בשחזור מדויק של העונה שעברה, שוב נפגשו לוס אנג'לס גלקסי ויוסטון דינמו למשחק הגמר של עונת ה-MLS וממש כמו לפני שנה, על אותו כר דשא בעיר המלאכים, הגלקסי חגגו זכייה באליפות במשחק כדורגל מצוין, שלא היה מבייש את הרמות הגבוהות ביותר באירופה. מנחם לס התרשם ומסכם את תקופת בקהאם באמריקה
איזה משחק פרידה מהליגה אדיר ועצום לגלאקסי, לדייויד בקהאם, וכנראה גם ללנדון דונובן שאמר אחרי המשחק שיכול להיות שהיה זה משחקו האחרון בקריירה. הוא עדיין השחקן האמריקאי הטוב ביותר, אבל פציעותיו הרבות פוגעות בו, ותפגענה בו, והוא לא מאמין שיהיה כשיר מספיק למשחקי המונדיאול (לארה"ב יש סכוי גדול להיות שם), והוא מעדיף לפרוש עם אליפות MLS שנייה ברציפות כראש הקבוצה של הגלאקסי.
איזה משחק מצויין התנהל ביום שבת האחרון בהום דיפו סנטר, האיצטדיון הביתי של הגלאקסי בקארסון. כל אלה שחזו בו חייבים להודות שהוא היה עליון בכל מדד שהוא על כל משחקי הפרימייר ליג מאנגליה היום, שגם בהם חזיתי. משחק באווירת גמר שלא היתה מביישת כל גמר גביע או גמר אליפות (שבאירופה לא יודעים מה זה) באנגליה, ספרד, ארגנטינה, איטליה, או בראזיל. הכדורגל הגיע לאמריקה ברמות. איצטדיון מלא עד אפס מקום (יותר מ-30 אלך צופים!). שירה משך כל המשחק. אוהדים צבועים בצבעי הקבוצות, חצוצרות, תופים, הכל. רק פיצוצי עשן אין כאן כי בארה"ב לא משחקים עם אוהדים: תפוצץ אחת? תבלה שנתיים בבית הסוהר.
לנדון דונובן כבש את שער ההובלה בדקה ה-65 בבעיטת עונשין מ-11 מטרים, אחרי שבדקה ה-61 הוא הרים כדור גבוה יפהפה שעומאר גונזלס כבש בראשייה למזכרת. בזמן פציעות רובי קין האירי כבש מפנדל נוסף.
ה-1-3 היתה תוצאה צודקת. כשדייויד בקהאם הוצא מהמשחק דקותיים לפני הסוף, הוא קיבל 5 דקות של סטנדינג אוביישיון לא רק על עוד משחק מצויין, אלא על תרומה בת 6 שנים כשהוא עזר כל כך להרים את הכדורגל כאן לרמה אירופאית טובה. לא ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד, או ריאל מדריד, אך מיד אחריהן בכל אספקט שתוכלו לחשוב עליו.
אחרי שקאלן קאר כבש לדינמו יוסטון, הגלאקסי השתלטו על המשחק כשהשחקן הטוב על המגרש – קין – מהווה ראש חץ של פאסט ברייק אחרי פאסט ברייק, עד שדינמו נשברה. בשנה שעברה הגלאקסי ניצחה בגמר ה-CUP של יוסטון 0-1.
כשדייויד בקהאם ירד מהמגרש, החיבוק שלו עם מאמנו ברוס ארינה ארך יותר מהרגיל. בין השניים נוצרה ידידות של אמת, בנוסף ליחסי שחקן-מאמן מצויינים, עם מאמן נבחרת ארה"ב לשעבר.
הוא נראה לי בכושר מצויין במשחק: חד כתער, לוחם, עולה למעלה ויורד להגנה, ומסירות הסרגל שלו לא איבדו רבע סנטימטר בדיוקם!
מורשת בקהאם: אמריקה נדלקת על כדורגל
לפני 6 שנים הוא הגיע לארה"ב כמושיע. SAVIOR. כמו הישוע ההוא מנצרת. האנגלי החתיך שיגיע הנה ועם הבעיטה שהיא "BEND IT LIKE BECKHAM" יצעיד את הכדורגל האמריקאי כפי שפלה הגיע הנה בשנות ה-70 להציל, ולהרים את הכדורגל. גם פלה וגם בקהאם לא הושיעו ולא הצילו. פלה גרם להתלהבות-על בת כמה שנים שגוועה במהירות גדולה יותר משגעתה. בקהאם לא 'עיקם את הכדור כמו בקהאם' ועתה הוא 'עוזב כמו בקהאם'.
