
הוא עקב אחר השילוט והמשיך וצעד לכוון עגלת הקניון של גבע, שנקבעה כנקודת המפגש, ובמרחק מה משם, הוא זיהה את היעד שחיפש, הוא ניגש לעגלה, ולאחר התלבטות קצרה, בחר לפנות לעובד בניב ישראלי, ״שלום, עמי נמצא פה?״, בן שאל. הגבר החטוב שהתמר לגובה רם נפנה אליו וחייך, ״אתה בן אני משער, אני גיל, נעים מאד״, דיבר בשעה שנעל מגירות. ״עמי ביקש שאתנצל בשמו, הוא יוכל לפגוש אותך רק מחר, אולם אל דאגה, הכל בשליטה. בשלב זה עומדות בפניך שתי אופציות, האחת להמשיך מפה לדירה, החברה מצפים לך שם, והשניה, להצטרף אלי למקום העבודה השני שלי. תרגיש בנוח לעשות מה בראש שלך בן-אדם״, סיים גיל את דברי ההיכרות שלהם, ועטף את העגלה. בן, מופתע מקבלת הפנים של הזר שזה עתה פגש, העז ושאל: ״במה אתה עובד מלבד העגלה?״, והצעיר שציפה לשאלה, פלט ללא היסוס, ״אני חשפן״.
מרוצה ומעט מופתע מישירות דבריו, חייך בן וללא היסוס אמר: ״כל זמן שאני לא צריך להתפשט, מתאים לי לבוא איתך״. בדרכו לאסוף את רכבו מהחניה, שאל בן את עצמו מדוע מיד נענה להזמנה, אולם נחרץ בחר שלא לחפור לעצמו במחשבות. ״ספונטניות היא תכונה חדשה שאני לומד להתרגל אליה במדינה הגדולה הזו״, סיכם והניח עליו את דעתו בשעה ששם פעמיו להרפתקאה החדשה, שאמנם לא ציפה לה, אבל שמח לעומתה.
המשך בשבוע הבא….
