ענבל ישורון חיה בלוס אנג'לס מעל עשרים שנה. שני ילדים, בעל, המון חיות בבית והרבה שנים מאוד מאתגרות ⋅ את מה שעבר עליה היא בחיים לא דימיינה אבל "החיים מלאים בהפתעות והפתעות לא צופים" ⋅ אחרי שניצחה את מחלת הסרטן הארורה, פעמיים, היא שמה לה למטרה להפגיש סינגלס בעיר ומארגנת אירועי פנויים/פנויות שהולכים וגדלים כל שבוע ⋅ מונולוג והזמנה פתוחה
'אנחנו לא טיפלנו בך', אמר לי הרופא כשהתעוררתי אל תוך גופי חזרה ואני בריאה לחלוטין.
יומיים לפני כן הם עמדו, עשרה רופאים סביבי. אני צמח כבר שבוע, לא מסוגלת לדבר, להזיז אצבע. אני שומעת הכל ורואה אבל אין לי יכולת להגיב.
הגוף התייבש מהקאות חוזרות ונשנות כבר שבועיים. כל חמש דקות, כמו צירי לידה, הבטן שלי כמו מכונת כביסה שלא מפסיקה אף לרגע, לכלות את עצמה, להקיא את עצמי למוות ואין אף אחד שיכול לעזור לי.
הרופאים עמדו ובישרו לי שלמחלה שלי קוראים 'ענבל'. היא לא כתובה בספרים אבל היא מכלה אותי ואני בימים הקרובים אמות ממנה. הם התנצלו, אמרו שעשו כל מה שיכלו ועזבו אותי. אין לי מושג איזה מבט היה לי; מה שבטוח – לא אמרתי דבר.
אור בן 16, לינוי בת תיכף 14
רגע לפני שהחלמתי נעלמתי מהעולם אל עולם שכולו טוב. ידעתי שאני לא בגופי כי הרגשתי מצויין בפעם הראשונה מזה שבועיים של סבל אינסופי .אהבה אהבה ועוד אהבה עטפו אותי. אף אחד לא באמת רוצה לחזור משם. באוזן נלחש לי שאם אני רוצה להישאר בטוב הזה, כל שעלי לעשות הוא לנשוף פעם אחת החוצה, בקבלה, ברצון, ואני לא אהיה יותר כאן , לא אסבול יותר.
קסמה לי התחושה כל כך אבל אז הרגשתי שאני עומדת עם בגדים מלוכלכים מאוד בכניסה למקום הכי טהור שיש ומתביישת. רציתי לנקות אותי, להגיע כמו שאני רוצה לייצג את עצמי. כל כך רציתי, הרגשתי שאני מיליון אנשים ביחד בכוח רצוני, והגוף חלש, גוסס במיטה ואני לא מבינה מאיפה כל הכוח שיש לי פתאום, אבל אני יכולה ובוחרת לשוב לכאן, יש לי עוד מה לעשות.
תיכף אשוב.
⋅ ⋅ ⋅
התעוררתי במיטה בבית החולים
ידעתי שהכל עבר, לחצתי על הלחצן לקריאה לאחות. לא יכולתי להחזיק כלום כבר זמן מה והנה אני אוחזת בטלפון, מחייגת לחבר שלי 'גילי, אני בסדר!' גילי לא הבין מה קור , איך אני מדברת איתו כשלא הוצאתי הגה כבר שבוע.
האחות נכנסה וביקשתי ממנה לאכול ולשתות, לא נכנסו אלי אפילו מים לפה כל המחלה, לא התעכלו,שרדתי מחוברת לאינפוזיה…
היא קראה לרופא לראות את הפלא והוא אמר לי 'לא טיפלנו בך , אין לנו מושג מה קרה כאן , זה יכול לחזור כל רגע כי אנחנו לא עשינו כלום '.
הוא הלך ואליי נשלחו מיץ תפוחים וג'לי אדום שאכלתי ושתיתי והם נשארו בגוף , כמו שידעתי שיהיה.