אחרי משחקו האחרון של בן ה-37 הזה ניתן לאמר, שהוא לא העלה את רמת הכדורגל או העניין בכדורגל לרמות כלשהן, אבל הוא גם לא היה אכזבה. הכדורגל גדל בארה"ב בטבעיות. שעל אחראי שעל. אף כוכב – אפילו לא מסי – לא יוכל להרים כאן את הכדורגל לרמה של הפוטבול, אבל ה-GRASSROOTS של המשחק, הזרעים שלו, נזרעים במאות אלפי הילידים – בוודאי מיליונים – המשחקים בליגות ה-YOUTH SOCCER בכל רחבי היבשת, ואיתם גדל העניין, עולה הרמה, והמשחק יישאר כאן כספורט מקצועני רביעי בחשיבותו אחרי הבייסבול, הפוטבול, וההוקי קרח, עם סיכוי – לדעתי – לעבור את ההוקי קרח, שהוא ספורט ספציפי לערים בהן משחקות קבוצות NHL. מדובר כמובן על ארה"ב, לא קנדה שם הוקי קרח הוא דת.
"זהו הזמן לפרוש", אומר בקהאם. "השגתי כאן את כל מה שחפצתי להשיג". אני לא יודע בדיוק מה הוא השיג כאן מלבד חוזה ל-5 שנים על 32.5 מיליון שנחשב אז לבומבסטי. השנתיים הראשונות היו בעייתיות, לומר זאת בעדינות. משבר גדול עם לנדון דונובן, בן קבוצתו והשחקן האמריקאי מס' 1 שהוחלט לקחת ממנו את הקפטיינשיפ ולתת לבקהאם להיות קפטן הקבוצה.
לדונובן היו שנים טובות בהרבה מאשר לבקהאם, ובספרו דונובן התלונן אפילו על בקהאם הפרימדונה שלא משתדל ומתאמץ במיוחד במשחקים, אלא 'GOES THROUGH THE MOTIONS' בלבד. המריבה הסתיימה בלחיצת ידיים. בקהאם דרש שתק, סרט הקפטיין הוחזר לדונובן, ואז היו לו 3 שנים של כדורגל טוב.
מה שבקהאם כן עשה היה להביא לגיטימיות ל-MLS. הליגה שנחשבה לבדיחה בעולם אינה בדיחה יותר. הקבוצות הטובות בעולם כמו מנצ'סטר יונייטד וברצלונה עומדות בתור להגיע הנה בקיץ לכמה משחקים. קבוצות הליגה עומדות בד"כ בכבוד נגד הטוב ביותר שיש לעולם להציע. בפורטלנד וסיאטל הכדורגל הפך למייג'ור ספורט הממלא עד אפס מקום את האיצטדיונים שניבנו במיוחדש לכדורגל עם קבולת של 35,000-40,000 מקומות ישיבה. מה שהוא הביא ב-98 המשחקים ששיחק היה NOTORIETY יותר מכל, וזה היה שווה לדעתי את הכסף ששולם לו, למרות שכוכב גדול בליגה הוא לא היה.
כמה הוא הושפע מהכדורגל כאן, הוא נשאל. "בוא נאמר שהתחלתי לקרוא למשחק SOCCER ולא יותר FOOTBALL. זה צריך להסביר את הכל", הוא השיב בחיוך. אבל בגללו, לא בגללו, לא יודע כמה בגללו, העובדה היא שב-6 שנותיו כאן הליגה גדלה מ-12 ל-19 קבוצות; ניבנו 11 איצטדיונים לכדורגל – לא עוד כדורגל באיצטדיוני פוטבול או בייסבול ענקיים. המשכורת הממוצעת לשחקן עלתה ב-38%, מספר הצופים הממוצע במשחקים יותר מאשר הוכפל (עומד כיום על 30,775 ממוצע צופים לכל עונת 2012, ממוצע שעולה על רוב מדינות אירופה), וה-MARKETING הגלובלי של ה-MSL יותר מאשר הוכפל.
ועכשיו, לאן פניו של בק מועדות? "אני מאמין שיש בי ובגופי עוד אתגר אחד לכבוש. מה בדיוק הוא יהיה אני עדיין לא בטוח".
