נדמה שההודאה הנוראית שאנו זקוקים לסיוע מפחידה אותנו. אנשים יעדיפו לקרוס מתשישות, להשקיע לילות כימים, ואפילו לסבול כאבים פיזיים לפני שיבקשו עזרה. למה קשה לנו לשאול בחיוך "תוכל לעזור לי?"
אחרי שנים של התמקדות בקריירה, קיבלתי עצה: 'תפסיקי להיות עצמאית בצורה כל כך מוגזמת'. למרות שהייתי רגילה לא לבקש עזרה, לקחתי על עצמי את האתגר. ביקשתי הוראות הגעה למרות שידעתי את הדרך, וביקשתי מקולגה לקנות לי קולה בקפטריה. לא הבנתי ערך המשימה המשונה עד שהגיעה תקרית המזוודה בטיסה הבאה שלי. הגעתי אליה מותשת אחרי לילה דליל בשינה, בדיוק כשהכרוז הודיע על עיכוב נוסף. כשכבר עלינו, הנעתי בקושי את המזוודה הכבדה שלי וניסיתי לאחסן אותה בתא המטען שמעליי. המזוודה הגיבה בקול שבר והידית שלה התנתקה ממנה. "תרצי שאעזור לך?" שאל מישהו. אני, בעלת ההרגלים הטובים, ועיקשת כמו המזוודה – סירבתי. הרמתי אותה שוב, מנסה לדחוף, כשהפעם היה זה האגודל שלי שהתחיל להשמיע רעשים ושלח אותות כאב נוראיים לשארית היד. "אני יכול לעזור?" הוא שאל שוב, ואני מסרבת שוב, מנסה עם היד האחרת, ומפילה את המשקל הכבד מטה. אז לקח האדם הזר את המזוודה, מבלי לבקש רשות, והכניס אותה לתא שמעל ראשי.
"תודה רבה" אמרתי וחייכתי אליו. לפתע נפקחו עיניי והרגשתי גל של תובנות.
הרגע הזה שינה אותי. כשהודיתי לו הרגשתי כיצד אני והוא נעשים קרובים יותר. לא, אנחנו ככל הנראה לא נצעד לעבר השקיעה חבוקי ידיים. אנחנו קרובים אחד לשני יותר כבני אדם.
תקרית המזוודה לימדה אותי שבקשת עזרה לא רק מספקת את הצרכים שלי, כי אם נותנת לי הזדמנות להתחבר לנשמתו של אדם אחר. הסיפור הנוגע מובא בספרה של מ. נורה קלאבר "Mayday! Asking for help in times of need". קלאבר, שלמדה על בשרה על מעלותיה הטובות של בקשת העזרה, מספרת כי אנחנו נמנעים מלעשות זאת. "למעשה" היא אומרת "שבעה מתוך עשרה אנשים מודים שהיה נחמד אם היו מקבלים עזרה בשבוע האחרון, אבל איש מהם לא חשב לבקש".
הצורך לבקש עזרה יכול להפוך את האדם הבטוח והחזק ביותר ליצור מפוחד ועצבני. נדמה שההודאה הנוראית שאנו זקוקים לסיוע מפחידה אותנו. אנשים יעדיפו לקרוס מתשישות, להשקיע לילות כימים, ואפילו לסבול כאבים פיזיים לפני שיבקשו עזרה. למה קשה לנו לשאול בחיוך "תוכל לעזור לי?". ייתכן ואלה הסיבות הבאות:
1. אין לו רגע דל – הפחד להעיק
אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש שהוא מעמיס עוד יותר על חייו הלחוצים של אדם אחר. אנחנו מניחים שאם נבקש עזרה, האדם העוזר יצטרך לוותר על זמנו ומרצו כדי לעזור לנו ובכך יוותר גם על דברים אחרים שרצה להשלים. כשמחשבה שכזו עולה בראשכם, נסו לשאול את עצמכם, לו היה החבר שלכם זקוק לעזרה, האם הייתם כועסים עליו שביקש, אפילו אם פנה אליכם ביום עמוס? כשאנחנו עוזרים לאנשים אחרים אנחנו חשים מועילים, חשובים ומשמעותיים. אזור העונג במוחנו, זה שפועל גם לאחר סעודה טעימה או בילוי אינטימי, פועל גם כן לאחר סיוע לזולת.
