״מוטי אומר, שמי שחושב שהאמריקאים אהבלים, אהבל בעצמו. אותי באופן אישי המשפט הזה שלו, מאד מסקרן״, שיתף בן את עומר ביטון במחשבותיו. השניים יישרו מבטם אל מסכי המחשבים, בשעה שניהלו שיחת סקייפ טראנס-אטלנטית שיגרתית. פניו החינניות של עומר קרנו בעת שדיבר עם אחיו הבכור, שהרי הוא היה מקור ההשראה המרכזי בחייו.
עוד בילדותו למד עומר שסבתא אתי ובן, אחיו היחיד, היו והינם עמודי התווך של חייו. את האב, מאור ביטון, הם איבדו בצעירותם. הוא נפל במלחמת ״שלום הגליל״, ואילו, תעודת הלוחם המצטיין ומותו הטרגי של אביהם, התגמדו ונרמסו אל מול הקלון שהביאה עליהם שולה, אימם.
עד כמה שהביך את השניים להודות, היה עליהם להתמודד עם העובדה שהאלמנה הטריה, שהייתה אז צעירה דקת גיזרה, צמאת חיים ומבוקשת על ידי זאבים נשואים, רעבים וממנים, נשאבה ואבדה אי-שם במבוכי החיים. למעשה הם איבדו אותה, כשגילו שהיא פיסקה רגליה בעבור מקרר עמוס מוצרים, או בתמורה למותגים כאלו ואחרים.
אימה של אימם, סבתא אתי, אספה את שני הילדים לביתה הקט, וגידלה אותם בדוחק וביד רמה. אילת עיר קטנה, כולם שם יודעים הכל על כולם, אין לאן לברוח. שכנות חטטניות, מחייכות בעיניים מסוקרנות, מעמידות פני דואגות, ובכל הזדמנות שואלות שאלות מיותרות, העמיקו את הפצעים בנפשם של שני האחים הצעירים. הם ידעו שאברהם חזיז, בעל המכולת השכונתית, היה מעודכן יותר מכל אדם אחר בעיר, עם מי אימם שכבה ומתי, שהרי כל אחד מהגברים הנשואים נהג לפצותה כבקשתה, גם במשלוחים ממכולתו של חזיז.
אלו אף הקפידו לשלשל לכיסו של החנוון תשר בעבור ששמר את סודם, ואילו זה האחרון, שספק קינא ספק נגעל, הרהר בכך שבאותה מידה שגברים אלו היו זרים זה לזה, באופן אבסורדי למדי, הם בעצם היו גם מקורבים, שהרי שפכו אונם על אותה המיטה עם אותה האשה.
הרכילויות ברחובות העיר עמדו בניגוד מוחלט לשתיקותיה הארוכות של של סבתא אתי, ואת לילותיו של בן הצעיר טרפו מחשבות טורדניות שהותירו בליבו צלקות עמוקות. היה גם נסים, חבר לספסל הלימודים, שאמר שאמא של בן היא המילפית הכי שווה בעיר, ובתגובה על גל הצחוק שפרץ בי״ב חמישית, בן שבר לו אחת מצלעותיו. אך בסוף היום, יותר מאשר לעצמו דאג, הוא סוכך בכל מחיר על עומר, אחיו הצעיר.
בן ניסה לספוג במקומו הערות פוגעות, שאלות חודרניות, עקיצות ומכות. עומר היה מרדן וסקרן. הוא התמודד עם המציאות, בדרך מנוגדת לגמרי מזו של אחיו. לעומתו, הוא קיבל את האמת כפי שהייתה, מבלי שניסה לייפות אותה. בניגוד לבן שהאשים את עצמו ובאופן בלתי מודע בנה חומות מגן סביבו, עומר התגרה בידיעה הפשוטה, שאמו זנתה. הוא שיכנע את עצמו שלא באשמתו חרב עליהם ביתם.
את ההתכתשויות ונסיונות הבריחה שבן עמד חסר אונים למולם, חסך מעצמו. זאת ועוד, בלב מלא הבין, ובסתר ליבו אולי אפילו חיכה בחשש, ליום בו בן יארוז עצמו ויעזוב אותם. וכשהיום התדפק על דלתם, דמעה רדפה דמעה על לחייו של האח הצעיר. לעולם לא ישכח את כאב הפרידה בשדה-התעופה, את החיבוקים האמיצים, טפיחות השכם החמות, וההבטחות. גם את מעיין הדמעות הגובר של סבתא אתי, שדחפה לידו של בן, צרור ירוק מגולגל שאספה אחד לאחד, לעולם לא ישכח.
אולם יותר מכל עולה ועומדת שוב ושוב לנגד עיניו התמונה של בן ההולך ומתרחק מעיניו בשעה שהמדרגות הנעות מקרבות אותו אל דרכו החדשה.
המשך בשבוע הבא….
