לדודג'רס יש היום אליפות אחרי 32 שנים * אחרי עוד הפסד אכזרי בשנה שעברה לוושינגטון זה סופסוף קרה, למרות ההפסד הביזארי במשחק 4 * 2020 הכתירה סופית: לוס אנגל'ס – עיר של אלופים
שתי שאלות מרכזיות ליוו את רגעי ההכרעה במשחק שנעל את אחת מעונות הבייסבול המשונות בהיסטוריה, ובו גברה לוס אנג'לס דודג'רס 1:3 על טמפה ביי רייז וזכתה באליפות ראשונה מזה 32 שנים.
השאלה הראשונה הייתה "מה לעזאזל עבר לך בראש, קווין קאש??" בפיגור 3:2 בסדרה, שנערכה ללא יתרון ביתיות (התקיימה כולה באצטדיון של טקסס ריינג'רס בארלינגטון), טמפה הלכה אל המגיש הבכיר שלה, הסיי יאנג של 2018, בלייק סנל. בחמשת האינינגים הראשונים, סנל ראה מולו 16 חובטים ופשוט ריסק אותם בזה אחר זה, מאפשר חבטה בודדת אל מול תשעה סטרייקאאוטים והכל ב-69 הגשות בלבד. אלא שאז, בתחילת האינינג השישי, אחרי שהשיג אאוט נוסף, הוא ראה את אוסטין ברנס רושם מולו חבטה.
על פניו, סנל אמור היה להתאושש מכך בלי יותר מדי בעיות. הוא היה ב"זון", כפי שנהוג לומר. אלא שברנס הוא החובט האחרון בסבב של הדודג'רס והבא בתור, מוקי בטס, אמור היה להתייצב מול סנל לסיבוב שלישי (אחרי שסנל זרק אותו בסטרייקאאוט פעמיים). אם בעבר היה נהוג להשאיר מגישים פותחים כמות מסוימת של אינינגים, הרי שבעקבות התפתחות הסטטיסטיקות המוקדמות נוצרה הבנה שהסיבוב השלישי, הפעם השלישית בה המגיש פוגש בחובטי היריבה, היא הנקודה הפגיעה ביותר שלו ומול מוקי בטס, נקודה פגיעה היא מתכון לאסון. וכך, לתדהמת כולם, המנג'ר של הרייז, קווין קאש, פשוט שלף את סנל מהמשחק, מתוך אמונה שהמחליפים יעשו את העבודה. זה ממש לא קרה. בטס סיפק מיד דאבל ושני החובטים הבאים הכניסו ריצות, קבעו מהפך ומשם הדודג'רס כבר הסתדרו כל הדרך לשמפניות. קאש הפך ברגע אחד לבדיחת טוויטר.
אחת הצרות הגדולות של הבייסבול בשנים האחרונות היא הדבקות במספרים ובסטטיסטיקה. אלא שהכוונה בצרות איננה מה שאולי משתמש מהמילה. אך ורק בזכות המספרים והסטטיסטיקה יכולה בכלל טמפה ביי, קבוצה עם הפיירול ה-27 מתוך 30 בליגה (28.6 מיליון לעונה) להגיע למצב בו היא מתמודדת בוורלד סיריס, ועוד עושה זאת בכבוד רב, נגד יריבה כמו הדודג'רס, עם הפיירול השני בגובהו בליגה (105.5 מיליון – יותר מפי שלושה!), כל זאת בזמן שהיאנקיז, עם ה-113.9 מיליון שלהם, יושבים כבר מזמן בבית. טמפה היא זו שהעיפה אותם…
הבייסבול, המשחק שעבר באמריקה מסבא רבא לסבא לאבא לבן, הפך לנטול לב ורגשות. שבוי של המספרים והסטטיסטיקה. לא סתם הבייסבול מאבד קהל בקצב מסחרר והופך לנישה של מעמד, צבע וגיל מסוימים וההחלטה הזו, עליה ידברו עוד שנים, רק מושכת את הענף לכיוון המדאיג הזה מהר יותר.
אבל הייתה עוד שאלה, חשובה לא פחות: "מי לעזאזל עושה טרייד על מוקי בטס???"
זו לא הייתה העונה הגדולה בקריירה של האאוטפילדר, רחוק מכך. עונת ה-MVP שלו לפני שנתיים, זו שהסתיימה עם האליפות הראשונה בקריירה, הייתה הרבה יותר בלתי עצירה. אחרי האליפות ההיא, מוקי כנראה ציפה להפוך לאגדה במדי בוסטון רד סוקס, הקבוצה שטיפחה אותו. אלא שזה לא קרה, הקבוצה נסחבה יותר מדי זמן בניסיונות להאריך את החוזה שלו, בסכום נמוך ממה שהוא רצה לראות ובסופו של דבר, זה הפך לבלתי נמנע: מוקי רצה לעזוב.
