ענפי הספורט השונים חוזרים אט־אט למשחקים ולתחרויות, בעיקר כדי לשמור על האינטרסים הכלכליים בעולם שמגלגל סכומים אדירים • אבל כבר עכשיו ברור שהקורונה פוצצה את בועת הכסף ושכר השחקנים המופרז • תמונת מצב

בגרמניה חזרו לפני כמה שבועות לשחק כדורגל. החזרה של המשחק הפופולרי בעולם היא סימן משמעותי לנורמליות, שהכול חוזר, שהנגיף מאחור. אבל מי שהסתכל על המשחקים בטלוויזיה ראה שהיו בהם את כל האלמנטים מלבד נורמליות: אוהדים לא היו ביציעים, במקומם שיחקו השחקנים מול 70 אלף כיסאות ריקים באצטדיוני הענק של גרמניה. הצילום המשותף שלפני המשחק שבו השחקנים עומדים צמודים זה לזה נאסר, וכך גם טקס לחיצת הידיים שבו עוברים שחקני שתי הקבוצות.
גם האמוציונליות זוקקה לרגע סינתטי – את האקט הגדול במשחק של כיבוש שער נאלצו השחקנים לחגוג כשהם נצמדים להנחיות שהועברו אליהם על-ידי הנהלת הליגה: לא עוד חיבוקים, ערימת שחקנים, אפילו לא החלקות יד עם חברים לקבוצה. ההנחיה של מינהלת הליגה הגרמנית דורשת כעת מהשחקנים חגיגה ש"תכלול לכל היותר מרפק למרפק", או "הצמדה של נעל לנעל".
האם היה צריך להחזיר את הספורט המקצועני כאשר הוא מאבד את כל האלמנטים המשמעותיים ביותר שלו, שהעיקרי בהם הוא הקהל שבלעדיו זה נראה כמו אימון? – זו שאלה שתיבחן בתקופה הקרובה.
בכל מקרה, ההתעקשות לקיים משחקים ותחרויות כשהם נראים כמו שהם נראים – לא נובעת כמובן מהרצון לשמר את רוח הספורט, להכתיר אלופות על המגרש, כמו הרצון להניע עגלה מלאה אינטרסים כלכליים. לכל הליגות ובעלי הקבוצות עדיף שזה ייראה צולע, ובלבד שכספי הטלוויזיה ימשיכו לזרום, שחוזים עם ספונסרים יכובדו, ושחקנים יוכלו לקבל שכר.
אבל כשהעונה הזאת תסתיים ויצטרכו להתחיל ולבחון את ההשלכות של משבר הקורונה, ובסך הכול חודשיים וחצי או שלושה חודשים שבהם לא שיחקו, יתברר שהספורט יחזור כמה שנים טובות לאחור. הוא יהיה רזה יותר, עסקאות גדולות יישארו במרתף, בעלים יעזבו ואחרים יבואו, ויידרשו שינויים רגולטוריים להכנסה של מגזרים "בעייתיים" (הימורים, חברות אלכוהול) שתאפשר הזרמה מחודשת של כסף. אז איך ייראה עולם הספורט אחרי הקורונה?
שכר השחקנים: מספרים מהעשור הקודם
הדבר המרכזי והראשון שכבר נמצא בתהליך של שינוי משמעותי הוא שכר השחקנים. לא מעט ראשי ליגות וקבוצות התבטאו בשבועות האחרונים כי אם יש משהו אחד טוב שבכל זאת קרה בעקבות משבר הקורונה, הרי שמדובר בהתפוצצות הבועה המרכזית של הספורט – שכר השחקנים. זהו אולי התיקון שיוצר הנגיף בעולם הספורט.
ערב משבר הקורונה, שכר הכדורגלנים באירופה זינק בתוך שנה ב-9.4% – הזינוק הגבוה זה 11 שנים. שכר השחקנים מתוך המחזור חזר לעלות והוא "אוכל" כ-64% מההכנסות של הקבוצות. אצל חלק מהקבוצות הוא חוצה רף של 90%. ואז הגיעה הקורונה ואיתה ההזדמנות הגדולה של הקבוצות לחזור לשפיות. ברצלונה הודיעה על חיתוך שכר של 70% לשחקנים, ובעקבותיה גם ריאל מדריד. כמעט כל הקבוצות עדכנו על קיצוצי שכר של לפחות 50% לעונה הנוכחית.
