הנה באה השבת, ואני איני שומר שבת כלל. במשך שנים הציק לי שאני לא עושה שום דבר מיוחד כדי לייחד את השבת מימי החול. הימנעות מנסיעה או מהדלקת אור או מבישול וכל מצוות השבת לא מדברות אלי. זה מרגיש לי יותר טרחה וצמצום מאשר מנוחה והרחבה.
ואז קראתי מאמר נהדר של ד"ר מיכה גודמן על שבת אנפלאגד, שבת מנותקת, והתחברתי. הוא הציע לי לציין את השבת בכיבוי הטלפון שלי. זה מייד הדהד בליבי, והבנתי שהשבת היא הזדמנות נהדרת בשבילי לנוח מההתמכרות המכוערת הזאת של דפדוף אינסופי באתרי חדשות בציפייה שיקרה משהו חדש שיפעיל לי את המוח לשנייה, עד האירוע הבא.
אני מכור. אמנם, להתמכרות שלי לטלפון מאפיינים משלה – לא רשתות חברתיות, לא אינסטגרם השטוח ולא טוויטר האלים, ולא טיק טוק, המשהו שאיני יודע בכלל מהו, כי אני כבר לא בגיל. אתרי חדשות. כל הזמן בחדשות
יש לי תירוץ, כי כביכול העבודה שלי דורשת התמצאות בכל המתרחש, אבל אפילו אני לא קונה את התירוץ הזה. זאת סתם התמכרות פשוטה, מעליבה, משעבדת.
ועם רדת השבת, כשהצפירה מבני ברק מגיעה עד מרפסת ביתי ומבשרת את כניסת יום המנוחה, אני מניח את הטלפון מהיד. לא מכבה אותו לגמרי, שמא איזה חירום יתדפק על דלתי, אבל נמנע מלצרוך את הזבל התודעתי הזה שנקרא חדשות במשך 25 שעות בדיוק.
בשעות הראשונות זה מסובך, המוח דורש את התדר המפעיל. אבל אחר כך משהו בי נרגע, ונזכר שאני יכול גם בלי, ושזה אפילו מרגיע אותי מאוד, ומחזיר לי שעות של פנאי וגם מחשבה נקייה מפרובוקציות של אמצעי תקשורת ציניים.
כשיוצאת השבת אני מתנפל על הטלפון, ומחטט באתרים, ומגלה שלא קרה שום דבר, ונשבע לקחת משהו מזה אל תוך השבוע שלי. תוך שעה אני שוכח מזה ומתמכר מחדש. ועדיין, יום הניקיון הזה משפיע הרבה.
ממליץ גם לכם לנסות. שבת שלום.