למחרת השתחררתי מבית החולים ובערב כבר הייתי על מטוס לישראל , שלד עצמות, אבל בריאה ומוכנה להמשך חיי המוטרפים…
⋅ ⋅ ⋅
נולדתי בעכו למשפחה חמה ואוהבת ובילדותי חלמתי להיות סופרת. כתבתי סיפורים והאהוב ביותר עלי היה על איש זקן ועני שילדי השכונה תרמו לו עד שנהיה עשיר ותרם בעצמו לכולם. חשתי שפיצחתי את סוד החיים באותו הגיל ויודעים מה? אני עדיין לא חושבת שטעיתי… איך אני אוהבת נתינה.
אני נמצאת בלוס אנג'לס מעל עשרים שנה, שני ילדים, בעל והמון חיות בבית. עברנו שנים מאוד מאתגרות, גירושין, מלחמות בבתי משפט, קייטרינג ביתי שפתחתי לפרנס בכבוד וחזרה דרמטית שלנו בזמן הקורונה שחיברה אותנו יחד אחרי ארבע שנים של נפרדות… בחיים לא דמיינתי אפשרות כזו אבל החיים מלאים בהפתעות
והפתעות לא צופים.
גם לא את המחלה שהזדחלה לה שנה אחרי החזרה שלנו. התאהבנו בתחילה כאילו אין מחר ואז צפו כל המטענים שלא נפתרו עוד מאז. היתה תקופה קשוחה. קיבלתי סרטן בחזה וביד השמאלית החזקה שלי. בגללה הפסקתי לעבוד. עברתי ניתוחים וטיפולים קשוחים מאוד והחלמתי.
הוא היה האביר שנעמד לצידי כשחליתי, גיליתי שאני חולה כשהייתי בישראל ליד ההורים , לא היה לי ביטוח רפואי כי אני באמריקה המון שנים , הטיפולים היו אמורים לעלות מעל חצי מליון דולר שקל ופליקס אמר שהוא ישיג את הכסף רק שאשאר איפה שנוח לי ואחלים, 'ממי אל תחשבי על כלום! רק תבריאי' הוא אמר, התחלתי לטפל ובסוף הסתבר שיש לי ביטוח , עשיתי ניתוח בישראל והגעתי לאמריקה להמשך כימו והקרנות כשפליקס שומר עלי , מספק לי את התרופה הכי חשובה , תמיכה ואהבה.
בעברי הרחוק חליתי במחלה שלא כתובה בספרים. הגעתי לסף מוות , עליתי למעלה – לאור הטהור, לאהבה המוחלטת, חזרתי כי הרגשתי שיש לי עוד מה לעשות כאן,.בשנייה שחזרתי אל גופי נרפאתי לחלוטין. הרופאים לא יודעים איך זה קרה, זה לא שלהם. אחרי שנתיים חליתי בה שוב אך כבר לא פחדתי למות. ידעתי שאין יותר טוב ממה שמחכה לי שם , אבל רציתי להישאר , ידעתי שיש לי כאן עוד מה לעשות, הבנתי את הכוח האדיר שיש בנשמתי כשביקשה להירפא, את זכותי לבחור וביקשתי מהגוף שלי לרפא את עצמו. אהבתי אותו , כל תא שבו והוא הקשיב לי ונרפא. הכל הוא יודע , הוא בנה בעצמו – בי כל תא תא.
מאותו מקום ניגשתי כשחליתי בסרטן, גם בפעם השנייה, לפני כמה חודשים כשהוא חזר והתיישב לי בגב התחתון.
משהו רגוע בי ומאמין בדרך הטובה שאני בוחרת. אני צריכה רק להישאר חיובית ולבקש מה שאני רוצה , ללכת נלך כולם בסוף, מקסימום אנצח.
הבנתי את האמת הקשה והפשוטה גם יחד: כל התרופות שבעולם לא יעזרו אם לא נרפא את הנפש. אנחנו מתעלמים ביומיום מהקשר העמוק שבין הנשמה לנפש ולגוף. הם כולם יחד אחד, אני.
