חירות, או כפי שכינה אותו בן בליבו, "שודד הים", היה אחרון האורחים לעזוב. על אף השעה המאוחרת ועייפותה הרבה, התאמצה אלה לשמור על קור רוחה והקפידה על גינוני האירוח שלה. לאחר שנעלה את דלת הכניסה, פנתה לסדר את הסלון, שכעת שימש גם כחדר מגוריו של בן. את שולחן הקפה דחפה ממרכז החדר לצידו כדי לפנות מקום לפתוח את ספת הסלון למיטה. ידית ההנפה שבתחתית המזרן נתקעה עיקשת, מסרבת להיענות ללחץ המופעל עליה, וסבלנותה של אלה כמעט פקעה כשקלטה שהאורח שלה נעלם לזמן ארוך מדי בחדר האמבט, והחבר שלה כבר נוחר במיטה…
עודה נלחמת בידית העיקשת הגיח לסלון האורח שלה. נבוך על שלא הקדים אותה, ניגש בחביבות והציע לה לפרוש לישון, מבטיח שהוא יסתדר לבדו עם סידורי הלינה. חיוך של רווחה נפרש על פניה של אלה כשהוא התעקש לסיים את המלאכה במקומה. "לילה-טוב", בירכה אותו ונפנתה לחדר השינה שלה.
הוא חייך אליה בנימוס ופנה להשלים את סידור המיטה. ידית המנוף נענתה באחת לפעולת המשיכה שלו, והספה נפרשה למזרון זוגי קטן. "נשים, מה הייתן עושות בלעדינו הגברים ?", לחש לעצמו בסיפוק, בשעה שפרס את הסדינים וקיפל את הכרית לשניים כך שתתן לו תמיכה נוספת לצוואר. בן כיבה את כל האורות והנרות ופרש גם הוא לישון. עיניו עצומות, אבל מוחו קדח, טורדני, טוען מחשבות בראשו כמו לוחם שמעמיס קליעים בנישקו. הירהורים ותמונות מהשבוע האחרון התפקדו בזכרונו טורפים את מנוחתו.
"שבת ראשונה בגולה", חילחלה העובדה לתודעתו. "אז מה היה לנו?", שאל, ושוב תפס את עצמו משווה בין שתיהן, מולדתו ואדמת הניכר. מחשבותיו הסתדרו מעצמן בראשו, זוגות זוגות, ישראל ואמריקה, פה ושם, הווה מול עבר. "בארץ העם תוסס, פה אנשים רגועים ושלווים יותר", ציין בראשו. "אני אפילו לא מתגעגע לחדשות היום שנהגתי לשמוע כל שעה עגולה. גם הודעות דובר צה"ל כבר אינן צו השעה עבורי, ובאופן מפתיע גם העדכון הזה לא חסר לי כלל", סיכם בן את הנושא.
שינה תנוחה, תפח קלות על הכרית שלו ושב ושקע בהרהוריו. "כפי שנוכחתי עד כה, הוואלי גדוש בישראלים מכל הרבדים החברתיים והתרבותיים, כולם מורעלים, אבל לא לירוק של מדים ושירות צבאי כי אם לירוק של שטרות הדולרים. בהשוואה לישראל הקטנה והצעירה רווית המלחמות, השפע והאינדיודואליזם פה מורגשים ומוחצנים בגדול, ומן הסתם, אני יודע שגם בי נגס החיידק הירוק, ואני נגוע כמותם. לא בושה להודות בכך, להיפך. אני חדור מוטיבציה לעשות את זה בגדול".
מרוצה מעצמו שוב שינה בן את תנוחתו, מסכם שחשב דיו ללילה אחד, אלא שאז חש את בטנו מקרקרת , ורעב מציק הטריד את מנוחתו. "מתחשק לי לטרוף טוסט ישראלי של לפנות בוקר, כזה שאפשר להשיג רק ביפו, בשעון", הצית בן את דמיונו. עירני לגמרי ורעב, הסיר את השמיכה מעליו, נעל את נעלי האצבע שלו ויצא מדלת המטבח לגינה האחורית.
בלה, כלבת הזאב, שירבבה ראשה ממלונתה, ואז חלצה את אבריה וקרבה אליו מקשקשת בזנבה. טל כיסה את הדשא ורוח קלה נשבה. נהנה מקול איוושת העלים סקר בן את מתחם המגורים שכלל בית גדול אותו השכירו חמישה ישראלים, כולם מוכרים בעגלות בקניון הקרוב לשם. בצד החצר עמד מבנה ששימש מחסן לכל הדיירים ובסמוך אליו ניבנה הגסט-האוז ששכרו אלה ומוטי. הגינה האחורית ,הבריכה, ובלה הכלבה היו משותפים לכל דיירי המתחם.
בן הקיף את החצר ולבסוף התיישב על שפת הבריכה, רגליו משולבות וראשה של בלה, שהייתה שרועה לצידו, מונח עצל על ירכו. אלמלא קרירות הלילה שהלכה וגברה היה נרדם שם בכיף. בלה יישרה אליו מבטה כשהתרומם ממקום מרבצם. היה דמיון רב בינה לבין "שדו" כלבת היחידה שעלתה על מטען חבלה יחד עם דוביק, המאמן שלה.
בן גחן לעומתה, מחבק את צווארה ומלטף את ראשה באהבה. "זמן לישון בלה", הוא לחש לה באוזנה הזקופה, ושב לבית. נטול מחשבות הוא התכרבל בהנאה בשמיכת הפוך, עצם את עיניו ופקד על עצמו "להירדם". ניכר היה שמימדי הספה לא נוחים לו במיחחד והוא שינה תנוחה ללא הרף.
צג הטלפון הראה כי השעה הייתה כבר שלוש וחצי לפנות בוקר. בן גישש באפילה בתקווה למצוא את האוזניות שלו על השולחן הפינתי. ללא מאמץ רב מצא אותן. שוב שינה תנוחה, מתח את גיוו והרכיב על אוזניו את אוזניות הסוני שלו. צג הפלאפון הואר, והפליי-ליסט שלו עלה. לאחר היסוס קל הוא בחר לנגן את הקובץ של "לזכור" מתוך האלבום של "אינגמה".
המוזיקה המיסתורית והמינית משהו, שילחה גלי תאווה בגופו. זקיפות שובבה תפחה בין רגליו, וזו, ספק נעמה לו, ספק הטרידה עכשיו. בוחר להתעלם מאיברו לא עמד בגירוי הרב שהביאו עימן קולות אנחה נשיים שליוו את השיר הבא הגבירו את תאבונו. שדיה הזקופים של מילן עלו בדמיונו וטעמם המשובח של פיטמותיה כבר עלה על לשונו. הוא פיסק את רגליו ולפת את אברו בחוזקה מדמיין שזה השד שלה. שטוף תאווה הזה אותה יושבת עליו, שערה גולש על פניו והוא מחדיר את אברו לתוכה. ליבו הגביר פעימותיו וידו המשפשפת את אברו שינתה את קצבה, מרוכז כולו בגשמיות שלו, פלט אנחה שקטה והעווה את פניו כשהשיא גדש אותו. שרירים קפוצים השתחררו בזה אחר זה, ועייפות סוחטת התפשטה בו.
ממש לפני שנרדם נזכר שימית הציעה שתפגוש אותו ביום חופש שלה בשבוע הבא ותעזור לו למצוא עבודה. עבודה, לחש לעצמו, וצלל לשינה מתוקה…
המשך בשבוע הבא
