הדמוקרטים רואים בנשיאות טראמפ תאונה חד־פעמית ונחושים להפיל אותו • אבל עד כה הם לא מצליחים להציב מולו מועמד ממש משכנע • שנה לבחירות לנשיאות ארה"ב – תמונת מצב
בסניף רשת הספרים הנודעת "בארנס אנד נובל", הניצב במבנה קולנוע ישן בשדרות ונטורה בסטודיו סיטי, מכרו השבוע לוח שנה מיוחד שבו מככב דונלד טראמפ. לא, אין שם תמונות מלבבות של הנשיא ה־45 של ארה"ב ושל בני משפחתו המפארות כל חודש מחודשי 2020, אלא משפטים הזויים או גרוטסקיים שניפק במהלך שלוש שנות נשיאותו, בצירוף תמונות לא מחמיאות. כותרת לוח השנה הזה היא "הספירה לאחור לקראת היציאה מהתפקיד", והיא מיועדת לשונאי טראמפ המייחלים כבר ארבע שנים ל־3 בנובמבר 2020, היום שבו הם מקווים להביס אותו בבחירות ולסיים את מה שהם רואים כתאונה היסטורית איומה שהושיבה את המיליארדר הניו־יורקי (שהודיע כי הוא עובר לפלורידה) בבית הלבן. בשדה התעופה JFK, לעומת זאת, נחטפים כלחמניות טריות מארזי שוקולד טראמפ במגוון גדלים וצורות, החל מ־3.99 דולר לפני מס.
אמריקה, אם כן, כבר נמצאת עמוק בתוך מערכת הבחירות לנשיאות, שבעוד שנה פחות שבוע תקבע מי ישב בבית הלבן, והאם דונלד טראמפ ימשיך לכהונה שנייה, או שמא המועמד או המועמד/ת הדמוקרטיים יצליחו להדיחו בתום הכהונה הראשונה. המערכת הפוליטית האמריקאית מקוטבת ומפולגת ושני הצדדים שקולים ומחופרים היטב בעמדותיהם, מה שמקשה מאוד לראות את האופק ולנסות להעריך כרגע מי יזכה. ולמרות זאת, ננסה לנפק הערכה זהירה באמצעות פירוק והרכבה מחדש של הגורמים השונים בבחירות נובמבר 2020, וניתוח הסקרים והתמורות החברתיות והכלכליות
שרוחשות כיום בחברה האמריקנית.
ראשית, הסטטיסטיקה: עשרה נשיאים אמריקאים לא הצליחו להיבחר לכהונה שנייה, לעומת קצת יותר מכפול שכן. בנקודה הזו יש לטראמפ יתרון מובנה: רוב גדול של נשיאי העבר נבחרו לכהונה נוספת. מעבר לרצון בהמשכיות ורציפות שלטונית, הגובר אצל לא מעט מהבוחרים המתלבטים, לנשיא מכהן יש יתרון עצום. לא מדובר רק בכיסוי תקשורתי ללא הפסקה, המתחייב מתפקידו, אלא גם בכך שעד הבחירה הסופית במועמד המפלגה המתחרה – פחות מחצי שנה לפני הבחירות הוא – ניצב ללא מתחרים בראש מפלגת השלטון וזוכה לשקט תעשייתי מבחינה פנים־מפלגתית. המועמד הטוען לכתר, לעומת זאת, נאלץ להשקיע את זמנו ומרצו ואף לספוג רפש ובוץ מתוך ביתו שלו עד שהוא מגיע לנקודת המוצא כמתמודד יחיד מול הנשיא, ואז, בזמן לא רב, הוא נדרש להשלים את החסר כמועמד לנשיאות.
טראמפ שִיכלל את היתרון הזה עד הקצה, שכן כל מערכת הבחירות תעסוק בו, לטוב ולרע. מהבחינה הזו כמעט לא משנה מי יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית; בחירות 2020 הם קודם כול משאל עם על דונלד טראמפ. אגב, במפלגה הרפובליקנית יש כמה שהכריזו על התמודדות מול טראמפ על המועמדות לנשיאות. עד כמה הם רלוונטיים? בכמה מדינות בארה"ב כבר בוטלו הפריימריז הרפובליקניים מראש, ועימות בין שני המועמדים המרכזיים – מלבד טראמפ כמובן – שנערך בניו־יורק לפני כמה שבועות, אפילו לא שודר בטלוויזיה אלא נערך באולם קטן בפני פחות ממאה איש.
