ד"ר ארווין מנסדורף, עמית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, חוקר את ההבדלים בין ליברלים יהודים אמריקאים לבין סתם ליברלים אמריקאים, שאינם יהודים. מנסדורף נוהג לכנס יהודים אמריקאים, בעיקר ליברלים, לקבוצות מיקוד – וגם עורך סקרים. השבוע פרסם נתונים חדשים, עדכניים, על היהודים הללו. התוצאות מבהילות, שלא לומר מדכאות.
יהודים-אמריקאים מצביעים בבחירות בשיעור גבוה. משקלם בכלל האוכלוסייה נמוך, פחות מ־2%, כך שלא צריך להגזים בהשפעת הצבעתם. השפעתם מתבטאת בכסף, באקטיביזם, בבולטות בתקשורת ובמערכות הפוליטיות. כבר הרבה שנים שישראל איננה שיקול מרכזי בבחירתם. מנסדורף במחקרו מאתגר את הנראטיב הזה בבדיקה מסקרנת. בסקרים שערך לאחרונה הציג ליהודים ליברלים ודמוקרטים תסריט, וביקש מהם לומר במי יבחרו לנוכח תסריט כזה. מה יש בתסריט? הנה הנוסח שהציג, מתורגם לעברית: "אם רשידה טלייב או אילהן עומר היו מתמודדות במחוז שלי בבחירות כלליות נגד מועמד פרו־ישראלי רפובליקני מתון – מה היית עושה? אתה (או את) הבוחר היהודי?"
רקע, למי שצריך: טלייב ועומר הן חברות קונגרס דמוקרטיות. ביקורתן על ישראל ארסית ובוטה. שתיהן הואשמו בכך שעברו איתה את הגבול המפריד בין ביקורת לגיטימית לבין אנטישמיות. שתיהן גונו על ידי ארגונים יהודיים יותר מפעם אחת. טלייב הצטלמה פעם בחולצה שעליה ציור מפה שישראל נמחקה ממנה. עומר, רק השבוע, ציינה במפורש רק את שמות היהודים שתורמים ליריבה הפוליטי. את הלא יהודים לא הזכירה. במילים פשוטות: אם יש מועמד באמריקה שמסמל את מה שרוב הישראלים, וגם רוב האמריקאים, יחשיבו למועמד אנטי־ישראלי, שתי אלה ודאי יהיו בראש הרשימה. ודווקא אותן הציב מנסדורף בשאלה שלו, כדי שהדילמה תהיה ברורה. מועמד דמוקרטי – אבל מאוד אנטי־ישראלי, ואולי אפילו אנטישמי – או מועמד רפובליקני מתון ואוהד ישראל?
אם תוצאת הסקר (המצורף בגרף) תפתיע אתכם, כנראה אינכם מכירים, או אינכם מבינים, את יהודי אמריקה. קצת יותר ממחצית היהודים הליברלים יצביעו למועמדות הדמוקרטיות. חלקם אומרים זאת באופן ישיר: נצביע להן. חלקם אומרים זאת בעקיפין: נצביע למי שאנחנו מסכימים איתו בלי קשר לישראל. כלומר, מסכימים בנושאים כמו ביטוח בריאות, איכות הסביבה, כלכלה, יחסי גזעים. זו תוצאה מעניינת בגלל ההקשר הישראלי. אבל היא מעניינת לא פחות גם בגלל ההקשר האנטישמי.
מיהו אנטישמי? כאמור, המועמדות הללו הואשמו לא פעם בגלישה לסטריאוטיפים ובהתבטאויות אנטישמיות. זה אמור לעורר חלחלה בלבם של יהודים באמריקה. ואכן, על פי מחקרים מהשנים האחרונות – וביתר שאת במחקרו של מנסדורף – אנטישמיות נעשית לסעיף ראשון במעלה לדאגה עבור היהודים. מחקר של הוועד היהודי־אמריקאי העלה שכ־40% מהיהודים רואים באנטישמיות "בעיה רצינית מאוד" באמריקה של היום. יותר מ־80% מהם סבורים שרמת האנטישמיות עלתה בחמש השנים האחרונות. הוועד מסיק שרוב היהודים מזהים אנטי־ישראליות בוטה עם אנטישמיות: שמונה מכל עשרה יהודים מסכימים שהאמירה "לישראל אין זכות קיום" היא אנטישמית (ולא רק אנטי־ישראלית). מנסדורף פחות משוכנע בזה. הוא מוצא אצל היהודים שאיפה לנתק את הקשר בין אנטי־יהודיות ובין אנטי־ישראליות. המשמעות היא למעשה לאפשר ולקבל את הלגיטימיות של אנטי־ישראליות יותר מאשר של אנטישמיות. הוא ביקש מנשאליו להסכים, או לא להסכים, עם הקביעה הבאה: "מי שהם מאוד אנטי־ישראלים או אנטי־ציונים הם קרוב לוודאי גם אנטישמים". הרוב הסכימו במידה מסוימת, אבל פחות ממחצית בחרו "מסכים" או "מסכים מאוד". ועוד שאל, מה מקורה של סכנת האנטישמיות. יותר ממחצית בחרו בימין. פחות מ־1% בחרו בשמאל. כעשירית אמרו "גם ימין וגם שמאל". ובמילים פשוטות: היהודים חוששים מאנטישמיות של לבנים גזענים, שהם מזהים לעתים קרובות עם הנשיא טראמפ ועם המפלגה הרפובליקנית. הם עיוורים יחסית לאנטישמיות שבאה משמאל. קרי, לאנטישמיות של פוליטיקאיות רדיקליות כמו טלייב ועומר, מה שמסביר מדוע רובם, אם זו תהיה הבחירה שלהם, גם יבחרו בהן לקונגרס.
מיהו גזען? את הסקר האחרון שלו ערך מנסדורף לאחר הגל הראשון של הפגנות הגזע באמריקה. הוא מכנה אותו סקר פוסט־פלויד, על שמו של הצעיר השחור שנחנק למוות על ידי שוטר ושמותו הצית את גל המהומות. ההפגנות, והקבוצה שמניעה אותן "בלאק לייבס מטר", אינן עניין פשוט ליהודים. מצד אחד, הם הראשונים להפגין נגד כל סוג של אפליה וגזענות. זה גם האינטרס שלהם, כקבוצת מיעוט, וגם האינסטינקט המוסרי שלהם. מצד שני, יש בין הפעילים השחורים מי שמסתייגים מיהודים, ומדברים עליהם בנימה בוטה, סטריאוטיפית ואנטישמית. בשבועות האחרונים עשו זאת כוכבי ספורט וזמר, פעילים חברתיים ואנשי דת. בהפגנות נראו פה ושם שלטים שיגרמו לכל יהודי להתכווץ. ומצד שני – המטרה חשובה. הרצון בשוויון אמיתי. היהודים רוצים לתמוך בו. כמחצית מהם אומרים שההפגנות לא העלו את רמת האנטישמיות. רק מחצית סבורים שכן. מעל מחצית ילכו לאירוע של הקבוצה הזאת, שעד לא מזמן נחשבה לרדיקלית מאוד והיום גולשת לחיקו החמים של המיינסטרים. ומה שמפתיע: רוב גדול מהם אמרו שיסכימו גם לכרוע ברך במהלך הפגנה.
הכוחות החברתיים שפועלים היום באמריקה חזקים, סוחפים. אין קמפיין ישראלי שיכול לעמוד מולם. אולי אפשר להשפיע בשוליים, אבל בשאר אפשר פשוט לצפות בסקרנות, ולקוות לטוב.
