תסמונת המתחזה היא מצב שבו אנשים לא מאמינים שהגיעו להישגים בזכות יכולותיהם אלא רק במקרה או בעזרת אחרים * התסמונת הזו פוגעת באנשים ומחבלת באפשרות שלהם לנהל קריירה מוצלחת וחיים תקינים * אבל הפתרון לבעיה פשוט וקל ליישום
במה גדולה, אור מסנוור, חושך בקהל. 300 עיניים מביטות בי ומחכות שאגיד משהו. האנשים האלו באו להקשיב לי. "למה הגעתם? מה יש לי כבר לומר לכם?", שואל הקול בראש שלי. המחשבות ממשיכות ב-100 קמ"ש: "אין לי שום דבר מעניין להגיד", "מה אני עושה כאן?". אבל העובדה שיש כל כך הרבה אנשים שהגיעו (ולא בפעם הראשונה) לא מבלבלת את הקול בראש שלי: "זה מקרי, אין לי מושג איך זה קרה".
אם עדיין לא יצא לכם להיתקל ב"תסמונת המתחזה", אז נעים מאוד. אני מכירה אותה מקרוב. לא רק בהרצאות אנחנו נפגשות – היא נוגעת בי בכל מקום כמעט. כשאני רואה כמה אנשים מאזינים לפודקאסט התסמונת לוחשת: "אין סיכוי, בטח השתבשו פה המספרים". כשאנשים שאני מלווה משפרים את חייהם ואומרים "ממש עזרת לי" היא דואגת לענות בשמי עם ציטוט ידוע בקרב מטפלים: "כשהטיפול מצליח זה בזכות המטופל, כשהוא נכשל זה באשמת המטפל". נראה שלצד הצלחות, יש בי קול שדואג לכך שארגיש שאני לא אחראית עליהן.
למזלי, גיליתי שאני לא המתחזה היחידה. בשנות ה-70 של המאה ה-20, ישבה הפסיכולוגית פולין רוז-קלנס במחלקה לייעוץ של המוסד האקדמי אוברלין (Oberlin) באוהיו. זו אחר זו התדפקו הסטודנטיות על דלתה והתלוננו על עומס המטלות, קושי בהבנת החומר הנלמד, קשיים חברתיים והתלבטויות בנוסח "האם זה התחום הנכון בשבילי?". בין כל אלו צץ מוטיב שחיבר בין הסטודנטיות: "אני לא ראויה להצלחה שלי", "זה הכול מזל", "בקרוב יגלו שאני לא יודעת כלום ויעיפו אותי מהלימודים".
רוז-קלנס הופתעה מכך שהמשפטים האלו נשמעו דווקא מהסטודנטיות המצליחות, גם כשהראיות בשטח הצביעו על מסקנה אחרת. "מוזר", חשבה לעצמה, "גם אני הרגשתי ככה בלימודים". היא החלה לחקור את הנושא, ויחד עם ד"ר סוזן איימס ראיינה כ-150 נשים (מצליחות!). כך נולד ב-1978 מאמר היסטורי העונה לשם "תופעת ההתחזות בקרב נשים מצליחות".
תסמונת מי?
תסמונת המתחזה מתארת מצב שבו אנשים לא מסוגלים להפנים ולעכל את הישגיהם ויכולותיהם. עבורם הם תוצאה של מזל, קסם אישי, מרמה, תזמון, אולי פרוטקציה. על כישורים או יכולות אין מה לדבר. אם ירעיפו עליהם מחמאות מיד ישוגר חזרה מטח של "אני? מה פתאום!", "שטויות, זה בקטנה", "הקולגה שלי עשתה את זה" או פשוט "את בעצמך".
ומה לגבי ביקורות שיקבלו? אלה דווקא יישארו זמן רב, ייצרבו בנפשם של המתחזים וייחרתו על דגלם הפנימי כהוכחה לכך שהנה, עוד רגע, הפחד הכי גדול שלהם מתממש – שהם ייחשפו וכולם ידעו שזו היתה תרמית. כל זה קורה בזמן שהם מתקבלים למוסדות הלימוד הנחשקים, מקבלים העלאות בשכר ותחומי אחריות נרחבים. לעין הלא חדה התופעה הזאת יכולה להיראות כמו צניעות, אבל היא הרבה יותר מורכבת מזה.
