רוכבי אופנוע יצרו מגן אנושי סביב הבן האוטיסט שלה שצרח באמצע הכביש המהיר, בזמן שכולם מסביב רק צילמו בטלפונים…
מקס, בן השמונה, קפץ מהמכונית שלנו בזמן התקף, ורץ ישר אל תוך התנועה בכביש המהיר I-95. תוך שניות עשרות מכוניות נעצרו – לא כדי לעזור, אלא כדי לצלם את ה”ילד המשוגע” שעובר התמוטטות בנתיב המהיר.
בכיתי, מנסה להגיע אליו בזמן שהוא ישב מתנדנד וצועק על האספלט, מכוניות מצפצפות, אנשים צועקים עלינו “תשלוט בילד שלך” ו”תוציאו את המפגר הזה מהכביש”.
ואז זה קרה – הרעם הגיע.
שנים-עשר אופנועני הארלי חתכו שלושה נתיבים, מקיפים את הבן שלי במעגל הגנה, הרוכבים יורדים כאילו היו צוות SWAT בעור ושחור.
המוביל, גבר ענק עם זקן אפור עד לחזה, הביט בקהל המצלם ואמר חמש מילים ששינו הכל: “מי שמצלם את הילד – מת.”
הטלפונים נעלמו מייד. אבל מה שקרה אחר כך – מה שעשו אותם רוכבים שנראו מאיימים במשך שלוש השעות הבאות על הכביש – היה משהו שאף אחד לא היה יכול לחזות.
האופנוען שאיים על ההמון צעד לכיוון הבן שלי, אבל במקום לנסות לתפוס אותו או לצעוק עליו כמו שכולם עשו, הוא עשה משהו שגרם לי להחסיר פעימה. הוא נשכב על האספלט ליד מקס. פשוט נשכב על הגב על הכביש, במרחק של כמטר מהבן שלי שצרח, והתחיל לשיר. לא שיר של אופנוענים קשוחים, לא רוק כבד או צעקות – אלא מנגינה רכה, כמעט לוחשת.
שיר ילדים ישן, כזה שסבתות שרות לפני השינה. קולו העמוק והמחוספס עטף את הצלילים כמו שמיכה חמה, והכביש המהיר – שעד לפני רגע היה גיהינום של רעש, צפירות וצעקות – השתתק לאט לאט.
עוד רוכב ירד על ברכיו בצד השני, פתח בקבוק מים והניח אותו בעדינות במרחק בטוח ממקס. אישה מבוגרת מבין הרוכבים שלפה מכיס המעיל שלה דובי קטן, שחוק אך מחייך, והניחה אותו על הכביש, מבלי להתקרב יותר מדי.
מקס הפסיק לרגע את הצעקות, עיניו הגדולות והדומעות קפצו מהדובי אל האיש השר, ואז אליי. הוא רעד, אבל משהו השתנה – הפחד המוחלט התחלף בסקרנות זהירה.
האופנוען עם הזקן נשאר שוכב. לא לחץ, לא מיהר. רק שר, נשם, וחיכה. עוד חמש דקות עברו, ואז מקס, שעדיין ישב על הכביש, זחל לאט לכיוונו – כמו גור שמחפש מקלט.
כשהיה קרוב מספיק, הגבר פתח זרוע אחת, לא חיבק – רק הציע. מקס הניח בזהירות את ראשו על הכתף הענקית הזו, כאילו מצא סוף סוף חוף מבטחים אחרי סערה.
וכך, באמצע ה-I-95, עם עשרות מכוניות תקועות ונהגים נדהמים, שנים-עשר אופנוענים ישבו סביב ילד אחד, מגנים עליו בגופם. שלוש שעות הם נשארו שם – עד שמקס נרגע, שתה מים, והסכים לעלות איתי חזרה לרכב.
לפני שנסענו, האיש עם הזקן הביט בי ואמר: “ילדים כאלה לא צריכים שיפוט – הם צריכים הגנה.”
אני לא יודעת את שמותיהם, ואני כנראה לעולם לא אפגוש אותם שוב. אבל כל פעם שאני שומעת את הרעם של מנועי ההארלי, הלב שלי מתמלא תודה. רק אלוהים יודע כמה מפעם לפעם, מלאכים מגיעים בעור שחור, עם זקן ארוך ורעש מנוע – ומצילים חיים.
פרדי טהר נשוי לטל ואב לארבעה, קבלן בעל ותק של 23 שנים. מתמחה בבנייה חדשה, שיפוצים ו-ADU. בנוסף, בעל קורא בקהילת בית המדרש של וודלנד הילס ומלמד ילדים לבר מצווה בנוסח ספרדי-ירושלמי.