כשאנו נמנעים מלבקש עזרה, אנחנו לא רק מתמודדים עם הקושי לבדנו, אלא גם מונעים מאנשים לסייע כשיש להם אפשרות לעשות זאת. בספרה "Brave" מסבירה מגי וורל שלכל אחד מאיתנו יש בנק של כישורים ויכולות שהוא נהנה לחלוק עם סובביו. בקשת וקבלת סיוע מחזקת את הקשרים בין שני הצדדים ויוצרת ביניהם קשר אמיץ בו ניתן לבקש וניתן לקבל מענה לצרכים.
2. מה זה אומר עלי? הפחד לאבד שליטה
כשאנו מבקשים מחבר גבוה יותר להוריד איזו צנצנת, אנחנו בעצם אומרים "אני לא מסוגל להגיע אליה ללא העזרה שלך". או כך לפחות אנשים רבים מאמינים. בקשת עזרה לדידם יכולה להתפרש ככישלון מצידנו, שכעת מצריך את התערבותו של גורם זר. כשהם מבקשים עזרה הם חשים שהם כבר לא שולטים בסיטואציה, ומישהו אחר מנווט את השתלשלות העניינים.
מחקר מעניין מאוניברסיטת הארוורד בדק את הנטייה שלנו להאמין כי בקשת סיוע תגרום לאחרים לראות אותנו באור מחמיא פחות, וגם ניסה לברר עד כמה היא נכונה. הנבדקים במחקר התבקשו לענות על רשימה של 7 חידות IQ. לסטודנטים גם הוצע תשלום: חצי מהנבדקים קיבלו דולר עבור כל תשובה נכונה. החצי השני תוגמל לפי הערכת בני זוגם למילוי השאלון שיקבע עד כמה הם חכמים בסקאלה של 1-7. לנבדקים ניתנה גם האפשרות לשלוח הודעה לבן זוגם לתרגיל שכבר סיים את המטלה. ההודעה יכלה להיות הודעה לבבית כמו :"אני מקווה שהלך לך טוב", או לכלול בקשת עצה, "האם תוכל לעזור לי?". מסתבר ש-73.5% מהנבדקים שקיבלו תשלום על לפי טיב ביצוע המטלה שאלו שאלות. לעומת זאת רק 32.7% מאלה שקיבלו את המרשרשים שלהם על פי הערכת העמית העזו לשאול. החוקרים הסבירו שאנשים מניחים ששאילת שאלות תפחית מערכם, ולכן אלה שתוגמלו על ידי הערכת עמית, שאלו פחות שאלות.
אבל האם בקשת עצה אכן גורמת לאנשים לחשוב שאנחנו חכמים פחות? במחקר המשך פתרו נבדקים אחרים את מטלת החידות וקיבלו מבן הזוג שלהם, שהיה למעשה תוכנת מחשב, אחת משתי הודעות "אני מקווה שהולך לך טוב", או "אני מקווה שאתה מסתדר, האם יש לך עצה שאוכל להשתמש בה?". לאחר מכן שאלו את הנבדקים האם היו בוחרים להתייעץ עם הפרטנר שלהם במבחנים עתידיים של פתרון בעיות, ועד כמה הם חושבים שבני הזוג שלהם הם בעלי יכולות גבוהות. תוצאות המחקר מראות באופן מפתיע שהפרטנרים בעלי היכולות, ואלה שירצו להתייעץ איתם גם בעתיד היו בדיוק אלה שביקשו עצה.