מעגל ההתחזות
עד כאן מה שקורה בעולם שבין אוזן ימין לאוזן שמאל, כלומר מחשבות ורגשות. אך ההתחזות לא נגמרת רק בירידה בביטחון והתמקדות בצדדים השליליים -המתחזה המצוי מצטייד גם באסטרטגיות התנהגותיות בסגנון של פיצוי יתר או הימנעות. הם עובדים קשה יותר מהמקובל (אחרת ייחשפו), משקיעים יותר ויותר ו"מוכיחים לעצמם" שהצליחו, אבל בכל זאת חושבים שהצליחו בזכות ההשקעה המוגזמת ולכן זה לא נחשב. מצד שני, הם יכולים פשוט להימנע מלגשת למשימה קשה ולקחת על עצמם אחריות (מפני שגם במקרה הזה הם ייחשפו!).
פרדריק אַנְסיל, מרצה להתנהגות ארגונית מאוניברסיטת גנט שבבלגיה, קורא לדפוס הזה "מעגל ההתחזות". אלו שינקטו באסטרטגיית ההימנעות ייראו לנו כמו דחיינים: הם יחכו עד לרגע האחרון כדי שתמיד יוכלו להצביע על מחסור בזמן, למקרה שלא יצליחו. וכשהם כן מצליחים (מה שקורה כמעט תמיד) הם מצהירים "היה לי מזל".
לא רק בנות מין היפה
גברתי, אל דאגה, את יכולה לקרוא גם לבן זוגך. אמנם מרבית העדויות על התופעה נשמעות מפיהן של נשים בעלות קריירה משגשגת, אך התגלה שנשים פשוט מדברות יותר (כן, גם על זה). גברים נוטים לאמץ חזות של "הגבר-גבר-החזק-האסרטיבי", בעוד שנשים מדברות יותר בפתיחות על ספקותיהן.
במחקרים מתקדמים נמצא שגם גברים, ילדים, ואפילו בעלי התווית המחייבת "מחוננים" סבלו מהתסמונת. רוז-קלנס חזרה בה מהכותרת של המאמר והדגישה שהתופעה ממש לא ייחודית לנשים: הגברים חושפים פחות את התחושות בפגישות, אך בשאלונים אנונימיים אפשר לראות דיווחים זהים של גברים ונשים.
לא רק שהתופעה אינה ייחודית לנשים, היא לא ייחודית בכלל. הפרדוקס הגדול הוא שכל אחד מחזיק בסתר בתסמונת, אבל יותר מ-70% (!) מהאוכלוסייה מדווחים שחוו את תחושת ההתחזות בשלב כלשהו בחייהם. מי הנפגעים הגדולים? האנשים האינטליגנטיים והמצליחים. אלו עם הציפיות הנמוכות יותר לרוב לא יושפעו מכך. ועל כך אמר פעם אוסקר ויילד: "כל העולם במה, אך הליהוק גרוע מאוד".
אם נשמתכם טרם זעקה: "כן! יש לי את זה!", תוכלו לבדוק עד כמה אתם מזדהים עם המשפטים הבאים:
1. אני משתדל/ת להימנע ממצבים שבהם אחרים מעריכים אותי
2. לפעמים אני חושב/ת שהשגתי את תפקידי הנוכחי או הגעתי להצלחה הנוכחית מפני שהייתי במקום ובזמן הנכון או הכרתי את האנשים הנכונים
3. אני יכול/ה ליצור את הרושם שאני מוצלח/ת יותר ממה שאני
4. לעתים אני חושש/ת שאחרים יגלו כמה ידע או ניסיון באמת חסרים לי
5. אם אני מקבל/ת מחמאה גדולה או הכרה על דבר מה שהשגתי אני נוטה לבטל את החשיבות של מה שעשיתי
6. אני נוטה להשוות את יכולותיי לאלו של האנשים שסביבי וחושב/ת שהם יותר אינטליגנטיים ממני
האמירות הללו לקוחות מתוך שאלון שפיתחה רוז-קלנס על מנת למדוד את התופעה.
