הרצון להשיג יותר יכול להוביל אותנו להתאמץ ולהוציא מתוכנו את המיטב הרעיונות וההשראה • הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה ואף לדיכאון • קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש
כולם אוהבים דברים מושלמים. תיווכחו בכך מיד כשתיכנסו לחשבון הפייסבוק, האינסטגרם או הפינטרסט שלכם. הכל שם מושלם. זוויות הצילום מחמיאות, התאורה מדויקת, העיצוב נבחר בקפידה והדוגמנים ללא רבב. כל כך נעים להסתכל. גם בחיים האישיים שלנו אנחנו מעדיפים "יותר" מ"פחות" ומנסים להשיג עוד מתבלין הקסם שיהפוך אותנו למאושרים יותר.
כולם מחפשים עבודה "יותר" טובה, מערכות יחסים יותר" טובות, ילדים "יותר" טובים, גזרה "יותר" חטובה ועוד כמה "יותר" לרשימה. הרצון לקבל ולהשיג יותר יכול להוביל אותנו להשקיע, להתאמץ, להוציא מתוכנו את מיטב הרעיונות וההשראה. הוא יכול גם להוביל לדימוי עצמי נמוך, לחרדה, לפגיעה במערכות יחסים ובמקרים קיצוניים גם לדיכאון. קוראים לזה פרפקציוניזם, וחשוב לא להקל בו ראש, לברור את הצדדים החיוביים בו ולהיזהר מכל תופעות הלוואי שהוא מביא איתו.
נפגשתי עם שירלי יובל יאיר, פסיכולוגית קלינית, מטפלת, מרצה, מוזיקאית וסופרת ילדים שחיברה עם ד"ר טל בן שחר את הסדרה "גיבורים אמיתיים" הוצאת כנרת), כדי להציע גבולות גזרה בריאים לשאיפה לשלמות. שוחחנו מול קהל בטוקהאוס בתל אביב, ויחד איתו יצרנו מעטפת כוללת (אך לא מושלמת, כמובן) של הנושא. הנוכחים שאלו שאלות, הגיבו על דברינו והפכו את השיחה של שתינו לקלחת של רעיונות וכיווני חשיבה פרפקציוניזם.
אז שירלי, מה זה בעצם פרפקציוניזם?
״פרפקציוניזם זאת שאיפה לתפקוד מושלם ולתוצאות מושלמות. באישיות של כולנו יש מרכיב סמוי של פרפקציוניזם, גם אם אנחנו לא מגדירים אותו ככזה. זה הרצון שדברים יסתדרו כפי שתכננו וששום דבר רע לא יקרה".
על פניו, נשמע די חיובי.
״בפרפקציוניזם יש באמת המון היבטים חיוביים. חברתית אנחנו מתייחסים לזה כאל תכונה זוהרת. בראיונות עבודה, כששואלים מהי המגרעה שלנו, רבים יגידו 'פרפקציוניזם', כי איזה מעסיק לא ירצה עובד כזה? הבעיה מתחילה כשהמינונים לא נכונים והרצון לשלמות מנהל אותנו".
ד"ר טל בן שחר מבחין בספר שלו, "אושר אפשרי", בין טיפוס פרפקציוניסט לטיפוס אופטימליסט. פרפקציוניסט זה מי שמסתכל על הצלחה וכישלון בצורה דיכוטומית, שחושש לקחת סיכונים כדי לא לעשות טעויות. האופטימליסט מנסה לעשות את הטוב ביותר בגבולות היכולת. לאופטימליסטים יש סטנדרטים גבוהים, אבל הם מעוגנים במציאות ואינם חוששים מסיכונים ואתגרים.
״בין שני הטיפוסים הללו מבחינה גם מידת הרודפנות הפנימית, הקריטיות. עיגון הסטנדרטים בגבולות המציאות שהזכרת הוא לא תמיד המדד לפרפקציוניזם שלילי. אם נסתכל על יזמים ואנשי חזון, אפשר לומר שאין להם בוחן מציאות. אם היה להם הצד הביקורתי הזה, הם לא היו מצליחים ליצור וליזום. השאלה היא איך הם מתמודדים עם הדרך, האם הם מוכנים להכיל אכזבה והאם הם נותנים לעצמם לחוות רגעים של סיפוק.
״חוויתי משהו כזה בתקופת הלימודים. הייתי מרגישה שהולך לי גרוע במבחנים, אפילו שלא היתה לזה הוכחה במציאות. עדיין, אחרי כל מבחן הרגשתי שלא למדתי מספיק, שאני צריכה ללמוד ולחקור עוד.