הקרב היחיד בעיר ניטש אפוא בצד הדמוקרטי, והוא נסוב סביב השאלה מי יזכה להתייצב מול טראמפ בבחירות הבאות, המוגדרות על ידי רבים כגורליות והחשובות ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב. כרגע, מי שנראה כמועמד המוביל הוא ג'ו ביידן, סגן הנשיא לשעבר בממשל אובמה. למרות חריקות לא פשוטות בקמפיין והופעה מאוד לא מוצלחת בעימות הטלוויזיוני הראשון שנערך בקרב מועמדי המפלגה, ביידן שומר על פער יציב בראש הטבלה ועומד כיום לפי ממוצע האתר "Real Clear Politics" על כמעט 30 אחוזים. כשמדובר ברשימת מועמדים המונה נכון לעכשיו (אחרי פרישתו השבוע של בטו או'רורק מטקסס) 15 איש ואישה, יתרון שכזה נראה כמעט בלתי שביר.
במקום השני בסקרים הדמוקרטיים ניצבת הסנטורית אליזבת וורן ממסצ'וסטס, עם קצת מעל 20 אחוזים; במקום השלישי הסנטור היהודי הסוציאליסט ברני סנדרס עם כ־18 אחוזים, ובמקום הרביעי ראש עיריית סאות'־בנד באינדיאנה, פיט בוטיג'ג', עם כשבעה אחוזי תמיכה. מאחור משתרכים מועמדים שנראים כרגע חסרי סיכוי כמו קמלה האריס מקליפורניה – מי שלרגע אחד, אחרי הופעה טובה בעימות הראשון, כונתה "אובמה האישה" – ושמאז קמלה (סליחה על משחק המילים) .
וניצבת במקום החמישי עם פחות מארבעה אחוזים; אנדרו יאנג ואיימי קלובשר עם 2.7 אחוזים; וקורי בוקר הסנטור מניו־ג'רזי שלרגע אחד או שניים בשנה שעברה כונה "אובמה הבא" – עם שני אחוזים בודדים. על כל שאר המועמדים, שבעה במספר, לא שווה להרחיב את הדיבור.
רביעייה לבנה
לכאורה, הסיפור נראה גמור: ג'ו ביידן נגד דונלד טראמפ. אבל התמונה רחוקה מאוד מסיום. הבה נחזור לבחירות 2008, שהפכו את ברק אובמה לנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב. בנקודה זו של מערכת הבחירות ההיא, כלומר נובמבר 2007, הובילה הילרי קלינטון על אובמה בסקרים ביותר מעשרים אחוזים. כמה מחקרי עומק אף העניקו לקלינטון יותר משלושים אחוזי יתרון על הסנטור הצעיר מאילינוי. למעשה, הסקר הראשון שהעניק יתרון לאובמה התפרסם רק בתחילת פברואר 2008. לאחר מכן כבר החל הסחף לתת את אותותיו, עד שבאמצע מאי פורסם סקר של רויטרס שהעניק לאובמה שיא של 26 אחוזי יתרון על קלינטון. אובמה זכה בסופו של דבר במועמדות המפלגה הדמוקרטית בקלות יחסית, וזאת אף שבנקודת הזמן המקבילה לזמננו ביחס לבחירות הנוכחיות מצבו היה בכי רע.
הסיבה העיקרית לשינויים הללו קשורה לתהליכי הפריימריז המפלגתיים. לא במקרה דווקא בפברואר החלו המספרים להשתנות; אייווה, המדינה הראשונה שבה נערכים באופן מסורתי פריימריז, עשתה זאת בינואר, ובהן ניצח אובמה את קלינטון ואת המתמודד הנוסף, ג'ון אדוארדס מצפון קרוליינה. שלוש מדינות נוספות ערכו באותו חודש פריימריז משלהן, ובכולן ניצח אובמה. המומנטום בשטח החל להטות את הכף לטובתו גם בקרב שאר הבוחרים הדמוקרטים ברחבי ארה"ב, והסקרים החלו לנטות יותר ויותר לכיוון ההפוך.