תופעה זו מוכרת גם בקרב מצליחנים גדולים. "אני עדיין חושבת שאנשים יגלו שאני לא כזאת מוכשרת", הודתה השחקנית האמריקאית מישל פייפר. העובדה שהיתה מועמדת שלוש פעמים לפרס האוסקר לא משנה את דעתה: "בקרוב יגלו שאני לא באמת ממש טובה, שהכול היה העמדת פנים אחת גדולה".
אמה ווטסון, טום הנקס וצ'אק לורי הם רק קמצוץ מרשימת המתחזים הגדולה. אני חייבת לומר שהאמירה "צרת רבים חצי נחמה" היא לא סתם קלישאה אלא אכן נחמה, אנחנו רואים שהמצב די נורמלי. כשאני מבינה כמה מאתנו לא מצליחים להפנים את היכולות שלנו אני מרשה גם לעצמי לסנן חלק מהמסרים של התסמונת. אני יכולה לומר: "מתחזה או לא, עכשיו עשי הכי טוב שאת יכולה, גם אם זה באמת וגם אם זה כאילו".
ובכל זאת, איך מתמודדים עם תופעת ההתחזות?
1. לצאת מהארון
"אנחנו מרגישים כאילו התפלחנו מהדלת האחורית של התיאטרון והתגנבנו לבמה. אבל יש שם סדרן גדול בחוץ, ואנחנו יודעים שאם הוא יראה אותנו אנחנו בחוץ. אז אנחנו כל הזמן בודקים אם הסדרן מאחורי הכתף שלנו", כך מתארת את התסמונת לו סולומון, מנכ"לית, סופרת, מומחית לתקשורת ו"מתחזה" בעצמה, בהרצאת ה-TED שלה.
אם 70% מהאנשים סובלים מהתופעה, חישוב מהיר ירמוז שלפחות שניים מתוך שלושה אנשים שעובדים אתכם במשרד, יושבים לצדכם בלימודים או מרימים לידכם רגליים בפילטיס חושבים שהם מתחזים. הם גם חושבים שהם היחידים. כך שרוב השחקנים על הבמה רק מפחדים מהסדרן, שבעצמו כנראה מפחד מסדרן אחר.
אחת הבעיות היא הבושה שהתופעה גורמת לנו ושממנה אנחנו סובלים בשקט ובבדידות. אבל אתם יודעים מה? יש כלי חינמי, נגיש וממש פשוט – קוראים לו שיחה. אולי אתם חושבים שזה יחשוף את כל הרמאות שלכם, אך זו בדיוק אחת הדרכים להתגבר על התחושה הקשה – לחלוק את הפחד. ברגע שאנו מודים בתחושה יש סיכוי גדול שאחרים יעשו זאת גם כן.
2. למעוד על הבמה: להרשות לעצמנו להיכשל
אף אחד לא אוהב להיכשל. אבל בעוד שחלקנו מכירים ברעיון שזה בסדר, המתחזים מתקשים לקבל אפשרות כזו. הם הרבה פעמים יעבדו קשה מהנחוץ כדי לברוח מהבלתי נמנע – כישלונות. נסו לשים לרגע בצד את הרצון להוכיח את עצמכם והרשו לעצמכם למעוד על הבמה. אמצו את דפוס החשיבה המתפתח שלפיו אתם בתהליך למידה. כן, גם אם אתם כבר מנהלים, סטודנטים לתואר שני או הורים בפעם השנייה. אף אחד לא יודע הכול.
3. מי מביט בי במראה? להכיר בהצלחה
במקום להמשיך לתרץ את ההצלחה, נסו להתבונן פנימה ולשים לב לעבודה הקשה שלכם, להתמדה ולמאמץ. שאלו באופן אובייקטיבי: מה עשיתי בשנה האחרונה? איך גרמתי לכך שזה יקרה?