גם בכדורסל הושג הסכם בין הנהלת ליגת ה-NBA לבין השחקנים על קיצוץ של 25%, אבל הקיצוץ הזה יורחב ל-40% אם העונה כולה תתקצר ותימשך היישר משלב הפלייאוף. אם העונה תבוטל לחלוטין – השחקנים יאבדו העונה בלבד שכר של מיליארד דולר.
זה לא ייגמר כאן. מאחר שהשיטה האמריקאית נשענת על תקרת שכר שקובעת את שכר השחקנים, הרי שהירידה הצפויה בהכנסות בעונה הבאה תגרור את תקרת השכר למטה (דבר שלא קרה מאז 2008) ואיתה גם את שכר השחקנים. הכוכבים שחתומים על חוזים ארוכי טווח כבדים, למשל סטף קרי (128 מיליון דולר לשלוש השנים הבאות) ולברון ג’יימס (117 מיליון דולר לשלוש שנים), יצטרכו להחזיר חלק מהכסף. כמה? עשרות מיליוני דולרים בתרחיש מסוים. שחקני NBA שאמורים בקיץ הקרוב לחתום על חוזים חדשים יוכלו לקבל הרבה פחות. בקיצור, נגמרה החגיגה. ברוכים הבאים לעשור הקודם.
שוק ההעברות: מכירה במחירי סוף עונה
בשבועות האחרונים ממשיכה תקשורת הספורט לדבר על ההעברות של שחקנים בקיץ מקבוצה לקבוצה. אלו הימים של סוף עונה, תקופה שהרבה מאוד עסקאות עומדות על הפרק וגופי תקשורת ממשיכים לנהל ריטואל של השחקן הזה ילך לכאן והשחקן ההוא יעבור לשם, כאילו הכול כרגיל. אבל אם יש מגזר אחד שבו נראה הצטמצמות גדולה מאוד והשפעות של המשבר, הן יחולו בדיוק בנקודה הזאת של שוק ההעברות.
בקיץ האחרון בלבד הוציאו קבוצות הכדורגל בחמש הליגות הבכירות באירופה (אנגליה, איטליה, ספרד, גרמניה וצרפת) סכום שיא של 5.5 מיליארד אירו על רכישת שחקנים. לא נראה את זה בעתיד הנראה לעין.
אפשר לשכוח בשנתיים הקרובות מההעברות שחקנים ב-200 מיליון אירו. לקבוצות אין כרגע את הסכומים הללו להוציא, כולן ספגו הפסדים. כולן צריכות להחזיר כסף לספונסרים ולרוכשי מנויים. אין להן גם שום ודאות מתי יתחילו להכניס כסף ולמלא אצטדיונים. מה יקרה אם כל העונה הבאה תשוחק ללא קהל? מי ירוץ לרכוש שחקן כשברקע דיבורים על אפשרות לגל התפרצות שני?
על רקע העובדה שיש פחות כסף לקבוצות – מחירי השוק של השחקנים ירדו באופן דרסטי. השווי של השחקנים בעשר ליגות הכדורגל הבכירות באירופה צנח מאז פברואר האחרון ב-26.5%. חלק מהליגות כמו הליגות הצרפתית, ההולנדית והבלגית הודיעו כי העונה הסתיימה.
העסקה האפשרית הגדולה של הקיץ היא של קיליאן אמבפה, הכוכב של פריז סן ז’רמן. השווי שלו, שנאמד בפברואר ב-225 מיליון אירו, נחתך כעת לפי KMPG ל-177 מיליון אירו. המשמעות העיקרית היא שלא בטוח שבעידן של מחירי שחקנים נמוכים פריז תרצה למכור אותו. גם המחיר של ניימאר הברזילאי נחתך ביותר מ-20% בתוך חודשיים ונאמד כעת ב-137 מיליון אירו. קבוצה כמו ריאל מדריד, שהחזיקה "נכסים ספורטיביים", כלומר שחקנים, בשווי של 1.17 מיליארד אירו, מחזיקה עכשיו את אותם נכסים בדיוק, אבל הם שווים רק 944 מיליון אירו – זאת בהנחה האופטימית שהליגה הספרדית תחזור.