ג'ו ביידן מחזיק אמנם במקום הראשון בפער ניכר, אבל לא בטוח שלעולם חוסן. הקיטוב האידיאולוגי במפלגה הדמוקרטית בין אנשי המרכז המתונים לשמאל העמוק כלכלית ופוליטית – מציב את ביידן בעמדה לא נוחה כמי שבעיני רבים, בעיקר בקרב צעירי הדמוקרטים, שייך למחנה האתמול. בתקופה שבה הכוכבת הגדולה של המפלגה היא אלכסנדריה אוקסיו־קורטז – חברת קונגרס צעירה מקווינס שנתפסה כמה וכמה פעמים באמירות המעידות על בורות מביכה, ושאוחזת במשנה אידיאולוגית שמאלית קיצונית – ג'ו ביידן שיחגוג החודש 77 שנים נתפס כדינוזאור אפור ומקשיש. מתחת לפני השטח מעמדו הולך ונחלש, ורוב המומחים והפרשנים מעריכים כי הוא לא יצליח לשמור על מעמדו כמועמד המוביל לאורך זמן.
קריסה של ביידן בסקרים משמעותה חלוקה מחדש של הקלפים, ואז הכול יכול לקרות. הדבר הסביר ביותר שיקרה, למעט הופעה של כוכב חדש שאינו נמצא כרגע ברשימה, הוא זינוק של מי שממוקם כרגע במקום הרביעי, פיט בוטיג'ג'. זאת כיוון שבניגוד לשניים הבאים ברשימה אחרי ביידן אליזבת וורן וברני סנדרס – בוטיג'ג' מנסה לכוון למרכז הפוליטי של המפלגה ולהתרחק מהקיצוניות שמאפיינת את האחרים. בוחרי ביידן, שמזוהים עם המרכז, עשויים בהחלט לראות בראש העיר הצעיר מהמדינה הרפובליקנית אינדיאנה כתחנה הבאה של הקול שלהם.
בין וורן לסנדרס, ששניהם מזוהים עם הצד השמאלי של המפלגה, ניטש קרב שמתיש את שניהם ולא מועיל לאף אחד מהם. ביחד הם שווים כרגע כמעט ארבעים אחוזים, אבל ברור שמישהו יצטרך לפרוש בשלב מסוים כדי שהקו האידיאולוגי המשותף לשניהם ינצח במלחמה על דרכה של המפלגה כולה. אחרי התקף הלב שעבר סנדרס בחודש
שעבר, וגם בגלל העובדה שהוא מבוגר יותר מוורן למעשה, המועמד המבוגר ביותר אי־פעם שעשוי להיכנס לבית הלבן – ומפגר אחריה בסקרים, נראה שיהיה זה הסנטור היהודי שייאלץ לפנות בשלב כלשהו את הדרך. אם זה לא יקרה, הדרך לבחירת מועמד מהמרכז הפוליטי הדמוקרטי נראית סבירה הרבה יותר.
כך או כך, רביעיית המתמודדים המובילה של הדמוקרטים מציבה בפני המפלגה בעיה נוספת, הקשורה לפוליטיקת הזהויות: כל הארבעה לבנים (ניסיונה של וורן להוכיח כי יש לה עבר אינדיאני התרסק באופן מביך ביותר), ואילו מועמדים שחורים או היספנים נדחקו לתחתית הרשימה. זו בשורה לא טובה למפלגה שמזוהה כיום עם גיוון אתני, אבל בסופו של דבר לא הצליחה להציב ברביעייה הראשונה שלה מישהו שאינו לבן. גם זהותו היהודית של סנדרס לא ממש עוזרת; באקלים הפוליטי הנוכחי של השמאל האמריקני הפרוגרסיבי, יהודים מזוהים יותר כחלק מהפריבילגיה הלבנה השלטת מאשר כמיעוט אתני שצריך לטפח ולהגן עליו.
בסופו של דבר תכריז המפלגה הדמוקרטית על המועמד או המועמדת שלה בוועידה שתתקיים בוויסקונסין באמצע חודש יולי. ומה אז? בארה"ב הבחירות אינן מוכרעות על פי רוב המצביעים, אלא על פי אלקטורים. במילים פשוטות, המועמד הדמוקרטי יזכה בבחירות בקליפורניה ובניו־יורק בכל מקרה, וממש לא משנה באיזה רוב הדבר יקרה. הוא הדין במדינות "אדומות" שבהן ינצח טראמפ בכל מקרה. אי לכך, גם הבחירות שהתקיימו לאחרונה בשלוש מדינות – קנטאקי, וירג'יניה ומיסיסיפי – ושבשתיים מהן השיגו הדמוקרטים הישגים מקומיים נאים, לא באמת מבשרות יותר מדי על העתיד להתרחש בבחירות לנשיאות. הדבר היחיד שקובע הוא מה יקרה עם הבוחרים המתנדנדים במספר מצומצם של מדינות מתנדנדות.
