החלטת הפרפרים להגיע לארץ דווקא עכשיו, אחרי שאפילו קים קרדשיאן ביטלה, בהחלט מעוררת השראה
בתוך האווירה הכללית של מערכת בחירות אגרסיבית ואזעקות, פלישת הפרפרים לחיינו שבועות האחרונים היתה אירוע משמח לכל הדעות. מאות מיליוני פרפרים מסוג נימפית החורשף (מי הגאון שהמציא את השם?), סמל החופש והצבעוניות, הגיעו לחפש צוף דווקא בפרחי ישראל. המספר השנה גדול פי עשרה מבשנים עברו, ואם תשאלו את השר הממונה, הוא בוודאי יגיד שזה בזכות העבודה הנפלאה של משרד התיירות ובלי להיכנע ללחץ של רוג׳ר ווטרס וארגון הבי.די.עש.
אבל לפני שאנחנו מתלהבים מעצמנו יותר מדי – שלא לומר, עפים על עצמנו עם כנפיים כתומות – חשוב לזכור שהפרפרים לא עשו עלייה מטעמים ציוניים או עקב התנכלויות מצד חרקים אנטישמיים. הם בסך הכל עוברים פה בדרכם לדרום אירופה, שם יתרבו ויקימו את הדור הבא של החורשפים.
בניגוד לפריון הנמוך שלנו, כל נקבה של נימפית החורשף יכולה להטיל כ־500 ביצים, שמהן יכולים לצאת כמיליון פרפרים – מה שבהחלט נותן רעיונות למי שרוצה לבסס את יתרוננו הדמוגרפי, אבל גם מעורר מחשבות על חייהן הקשים של אימהות החורשף. תחשבו כמה זמן לוקח לפזר אחר הצהריים לחוגים 500 זחלים.
הרבה שאלות ניקרו במוחי בעקבות ביקור הפרפרים היפה הזה. למשל, איך הפרפרים הדקים האלה, שגודלם ככרטיס חניה, יודעים להגיע במיומנות כזאת מהמדבר עד אירופה בלי ווייז? חייו של פרפר נמשכים בסך הכל שבועיים, ובזמן הזה הוא צריך להספיק למצוא צוף, להתרבות, וגם להגיע לראשונה בחייו עד אירופה בטיסה. אני מכיר בני אדם שחיו 80 שנה ומעולם לא יצאו מהארץ, התקשו לנווט מחדר השינה למטבח, וכל החיים התנהגו כמו גולם.
אם יש לך שבועיים לחיות, מה עדיף – לנסות ולהספיק גם את המקומות הקדושים בארץ, גם את הפירמידות במצרים וגם את אירופה הקלאסית – או לוותר על הלחץ ולעשות בטן־גב על איזה כרכום ליד הים ולדעת שזה מה שהספקת כל החיים?
נכון שבסקר שביעות רצון עולמי הגענו למקום ה־13 המכובד, אלא שכאן, מלבד פרפרים, מתעופפים גם טילים ובלונים מעזה, וגם הבחירות לא בדיוק מטהרות את האוויר. כך שצריך להודות שהחלטת הפרפרים להגיע דווקא עכשיו, אחרי שאפילו קים קרדשיאן ביטלה, בהחלט מעוררת השראה. אני גם תוהה אם בהשראת האורחים החביבים, בעוד תשעה חודשים אנחנו צפויים לגל לידות של בנות שייקראו נימפית, או של בנים שייקראו חורשף.
בניגוד לביקורים של חרקים אחרים, שזוכים במקרה הטוב להתעלמות ובמקרה הרע לשליפת מכלי K300, ביקור הפרפרים הגיע למהדורות החדשות, ולא היה חסר הרבה שראש הממשלה יקבל אותם בנתב"ג עם שטיח פרחים אדום, משמר כבוד וטקס לחיצת כנפיים. בניגוד לזבובים או לג׳וקים, שאהובים כאן בערך כמו דאעש, לפרפרים יש מיתוג חיובי. יש להם אפקט על שמם, שירים כמו ״בוא אלי פרפר נחמד״ (שייתכן שמילותיו לא היו עוברות היום את מבחן MeToo, ומקסימום היו יכולות לשמש פסקול לסרט על מייקל ג'קסון), ואפילו עניבה, שגם אם היא מעט חונקת, לא הצליחה לערער את תדמיתם כיצור חופשי ומשוחרר ממחויבות. סביר להניח שאם הם היו רצים לכנסת עם רשימת ״ישראל פִ רחנו״, הם היו עוברים בקלות את אחוז החסימה.