את המכה הגדולה ביותר מקריסה של שוק ההעברות יספגו דווקא קבוצות הדרג השני, שבונות את התקציב שלהן דרך השבחה של שחקנים ומכירתם לקבוצות הגדולות. לפי האתר transfermarkt, המתמחה בעסקאות בשוק ההעברות, ישנן שש קבוצות כדורגל באירופה שהרוויחו בעשור האחרון יותר מ-200 מיליון אירו נטו מפעילות של רכישה ומכירה של שחקנים. העיקרית היא בנפיקה ליסבון שהפכה את שוק ההעברות לשיטה להדפסת כסף – הקבוצה הפורטוגלית מכרה בעשור האחרון שחקנים במיליארד אירו ובסך הכול הרוויחה נטו בשוק השחקנים 634 מיליון אירו; אייאקס ההולנדית הרוויחה בעשור האחרון 322 מיליון אירו בשוק. מועדונים בברזיל שנשענים על מכירה של שחקנים החוצה לאירופה – למעלה מאלף שחקנים נמכרים בכל שנה החוצה מברזיל אל קבוצות כדורגל ברחבי העולם – צפויים לאבד מקור הכנסה מרכזי שלהם ויצטרכו לחפש דרך כדי לשרוד.
חלק מהשחקנים שממתינים כבר זמן רב ואמורים היו לעבור לקבוצה אחרת ייאלצו להמתין. מנצ’סטר יונייטד, שהעריכה כי מכירת פול פוגבה תכניס לה 150 מיליון ליש"ט, תיאלץ לשקול שוב את העניין מאחר שבעקבות המשבר לא תוכל למצוא קבוצה שתשלם עליו יותר מ-100 מיליון ליש"ט.
שורה תחתונה: הרבה שחקנים לא יימכרו. אלו שיימכרו יהיו במחיר נמוך. והקבוצות שהשיטה שלהן בנויה על מכירת שחקנים נמצאות בצרות צרורות ויצטרכו למצוא אפיקי הכנסה אחרים לשנה-שנתיים הקרובות או לפעול במינימום תקציב.
הנזקים והרגולציה: "הלא לגיטימיים" ייכנסו למשחק
הנזקים לספורט המקצועני הם עצומים. החזרה לפעילות ללא קהל היא במובן מסוים גרועה יותר מהפסקה של הליגות – יש משכורות לשלם, ההכנסות ממכירת כרטיסים לא קיימות, ספונסרים דורשים חלק מכספם בחזרה.
זכייני הטלוויזיה דורשים החזר גם במקרה שהליגות ישובו לפעול מאחר שהאופן שבו חוזרים המשחקים לא יאפשר להם לממש באופן אופטימלי את ההסכם שעליו חתמו – המשחקים יידחסו לתוך לוח זמנים צפוף, ויועברו לאמצע השבוע, לשעות שבהן הצפייה רחוקה מהשיא. באנגליה כבר סוכם כי קבוצות הפרמיירליג ישיבו 340 מיליון ליש"ט לזכייני השידור, זאת בהנחה שהליגה תחזור מתישהו וכל המשחקים יתקיימו. זכיינים אחרים בעולם מן הסתם יפעלו באופן דומה וידרשו החזרים.
בארה"ב המצב רע בהתחשב בכך שמצב התחלואה מקשה על קבלת החלטות בנושא ספורט שבאירופה כבר קיבלו. עבודה שנעשתה על-ידי אנליסטים עבור רשת ESPN מעריכה כי כבר עכשיו מסתכם הנזק לתעשיית הספורט האמריקאית ב-12 מיליארד דולר באובדן הכנסות, ובנוסף עוד מאות אלפי מקומות עבודה שמתפרנסים מהתעשייה נפגעו. לפי אותה בדיקה, הספורט המקצועני בארה"ב ייפגע ב-5.5 מיליארד דולר, וספורט המכללות בעוד 3.9 מיליארד.
ההישענות על כספים אדירים מביאה לכך שלכל מחזור פעילות שלא מתקיים יש השלכות גדולות. ב-NBA, בכל ערב שבו יש משחק מועסקים 1,900 איש כדי לתפעל את האירוע. תכפילו את זה ב-10 משחקים שנערכים מדי ערב ברחבי ארה"ב. כל משחק פוטבול בליגת ה-NFL בעונה הסדירה שווה הכנסה של 24 מיליון דולר מזכויות שידור בלבד – סכום שסרט הוליוודי ממוצע מכניס בכמה שבועות.
וזה מתגלגל כלפי מטה גם למקומות שלא קשורים לספורט – למשל, ליגת הפוטבול הבכירה במכללות מכניסה כ-4 מיליארד דולר. הכסף הזה מממן כמחצית מהתקציב של מחלקות הספורט באוניברסיטאות, שמממנות אלפי מלגות, מתקני ספורט משוכללים ועוד, אבל גם את המשכורות של המרצים ופעילות שלא קשורה לספורט.
כבר עכשיו ברור כי כל מקור הכנסה שבעבר היה לא לגיטימי יידרש עכשיו להיכנס למשחק ולעבור הקלות רגולטוריות. מדינות או ליגות שאסרו על פרסום הימורים או אלכוהול יידרשו עכשיו לאפשר הזרמת כסף גם דרך מקורות אלו.