בראש ובראשונה פלורידה ואוהיו הגדולות, אבל גם פנסילבניה, ויסקונסין, מישיגן וצפון־קרוליינה. במידה מסוימת נמצאות על הכוונת גם מינסוטה (שעשויה לעבור לידי הרפובליקנים) ואריזונה (שעשויה להפוך לכחולה לראשונה מזה רבע מאה). גם במדינות אלה רוב הבוחרים יודעים מראש לאיזו מפלגה יצביעו, כך שבסך הכול מדובר על כחצי מיליון בוחרים שיחליטו מי ייכנס לבית הלבן בינואר 2021, או מי יישאר בו לכהונה שנייה.
זו הכלכלה, טמבל
נהוג לומר שהבוחר האמריקTי המתלבט מצביע קודם כול לפי הכיס. כלומר, הוא מביט לאחור ושואל אם מצבו הכלכלי השתפר או הורע בארבע השנים האחרונות, ובהתאם לכך מחליט אם להותיר את הנשיא המכהן על כנו או לשלוח אותו הביתה. במובן זה, מצבו של טראמפ ממש לא רע; כמעט כל האינדיקטורים הכלכליים נמצאים בעלייה מאז כניסתו לתפקיד, כולל אחוזי אבטלה נמוכים בעיקר בקרב האוכלוסיה השחורה וההיספאנית ושוק מניות תוסס. גם הסכם הסחר החלקי שהושג לאחרונה בין ארה"ב לסין ומנע התפרצותה של מלחמה כלכלית בין שתי המעצמות, מוסיף לשקט התעשייתי שנשיא מכהן זקוק לו כדי להיבחר שוב.
במישור הפוליטי, באופן אבסורדי דווקא אופיו הסוער והחשש העצום מפני נשיאותו של טראמפ עשויים להועיל לו בקרב על הכהונה השנייה: מצד אחד, הציפיות מכוכב
הריאליטי היו נמוכות כל־כך מראש, שכל הצלחה שלו וכאמור יש כאלה – מקבלת משנה תוקף ועוצמה. מצד שני, החשש היה כל־כך כבד, שעצם העובדה שארה"ב לא נכנסה בתקופתו למלחמה כלשהי, ודאי עם מדינות בסדר גודל של איראן או קוריאה הצפונית, היא כשלעצמה הישג גדול של הנשיא המושמץ והמוקע מראש. טראמפ יבוא אל הבוחרים שהעניקו לו את הרוב הזעום במדינות המתנדנדות ויאמר להם: תראו כמה חששו ופחדו ממני, תראו כמה כלום בעצם לא קרה מלבד שיפור במצבכם הכלכלי, והצביעו לי שוב.
מהעבר השני, אי־אפשר להתעלם מכך שתקופת נשיאותו של טראמפ רצופה בשערוריות אינספור, ציוצים מביכים למכביר ורעש אינסופי שוושינגטון מייצרת למורת רוחם של אמריקאים רבים. הליך ההדחה שהחל להתגלגל בשבועות האחרונים, הוא אחד הביטויים של השנאה הרושפת כלפי טראמפ, אם כי הסיכויים למימוש התהליך שואפים לאפס כל עוד הסנאט מצוי בשליטה רפובליקנית (מצב שיימשך לפחות עד הבחירות לנשיאות).
טראמפ הוא נשיא שונה מכל מי שהכרנו לפניו, ובוודאי שונה ב־180 מעלות מקודמו, ברק אובמה. בתשובה לשאלת מיליון הדולר, באיזו דרך תבחר אמריקה ללכת בעוד שנה – המשך דרך טראמפ או חזרה לעידן אובמה בצורה כזו או אחרת – אפשר לסכם בזהירות ולומר כך: סיכוייו של דונלד טראמפ להמשיך ולהנהיג את המעצמה החשובה בעולם גם אחרי הבחירות הבאות נראים כרגע גבוהים יותר לא בהרבה, אבל עדיין גבוהים יותר מסיכוייו של מועמד או מועמדת דמוקרטיים כלשהם לנצח אותו.