בדיוק כפי שאתם עומדים מאחורי הכישלונות, קבלו יותר אחריות גם על ההצלחות. זה באמת בסדר להתגאות בעבודה הקשה שלכם. ספרו לקרובים, כתבו ביומן, צלמו זיכרונות ואמנו את המוח שלכם להגיד "היי, אתה רואה את זה?! אני עשיתי את זה כי אני יכול!".
4. די להשוואות
"נמאס לי לגמרי מהברקות!", הצהיר אוסקר ויילד. "כולם מבריקים בימינו. אינך יכול ללכת לשום מקום מבלי לפגוש אנשים מבריקים. זה כבר הפך למטרד. אני מקווה בכל לבי שנותרו כמה טיפשים לרפואה".
אחת הסיבות שבגללן מומחים משערים שהתופעה פוקדת בעיקר את האינטליגנטיים שבחבורה קשורה לאותו מטרד. אנשים כאלה בדרך כלל אספו לעצמם עוד כמה חבר'ה כמותם, וכך הקריטריונים להשוואה לא בדיוק מייצגים את הקהל הרחב. אנסיל מגבה את הנקודה הזו ומסביר שתופעת ההתחזות נפוצה במיוחד בתחומים מסוימים שבהם יש נטייה חזקה להשוואה, נטייה לביקורת וגם תחומים שבהם יש כמה מפורסמים שמומלץ לעקוב אחריהם ולהשוות את עצמנו אליהם.
הפסיקו להשוות לאחרים. ההשוואות שלנו הן סובייקטיביות ומוטות, ונדיר שהן עוזרות למישהו. יותר מזה, אנו נוטים להשוות את החולשות שלנו עם החוזקות של אחרים: "אם רק הייתי יכולה להיות יותר בטוחה כמו האדם ההוא" ו"אם רק הייתי חדה כמו ההיא". אנחנו חשופים לעבודה הקשה ולמאמץ האדיר של עצמנו וכשאנחנו מסתכלים על אחרים נראה שהכול הולך להם בקלות, אבל גם לאחרים יש אתגרים משלהם ואנחנו לא יודעים עם מה הם מתמודדים. לא בטוח שהייתם רוצים להתחלף איתם, אז אל תשוו. מותר להשוות, אבל עדיף לעצמכם.
5. שינוי התנהגותי עכשיו
אני חסידה גדולה של שינוי התנהגותי ולכן דואגת לגבות את הטיפול האישי שלי באמצעות השאלה: "מה משתנה במציאות?". לדוגמה, כתבתי ביומן שלי את הכותרת "הקושי לתפוס מרחב" שמייצגת עבורי את ההתנהגות של התסמונת. התחלתי לרשום את כל המקרים שבהם זה קרה: חברים שאלו איך הולך ומצאתי את עצמי מגמדת ומצנזרת, מדגישה את הקשיים. בהרצאות לא שילבתי הרבה סיפורים אישיים, מפני שהיה לי קשה מאוד לשתף במה שעשוי להעיד על ההצלחה שלי. על כל מקרה שנרשם הגיעה תכנית פעולה – אפילו אם זה באופן מלאכותי – לתפוס יותר מרחב, להסכים לעמוד באמת על הבמה, לענות בכנות כששואלים בכנות ולהפסיק, למען השם, לגמד את מה שכבר נעשה ודי מדבר בעד עצמו.
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי", כתבה הסופרת האמריקאית מריאן ויליאמסון בספרה "בחזרה לאהבה", "הפחד העמוק שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה מעל לכל שיעור". היא מספרת מה שנשמע מעט מוזר בתחילה אבל הגיוני כשמסתכלים על יום ממוצע בחייו של אדם – אנחנו מבטלים בקלות מחמאות שניתנות לנו, ומנסים לצמצם נוכחות במרחב כדי לא להאפיל על אחרים. "אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון", היא טוענת. "כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו".