חלק מהספונסרים "הלא-לגיטימיים" יצטרכו להיכנס למשחק מהר ולהחליף חברות מסחריות שחטפו מכה כואבת וינסו לקצץ בהוצאות הכבדות של פרסום בספורט. חברות תעופה שנחשבות לספונסרים מרכזיים בספורט ספגו מכה קשה בחודשים האחרונים וחלקן ינטשו או לפחות ינסו להגיע להסדר על הפחתה בעלויות. הדברים קורים מהר: חברת התעופה וירג’ין אוסטרליה, שמחזיקה בחסות של 20 מיליון דולר לליגת הפוטבול האוסטרלית, נמצאת כבר בהליכים של פירוק.
חלק מההסכמים שנחתמו לא מכבר נראים לא מתאימים לעידן שאחרי הקורונה. אדידס חתמה עם ריאל מדריד על הסכם של כמיליארד אירו עד שנת 2028 שנכנס לתוקף העונה. תעשיית הרכב שנפגעה מהמשבר נמצאת גם היא עמוק בתוך שוק הספורט באמצעות פרסום. וגם ספונסרים שלא מכבר נכנסו וחתמו על הסכמים בסכומי עתק, ינסו כעת להפחית עלויות או לבחון סעיפי יציאה. זו תהיה שעתן היפה של חברות שהודרו במשך שנים מכניסה לספורט ועשויות בחסות הנגיף לקבל סוף-סוף את כרטיס הכניסה המיוחל.
אירועי ספורט גדולים: למה לקבוע שנים מראש?
טורניר ווימבלדון היה היחיד שהצליח להימנע מנזק כלכלי. זאת בזכות החלטה ב-2003, בעקבות נגיף הסארס, לרכוש פוליסת ביטוח שתכסה נזקים במקרה של נגיף עולמי. החלטה שכונתה בשעתו "מוזרה" אמורה להבטיח למארגני הטורניר תשלום של כ-130 מיליון אירו.
יתר האירועים הגדולים שבוטלו ינסו למזער נזקים, אבל זו תהיה טיפה בים. ובכל זאת, יש הבדל עצום בין ביטול של אירועים שנתיים גדולים קבועים כמו טורנירי טניס, מרוצי פורמולה 1 ותחרויות אתלטיקה, לבין ביטול מגה-אירועים כמו המשחקים האולימפיים. בחודש מארס הודיע הוועד האולימפי באופן רשמי על דחיית המשחקים האולימפיים שתוכננו בטוקיו בשנה אחת, לקיץ 2021.
כשטוקיו זכתה באירוח המשחקים בשנת 2013, היא הבטיחה חגיגה, ומאז ועד היום השקיעה על-פי הצהרות רשמיות 12.6 מיליארד דולר בבניית מתקנים ותשתיות למשחקים. ההערכות הלא-רשמיות מדברות על סכום כמעט כפול. בעקבות הדחייה של המשחקים לשנה הבאה מדובר כעת, לפי "פורבס", על תוספת של עוד 2.7 מיליארד דולר לעלות המנופחת גם כך.
אם יש משהו שנגיף הקורונה חידד, זה את העובדה כי אירועי ספורט גדולים ויקרים – בעיקר מונדיאל ומשחקים אולימפיים – לא צריכים להיקבע כל-כך הרבה שנים מראש. בברזיל, הכנות במיליארדים כמעט ירדו לטמיון כשלפני המשחקים ב-2016 התגלה נגיף הזיקה, בדרום קוריאה אלו היו הפגנות הסטודנטים חודשיים לפני המשחקים האולימפיים ב-1988 שהביאו לקריאות לבטל את האירוע, ומקסיקו שקיבלה לארח את מונדיאל 1986 התמודדה עם רעש אדמה שהרג כ-10,000 קורבנות במקסיקו סיטי שנה קודם לכן.
בעקבות הפיאסקו של טוקיו 2020, ייתכן שנראה בעתיד משחקים יותר רזים, שילכו למדינות שיעשו זאת על בסיס מתקנים קיימים. שאפשרות הנסיגה במקרה שמשהו משתבש – כמו נגיף מסתורי – לא תהיה בבחינת קטסטרופה. טוקיו תשקיע עכשיו עוד כסף כדי לקיים משחקים שלא בטוח שיתקיימו, ותצטרך להצדיק את זה במקביל לתוכנית חילוץ כלכלית לאזרחים שלה.