למה רבים בעולם מפרגנים לאיטלקים אבל ברגע שמזכירים ישראלים עולה להם הג'ננה?
מהרגע שעליתי למטוס אל-איטליה, הרגשתי שאני בחו״ל, ולא סתם בחו״ל, כי אם באיטליה. התאהבתי מיד. קיבלו את פניי צבעי ירוק ואדום שזורים בלבן, והאיטלקים, כך נראה, מאוד גאים בארצם ובמורשתם. לכל מקום לשם הפנתי את מבטי – צבעי הדגל. המטוס, המדים, הנייר על המגש- נושאים בגאון את צבעי הדגל ואת סמל האות i, האות הראשונה בשם חברת התעופה. כך גם בעצירה של פחות משעה והחלפת מטוס. בין ה״בונג׳ורנו״ לבין הדיבור שלהם המתנגן לו ורוקד בו זמנית, מזמין ומדרבן להצטרף במבינו (ילד), חשבתי לי על צבעי הדגל שלנו – כחול ולבן – ותמהתי האם גם אנחנו כה גאים, כה שמחים בארצנו. אני כמו בחור מאוהב, מנגינה מתנגנת לה בלבי, אופרה איטלקית, ובה כל האלמנטים של החיים, וכשמגיע הזמן להגיד אריוודרצ׳י, שלום, עד הפעם הבאה! אני כבר מתגעגע.
האם זו כוחה של אהבה? לא, זו פשוט תגובה לאיטלקיות שבאיטלקים הפורצת לה לכל עבר, כמו רוח סתו לאחר קיץ חם במיוחד או יום אביבי לאחר חורף קשה. האיטלקים במטוס אפילו מחאו כפים עת נחתנו, ובחור (שטס עם חברתו ועוד זוג) קם ונאם לנו עד שפתחו את הדלתות על כך שישו התגלה לו בגיל צעיר, ושעלינו כולנו להודות, לשבח ולהלל את הנביא מנצרת. עמדתי ליד הדייל הראשי שנדהם מפרץ זה ברבים ולא החליט אם לגשת להפסיק או להניח לבחור לשאת את דבריו, ואמרתי בבת צחוק, ״הוא התנסה בקצת יותר מדי ׳תל אביב וירושלים׳״…
מסתבר שזה נוהג מאד איטלקי בעת נחיתה – למחוא כפיים בשמחה על השיבה למולדת מטיול לניו יורק, תל אביב או מחוזות אחרים.
את האיטלקים אוהבים בכל העולם, והם מאוהבים בעצמם ובחיים בכלל. לנו, לעומתם, בעיות חמורות: פה מכים יהודי (באנגליה זה היה רב, בצרפת בחור צעיר), כאן נכנסים לבית כנסת או לאיטליז או סתם לחנות יהודית בכדי להרוג יהודים. את המוצרים שלנו העולם מסמן. בארה״ב פעילי תנועת החרם נכנסים לחנות למוצרי ים המלח וזורקים אותם על הרצפה, כך גם ברשת טריידר ג׳ו׳ז, שם אוהבים במיוחד את התבלינים הקפואים ושאר מוצרים ישראלים (למעט הבמבה שנמכרת שם בדולר פחות סנט עבור חבילה גדולה). משום מה הם עדיין לא הגיעו ליינות הישראלים, ואלו הולכים ומשתבחים, הכרמים מחליפים גידולי שדה אחרים והיקבים הולכים ומתרבים וכבר יש כמה מאות בכל רחבי ישראל.
אם בארה״ב פועלים נגדנו, הרי שבאירופה לא מתביישים – שכחו את שהם עצמם עוללו לפני שמונה עשורים – ודורשים לסמן מוצרים. פעם היה זה טלאי צהוב. מסתבר שאנו חוזרים לאותם הימים. האם זה נעשה מסוכן לישראלי לטייל ברחבי העולם, או לחיות בכל הארצות בהן בחרנו לחיות? בצרפת ובוונצואלה מסוכן ליהודים. גם בבריטניה מורגש שאין היום והמחר כתמול שלשום. בארצות הסקנדינביות ודאי שלא טוב ליהודים וכך ניתן לעבור על העולם כולו ולהגיע אפילו לארה״ב, כאן היהודים (כך נאמר) שולטים בכל, וגם שם כבר לא בטוח ואפילו מתחיל להיות מסוכן.
יש רק מקום אחד עבור כל 14 מיליון היהודים החיים היום ברחבי העולם, ומקום זה הוא מדינת ישראל. זו מסקנה פשוטה ורבים יטענו שבכלל אין מקום לדאגה. דאגה אולי לא, אך צריכים להיות מוכנים. כיוון שמדינת ישראל לא עוסקת במלחמה על דעת הקהל הבינלאומית ומצבנו הולך ומדרדר, הרי שמחויבותה לפחות להגן על הבית. כיוון שאנחנו לא יצאנו עדיין למתקפה (וישנן אמתלתאות שונות ומשונות שיסבירו למה ומדוע), לפחות מוטלת עלינו החובה לבצר את הבית, להיות מוכנים למגננה שפירושה קליטת המוני עולים שיגיעו בלית ברירה, בשל רדיפות או סכנה ממשית לחייהם. צריך יהיה לדאוג להם לדיור, ללמדם עברית, לסגלם לחיים בארץ, למצוא להם מקומות עבודה, לוודא שמערכת החינוך יכולה לקלוט את ילדיהם ואותם בצורה הטובה ביותר שניתן. פעם היה זה במעברות, היום צריך להתכונן, כי הזרם בוא יבוא, בשעה הכי לא צפויה וכנראה הכי לא נוחה.