כשהנשמה לא מקבלת מענה (האמת שלרוב אין לה הרבה דרישות חוץ מאהבה מוחלטת – לא אמרה כלום באמת) הנפש נפגעת. כשהנפש נפגעת ולא מתייחסים גם אליה הפגיעה יורדת נמוך יותר, אל הגוף- כך נוצרות כמעט כל המחלות, מחוסרים שהחסרנו.
⋅ ⋅ ⋅
באחד הטקסים האינדיאנים שעברתי לא מזמן ראיתי שדון קטן מנסה לחדור לגופי. ניערתי אותו אבל הוא הסתכל ואמר "את הזמנת אותי" והוא צדק. מתוך חשדנות וחוסר אמון הפסקתי להאמין לכל המילים הטובות שנאמרו אלי עם השנים, כל מילה טובה לקחתי, הפכתי למשהו רע ורק אותה הכנסתי אל גופי. זה לא שלא אהבו אותי, זה אני שלא ספחתי אהבה.
"אני המחלה" אמר השדון לפני שהתפוגג. אני לא צריכה אותו כבר , אני מבינה.
מודה אני לגוף שלי שעומד בכל הטילטולים ושורד כמו גדול. חבר כזה, מקשיב לנפש, יש לה תוכניות גדולות מזה, מלא תודה.
זו הייתה בדיחה לא מצחיקה שגיליתי שאני חולה בסרטן בפעם השנייה ביום שסיימתי לסדר לי את חדר הטיפולים שלי בגינה. כבר מעל עשרים שנה אני חולמת אותו וצוברת המון כלים לעזור ולטפל בנפשות הזקוקות לאהבה וכיוון אני מאזנת צ'אקרות ומפזרת אהבה עם כל מה שיש בי. תודה להשם שזיכה אותי לסיים ולחזור למסלול. השבוע פתחתי את חדר הטיפולים שלי ואמן לקסמים ונפלאות בו.
⋅ ⋅ ⋅
את המחמצת שלי התחלתי לגדל בשבוע הראשון של אוקטובר 7, אפייה תמיד היתה תרפיה שלי ומקור לנחמה, עם כל הכאוס והמוות סביב בחרתי ליצור משהו חי שימשיך לנצח, עד עכשיו אפיתי לאהובי ולכל אירוע שבחרתי להכניס בו חתיכת אהבה אכילה, מידי פעם הכנתי לקבוצת ההיכרויות שלנו במפגשים את הלחם ולפי דרישה פתחתי קבוצה לחוג אפיית לחם מחמצת. זה לגמרי מה שאני אוהבת לעשות, להדריך , להכניס תשוקה, אהבה ולהעביר ידע שרכשתי, זו דרך מקסימה להעביר את אהבתי ולשלוח את לחמי אל לוס אנג'לס האהובה.
אני מתכוונת להמשיך ללמד חוגים של אוכל שונים , היה לי קייטרינג מאוד עשיר ומגוון ואשמח להעביר לכל מאן דבעי את רזי הבישול והאפייה שאני משתמשת בהם בחדווה שנים רבות.
את סבב ב' במחלה העברתי בלמלא את הנשמה באהבת חינם עצומה: פתחתי יחד עם שלי שותפתי קבוצה של הכרויות לפנויים פנויות יהודים ישראלים כאן בלוס אנג'לס. היא פועלת כבר מדצמבר ורק הולכת וגדלה. אנחנו נפגשים כל שבוע-שבועיים במקום אחר, נותנים מיקום וכולם באים להכיר ולהיפגש. מלא דייטים, חברויות מדהימות גם בין בנות ובנות ובנים ובנים; אף אחד לא ישאר לבד בינינו , אם הוא בוחר להתאחד.
אנחנו מזמינות את כל יהודי לוס אנג'לס להגיע ליהנות, להכיר ולמצוא אהבה;
היא התרופה לכל לב ולכל מחלה.
צילום: לינדה קאסיאן , איפור: מירה טל, שיער: עדי ווינר
לפרטים: 818-261-2667