בדיוק כמו אנתוני דייויס, גם כאן נוצר מצב בו שחקן מבקש לפלס את דרכו ללוס אנג'לס המפתה ונשלח בטרייד מתוך מחשבה שאין כבר מה לעשות בנידון ולפחות נרוויח עליו כמה צעירים טובים, לפני שיעזוב אותנו בחינם. זה קורה כל הזמן ורק ימשיך לקרות בעולם בו השחקנים צוברים עוד ועוד כוח ומחליטים על עתידם, מצב חיובי בסך הכל. אלא שישנם שני הבדלים ענקיים לעומת המקרה של דייויס, שבעצמו זכה עם LA באליפות בועה רק לפני שלושה שבועות:
1. עם כל הכבוד לחד-גבה ויכולותיו הנהדרות, הוא לא משמעותי בליגה שלו כמו שמוקי בטס משמעותי ב-MLB. דייויס הלך לשחק אצל לברון, מוקי בטס הוא ה-לברון של הבייסבול בשנים האחרונות.
2. דייויס דרש לעזוב את ניו אורלינס פליקנס, מועדון זניח בדברי הימים של ה-NBA. לנטוש ככה את הרד סוקס המפוארים, שזכו בארבע אליפויות ב-16 השנים האחרונות, זה משהו שעוד לא ראינו. מי שמגיע לשחק ברד סוקס, והופך לכוכב, בדרך כלל שואף להישאר, לא לברוח.
לבסוף, הגרביים כאמור הרימו ידיים ובטס נשלח בטרייד, היה חתום במשחק ההכרעה על שתי החבטות הגדולות של המשחק וזכה באליפות שנייה תוך שלוש עונות. מהיום, בוסטון היא המקום שאפשר לברוח בו והדודג'רס הוא המקום שאם תצליח לברוח אליו, תקבל חוזה עתק ו…אליפות.
ואכן, לדודג'רס יש היום אליפות. 32 שנים, מאז ימי קירק גיבסון, חיכו ב-LA. הם זכו ב-1988, התרסקו לחלוטין, לא ניצחו סדרת פלייאוף במשך שני עשורים תמימים ואז גם נאלצו לשרוד את כל הבלגן עם פרנק וג'יימי מקורט. ברגע שזה נעלם סופסוף, וקבוצת הבעלים החדשה עם מג'יק ג'ונסון ושאר החבר'ה קנתה את המועדון בשני מיליארד דולר במרץ 2012, פתאום הכל החל להשתנות.
הדודג'רס שילמו סכומים מכובדים והשתלטו על בית ה-NL מערב עם שמונה זכיות רצופות, אבל הלוזריות עדיין הייתה בעוכריהם וכשהיא נעלמה, באו הפסדים רצופים בוורלד סיריס של 2017 ליוסטון ו-2018 לבוסטון, שתי קבוצות שהואשמו בסקנדל רמאויות כזה או אחר מאז. שני המנג'רים שניצחו את LA באותן סדרות כבר נזרקו מהקבוצות שלהם בשל כך.
ואחרי עוד הפסד אכזרי בשנה שעברה לאלופה שבדרך וושינגטון, בתום התרסקות ביתית נוספת ולא מובנת, זה סופסוף קרה עבור הדודג'רס הפעם. הם היו הקבוצה הטובה בליגה בעונה הסדירה, עם מאזן מפלצתי של 17:43. הם לא הפסידו בשני סיבובי הפלייאוף הראשונים, בין היתר הודות ליריבות חלשות ו/או פצועות (מילווקי וסן דייגו), והם נהנו מהרגע בו האופי והכישרון שלהם סוף כל סוף התחברו, עם קאמבק מ-3:1 ל-3:4 מול אטלנטה בגמר החטיבה, לפני שהתפנו להשלים את המלאכה נגד טמפה ביי.
אפילו בוורלד סיריס זה הלך קשה, עם ההפסד הביזארי במשחק 4. לרגע חשבנו שהדודג'רס יעשו דודג'רס, אבל מוקי בטס והחברים התעוררו בזמן ועוד לפניהם, במשחק 5 הקריטי, היה זה ה-איש שהאליפות הזו מגיעה לו יותר מכל: קלייטון קרשאו. בגיל 32 ואחרי 12 שנים במועדון, קרשאו, אחד המגישים הטובים שתוכלו למצוא וזוכה הסיי יאנג שלוש פעמיים בעברו + תואר MVP נדיר עבור מגיש, הוא גם הפרצוף הכי מזוהה עם הדודג'רס בענף בו בקושי יש פרצופים מזוהים, וגם היה עד השבוע סמל הכישלון המתמשך בפלייאוף, אבל כל זה מאחוריו ועכשיו הוא האלוף קלייטון קרשאו.