״אמא שלי הגיעה מבית של ניצולי שואה. היא עלתה ארצה בגיל 6, והיה לה חשוב מאוד להצטיין בלימודים. באחת השנים היא הביאה תעודה טובה מאוד עם ציון מספיק' אחד. היא ממש בכתה והתייפחה. סבתא שלי, שלא הבינה עברית בצורה טובה, אמרה לה שכתוב שם מספיק', ומספיק זה כנראה מספיק בשביל המורה. אני חושבת שזאת אנלוגיה נפלאה – חשוב להסתפק ב'מספיק' בתחומים מסוימים בחיינו.
״ד"ר סוס יש ספר ילדים נפלא, 'אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים'. הוא מספר על מסע שהדמות עוברת. יש שם דף שמדבר על זה שהגיבור יכבוש הרים, יגיע לפסגות, ייגע בשמים, ואז, בדף הבא, נכתב: 'או שלא'. אנחנו חיים בתנועת מטוטלת. לפעמים נצליח, ולפעמים ממש לא. אדם שלא מוכן לקבל את החלקיות הזאת נמצא בסיכון לחרדה. הרבה מההתנהגויות שאנחנו נוקטים באות לפצות על חוסר שליטה. הפרפקציוניסט מנסה לארגן ולסדר הכל, כדי לא להתמודד עם האמת הקיומית – אולי זה לא יצליח".
אנשים מתמודדים עם החרדה הזאת בדרכים שונות. זאת הסיבה, אגב, שקשה לפעמים לראות את הפרפקציוניזם כפי שהיינו מצפים לראות אותו. חלק מהפרפקציוניסטים פונים לפיצוי יתר; הם משקיעים מאמצים ושעות של עבודה כדי לסמן וי על כל השורות בקורות החיים, להיות העובד הכי טוב, התלמיד המצטיין והחבר הכי אכפתי. אחרים נמנעים. הם חושבים שהם גם ככה לא טובים ולכן לא מוכנים להעמיד את עצמם במבחן. אלה הפרפקציוניסטים השקטים, שקשה לאתר, אלה שיושבים בסוף הכיתה.
״יש גם אנשים שיכשילו את עצמם מראש. לדוגמה, בחורה שמחר יש לה מבחן עלולה למצוא את עצמה שותה בלילה שלפני עד שהיא מרגישה רע, ואז יש לה תירוץ לכישלון העתידי. פרפקציוניסטים אחרים פשוט יתייחסו לרגשות ולנטיות האנושיות שלהם כאל דבר זר. הם לא ייתנו ביטוי לעייפות, חולשה, תסכול או כעס ויתייחסו אל עצמם כאל רובוט.
למה אני לא מאושר?"
זה מזכיר לי סיפור על אמא אחת שעבדתי איתה. היא היתה פרפקציוניסטית בהורות. היתה קונה רק אוכל אורגני, היניקה את ילדיה עד גיל מאוחר, ישנה איתם ושמרה עליהם מכל משמר, עד שהגיעה למצב של התקפי חרדה מאוד קשים. הורות היא אחד התחומים שלא מומלץ להיות בהם פרפקציוניסט, כי אין דרך נכונה אחת לגדל ילדים".
״עוד נקודה שבה אפשר לראות ביטוי של הנטייה הפרפקציוניסטית היא החשיבה המוטעית, שהרגשות שלנו צריכים להיות חיוביים כל הזמן. באים אלי אנשים שיש להם הכל ושואלים: למה אני לא מאושר?" אנשים מאמינים שאדם מאושר הוא אחד שתמיד מחייך, תמיד יש לו מוטיבציה והוא לא חווה רגעי נפילה. זה רחוק מלשקף את המציאות. אני לא קמה כל בוקר עם חיוך מאוזן עד אוזן, וגם המומחים בתחום הפסיכולוגיה החיובית לא מדברים על היעדר רגשות שליליים, כי אם על הכלה שלהם.
״זאת אחת הטעויות הכי נפוצות בקשר לאושר. אושר קשור למשמעות, ובמשמעות יש עצב ושמחה ביחד. אם העבודה שלי משמעותית בעיני, אני אחווה גם עצב ותסכול כשמשהו לא מסתדר. אם הילדים שלי משמעותיים בעיני, הם יגרמו לי אושר גדול, אבל אני ארגיש רע כשיהיה להם קשה. ההבנה הזאת, שמותר לנו להיות עצובים ואין לזה שום קשר לאושר – מביאה המון הקלה".
הרבה אנשים דווקא חוששים לוותר על הפרפקציוניזם שלהם. הם מאמינים שאם יתירו את הרסן, אפילו במעט, הם יאבדו את כל הסטנדרטים הגבוהים שטיפחו. הם גם לא רוצים לאבד חלק בעצמם שגורם להם להתאמץ ולהשתפר.