ומפרפרים – לפרפרים בבטן. הבת האמצעית שלנו נסעה זה מכבר לטיול (שני או שלישי) אחרי צבא לאוסטרליה. בדומה לאפליקציית המעקב אחרי הפרפרים, הצלחתי לשכנע אותה להסכים להתקין בנייד שלה אפליקציה למטיילים, שבה אני יכול לראות מדי יום היכן היא נמצאת על גבי מפה ברמת דיוק של רחוב ומגרש חניה, וגם להמליץ לה איפה היא יכולה למצוא שניצל בסביבה.
למרות שאנחנו מתגעגעים אליה מאוד, נכנסים לחדרה ומתכסים בשמיכה שלה מדי פעם, הטכנולוגיה העלימה במידה מסוימת את תחושת הגעגוע, כפי שהיתה מוכרת לי מילדותי. כשהייתי ילד והוריי נסעו לשבועיים, הגעגוע הרגיש כמו פרפרים בבטן ולא עזב אותך לשנייה. כשחבר או בן משפחה נסע לחו"ל, היית מחכה בקוצר רוח שהגלויה עם הצילום של הקולוסאום תואיל בטובה להגיע, וכך תוכל להתעדכן בכמה מילים מה הוא עשה לפני שבוע וחצי. היום אני משוחח עם בתי פעם ביומיים בווידאו צ׳אט, לאורך כל הטיול היא שולחת תמונות וסרטונים מחופי קווינסלנד, מספרת לנו את מי היא פגשה ומה היא עשתה, וגם מחלקת הוראות בענייני בנק וביטוח לאומי. מעבר לכמיהה לחבק אותה, תחושת הגעגוע נשחקת.
כשהיא תחזור, היא תיכנס בדלת, תגיד "היי", תחבק אותנו קצת, תבקש שוקו ותמשיך בחיים כאילו כלום. בלי התכנסויות המוניות, בלי יותר מדי שאלות איך היה ובלי ערבי שקופיות וצ'יזבטים. הרי גם אנחנו וגם החברים שלה יודעים בדיוק מה היא עשתה שם בכל שנייה.
סגולותיהם של הטכנולוגיה והטלפון הנייד פעלו השבוע גם לטובת בתי הבכורה. באמצע היום היא התקשרה מייללת בבכי: ״הרסתי לגמרי את האוטו״. התברר שזינקה בטעות בחניה עם המכונית הזעירה שלה היישר לתוך הרכב שחנה לפניה. אחרי שווידאתי שהיא עצמה לא נפגעה, ניסיתי לאמוד את הנזק, תוך שאני מזכיר לה שעבור אירועים כאלה בדיוק נוצרו ויתוגמלו היטב חברות הביטוח, וגם שרכב בגודל של ג׳וק לא יכול להזיק יותר מדי לרכבים אחרים.
בשלב מסוים עברה השיחה למצב רמקול, ושמעתי כמה קולות גבריים עם מבטא זר מסבירים לה שהכל בסדר. שנייה לפני שהזעקתי את כוחות הביטחון מחשש שבתי נחטפה לעיר אויב, התברר שלכבוד הפסח המתקרב ולזכר יציאת מצרים, החליטה הילדה לנקום בפרעונים באמצעות תקיפת מכונית שרד של שגרירות מצרים בישראל, והקולות ששמעתי מסביב היו של אנשי אבטחה מצרים שקפצו לסייע לה.
ליחסים עם מצרים ולרכב המצרי שלום. אחרי ניגוב של קצת ליכלוך מהכנף של הסמארט, התברר שאין נזק בכלל. כך שאם לא יתגלה כאן קשר סודי לפרשת הצוללות הכל עבר בשלום, ואני חופשי מדאגות כמו פרפר.