מה עושים בינתיים? מזרימים כספים לגופים שפעם היו חשובים ומזמן היו צריכים לנוח על משכבם – הסוכנות, קרן היסוד, קק״ל ועוד עשרות גופים שחיוניותם תמה, התפוגגה ונעלמה. אך בכוח האינרציה, מאות מיליונים ולפעמים גם מילארדים זורמים אליהם ודרכם בשצף קצף, ויש להמציא סיבות מדוע הם עדיין רלוונטיים, מדוע הם אפילו ״חיוניים״ (רק בעיני מקבלי המשכורות אצלם). פעילות הסוכנות היהודית כמו גם של גופים אחרים לקרב את יהדות התפוצות לארץ – זוהי זריקת כסף משוועת, אך אוי למי שיעז להגיד זאת. "איך הוא מעז, הוא פשוט לא מבין. זהו סדר עדיפויות והממשלה רואה בקשר ערך עליון" (ממשלה – איזו ממשלה? זו שפעמיים כבר נכשלה והפכה לממשלת מעבר קבועה).
ויהדות ארה״ב? זו זנחה את הארץ מזמן. אמנם היא מתהדרת עדיין בשם ״יהודי״ (אך כך גם ״קול יהודי לשלום״, מגדולי השונאים שלנו) ומגיעה לביקורים בארץ (שמטרתם בעיקר ללמוד על כל העוולות שאנו עושים), אך פועלת ללא לאות נגד המדינה. למה? כי יהדות ארה״ב משוכנעת שהיא יודעת יותר טוב מישראל איך להביא שלום, ושבישראל יש להתנהג כפי שהיא רוצה, שכן מזה שבעה עשורים היא תמכה ושילמה ועזרה. אבוי לאהבה שכזו.
בארץ מסבירים עתה שהמצב כה טוב שהתהפכו היוצרות. פעם ישראל באה ביד מושטת בבקשה לעזרה, היום יהודי ארה״ב מצפים מהמדינה שתזרים כספים עבור משימות ממשימות שונות: תגלית, לימודים בבתי ספר יהודים, הגנה על מוסדות יהודים, ועוד כהנה וכהנה. ישראל חייבת להתרחק מהם שכן זה לא תפקידה. סוף כל סוף יש לנו מדינה מודרנית, ותפקידה לחנך את הדור הבא לאהבת המדינה, להכרת המורשת, לידיעת ההיסטוריה. המדינה גם מופקדת על מערכת החינוך (זו בארץ). תרצו, הגיע הזמן שתבואו הביתה – עלו ארצה! ולמי שמפגין ופועל לשנות סדרי בראשית בארץ, אין זו זכותכם. רוצים להתפלל בכותל בשונה מהישראלים שחיים בארץ? עלו ארצה ונסו לשנות את השיטה מבפנים. מבחוץ זכותכם היחידה היא לבוא ולהתנהג כמנהג המקום – כאורחים קרובים, חשובים ואפילו בעלי זכות שיבה ללא תנאים, אך בסופו של דבר זרים.
הכסף הנשפך היום על ״בניית גשרים״ עם יהדות התפוצות וזו בארה״ב בפרט מונח על קרן הצבי, כוסות רוח שלא תגרומנה לתחיית המתים, שכן המת כבר מת, בוודאות, ואין דרך להשיבו לחיים.
פתחתי בהרגשה של בחור מאוהב כשרק ראיתי את ״איטליה״. ״מגניפיקה – נהדר״ פעם זו היתה ההרגשה כשמטוס נחת בארץ, ורצית במורד גרם המדרגות פשוט לנשק לאדמה, התגשמות כל תקוותיך ומשאלותייך זה אלפיים שנה. עברו חלפו להם הימים, וכל סממן יהודי או ישראלי בחו״ל מוחבא – המגן דוד, הכיפה, אפילו המבטא. פעם היינו אומרים בגאווה ״אני ישראלי״ והיום פירוש הצהרה כה נוראית כזו הוא שאתה כובש, נאצי, גולית, גונב וגוזל, אכזר, נמצא בארץ לא לו ועוד ועוד. אפילו למי שמנסה להיות תרבותי ולא יתקוף אותנו בפנינו, ״אני ישראלי״ פירושו שאני מתנהג כאילו העולם שלי, חסר נימוסים ואלים במיוחד. אוי שהגענו לכך.
חלפו הימים בהם הייתה הרגשה קסומה באוויר שמדינת ישראל היא נס אמיתי בהתהוותו נגד עינינו ממש. אנחנו צריכים להסתגל למציאות חדשה בה המילה ״ישראל״ שוות ערך היא לדבר רע וגרוע, בה במידה שהמילה ״איטליה״ היא בליל של שכרון חושים נפלא ומסחרר. מסתבר שנכשלנו גם במיתוג ישראל, דבר שציפי לבני, בהיותה שרת החוץ וממלאת מקום ראש הממשלה דאגה להזרים עשרות מיליונים לבצעו. מסתבר שכסף הוא אינו תרופה וגם אינו ערובה להצלחה. ביזבזנו את הכסף משך למעלה מעשור, פתרונות לא הבאנו, את המציאות לא שינינו, אז מה כן עשינו?