״צריך לעשות את זה לאט. כשאנשים מורידים את השפעת הרודפנות בתחום מסוים, הם מגלים פתאום חופש".
לדעתי, ברמה הפרקטית, זאת ההבנה שלא ניתן להיות 100% בכל תחומי החיים וצריך לעשות בחירה מודעת באילו תחומים להשקיע. זה כמו לנסות לעשות ג'אגלינג עם יותר מדי כדורים. בסופו של דבר, חלק מהם יפלו. עדיף להחליט מראש אילו כדורים להקפיץ ואילו להניח בצד. אחרי הבחירה המודעת אפשר לתת את המרב ולחיות בשלום עם התחומים שעליהם בחרנו לוותר.
״עוד משהו שחשוב לשים לב אליו, זו ההתייחסות לכישלונות. בסדרת הספרים שכתבתי עם ד"ר טל בן שחר סיפרנו על תומס אדיסון, שהיה גדול הממציאים וגם גדול השוגים. הוא התייחס לכישלונות בחינניות וללא פחד. כשקולגה הציע לו לוותר אמר לו אדיסון: 'לא נכשלתי 2,000 פעמים, אלא מצאתי 2,000 דרכים שלא עובדות'. המשברים שלנו הם פוטנציאל לשינוי, אם אנחנו לומדים מהם".
הכישלון אינו אני
פרופ' איימי אדמונדסון מהרווארד חקרה בהקשר הזה הצלחה של צוותים רפואיים. היא גילתה נתון מפתיע: צוותים רפואיים שהוגדרו כמצליחים היו דווקא אלה שעשו הרבה טעויות. כשהמשיכה לחקור, היא גילתה שלצוותים המצליחים ולמצליחים-פחות היתה כמות שווה של שגיאות וטעויות. השוני בין הקבוצות בא לביטוי ביכולת של הצוותים לעבד ולחקור את הטעויות שלהם ולדבר על זה. בצוותים מוצלחים התפתחה תרבות ארגונית פתוחה, המאפשרת
הכלה של טעויות ולמידה מהן.
בהמשך פיתחה אדמונסון תיאוריה שלמה לגבי כישלונות. היא חילקה אותם לכישלונות טיפשיים וכישלונות אינטליגנטיים. כישלונות טיפשיים הם כישלונות שיכולנו למנוע. למשל, אם אני יודעת שכדי להגיע בזמן להרצאה אני צריכה לצאת שעה לפני, ואני עדיין לא עושה את זה, זה מטופש. אבל אם אני מנסה משהו חדש כדי ללמוד, פותחת עסק ויוצרת תוכנית שיווקית שאין לי מושג עדיין אם היא תעבוד, זה כישלון אינטליגנטי של ניסוי וטעייה. חוקר שמנסה למצוא תרופה לסרטן לא נכשל, גם אם הניסוי לא הצליח להרוג את התאים הסרטניים, כי משם הוא יכול להמשיך ולחקור טוב יותר. כישלונות כאלה מובילים להצלחה.
״חשוב לתרגל את זה מגיל קטן, ולחנך לזה גם את הילדים וגם את המבוגרים. לעודד גישה חקרנית. מותר לטעות, ריך להתאמץ, להשקיע ולהצטיין, אבל צריך להפריד את הכישלון מתפיסת העצמי. הכישלון אינו אני. אם נכשלתי, אבדוק איך אני יכול ללמוד מזה".
״יש חוקרת שמדברת על כלי נהדר שעוזר להתמודד עם הקול הביקורתי שיש לכולנו בראש, וקוראים לה קריסטין נף. לכלי הזה קוראים חמלה עצמית. לחמלה עצמית יש שלושה מרכיבים מרכזיים; אדיבות עצמית: כלומר, אהבה עצמית שאינה קשורה בתוצאות. נוכחות: לשים לב מה עובר עלי, ברגע הזה שלא הצלחתי, מה אני מרגישה?
הרכיב האחרון הוא אנושיות משותפת, להבין שהאתגרים שעוברים עלי אינם רק שלי ושאני חווה אותם יחד עם קבוצה גדולה שנקראת המין האנושי. תרגול חמלה עצמית מאפשר לנו לסלוח לעצמנו, ולחקור את הכישלונות שלנו ממקום בריא ולא שיפוטי. אפשר בהחלט להתחיל משם כדי להתמודד עם פרפקציוניזם, ולהשתמש במחלה העצמית כדי לאזן את הנטייה לשלמות.
יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית. לאתר האישי:
http://www.judithkatz.me