החוקרים מסבירים שכשאנו מבקשים עצה או עזרה מאדם אנחנו למעשה מחמיאים לו על היותו בעל ידע וכישורים. האדם שבחרנו להיעזר בו חושב שאנחנו כנראה חכמים אם בחרנו דווקא בו. אז אם חשבתם "אם אבקש, אתפס כחכם פחות", אתם בהחלט יכולים להירגע. חשוב גם לזכור שבקשת עזרה מעידה על כך שאתם נמצאים בקשרים טובים עם אנשים מעניינים וחשובים, וכי בקשת העזרה אינה תחרות "מי טוב יותר", כי אם משימת צוות לפתרון הבעיות.
3. 1:0 – הפחד מלהיות חייב טובה
שלדון קופר מהסדרה "המפץ הגדול" אוהב לחלק מתנות. החלק האהוב עליו בחלוקת המתנות הוא הסימון הבלתי נראה מעל ראש מקבל המתנה שמעיד על יחסי הכוחות 1:0. אני נתתי לך, עכשיו אתה חייב לי. גם אנחנו בחיינו מרגישים לפעמים שאם מישהו עוזר לנו אנחנו חייבים לו, וכעת נצטרך להמתין בדריכות עד שנוכל לפרוע את החוב. אם אתם בטוחים שבעת קבלת סיוע מתעוררת לחיים יד הרושמת את הדבר לדראון עולם, עצרו רגע ונסו לחשוב: האם האדם המדובר באמת זוכר את כל אותם מעשים? האם אתם זוכרים? אם הוא מחזיק באמתחתו היסטוריה של שימוש באשמה ומחויבות ומניפולציות, אתם יכולים לחפש לכם עוזר אחר. אחרי שקיבלתם עזרה, נסו להתמקד בצד הנותן. אל תאמרו "אני חייב לה", כי אם "כמה טוב שאני נמצא בקשר עם אדם אדיב כמוה". הכרת התודה תעודד אתכם להטיב עם העוזרים גם בלי שמישהו יזכיר לכם את זה.
4. לא לבקש כדי לא להתייבש – הפחד מדחייה
יום בהיר אחד ביקשנו מהקולגה למשרד לעזור לנו עם המערכת החדשה שהותקנה במשרד. "לא" קרא הבחור בקול ושב לנעוץ אפו במחשבו. 'זהו', אנחנו מחליטים בנינו לבין עצמנו. הוא לא מחבב אותנו, ואנחנו לעולם לא נבקש ממנו עזרה שוב. פעמים רבות לאחר שמסרבים לעזור לנו אנחנו מאמינים כי נקבל את אותה התגובה גם בפעם הבאה ונמנעים מלבקש.
פרנק לין, פרופ' להתנהגות ארגונית מאוניברסיטת סטנפורד שלח את הסטודנטים שלו לעשות את אחד הדברים המפחידים לאדם; לבקש עזרה. הוא ביקש מהנבדקים שלו להסתובב ברחבי הקמפוס ולבקש שלל טובות מהעוברים ושבים: מביצוע שיחה דרך מכשיר הסלולאר שלהם, מילוי שאלונים, וליווי לחדר הכושר בקמפוס. הנבדקים שיצאו למשימה היו פסימיים מאוד לגבי מידת הנכונות של סטודנטים אחרים לעזור. למעשה הם העריכו שיצטרכו לבקש מ- 50% יותר אנשים לסייע להם ממה שבאמת קרה. "מי היה מאמין שיש בקמפוס אנשים נחמדים כל כך" הייתה התגובה הכללית. התוצאות הללו שוחזרו כשמתנדבים באגודה לסיוע לחולי לוקמיה ולימפומה נשאלו כמה אנשים יהיה עליהם לפגוש לפני שיצליחו להגיע למכסת הגיוס שלהם, ומה תהיה התרומה הממוצעת. המתנדבים העריכו שיצטרכו לפנות ל-50% יותר מכמות האנשים שפנו אליהם בסופו של דבר. הם העריכו שהתרומה הממוצעת תהיה 17 דולר, כשבפועל התרומות נעו בין 30 דולר ליותר מאלף דולר!
