הנשיא האמריקאי לא איכזב והזכיר לנו – פעם נוספת – שהגיע הזמן למעשים
עשור חדש החל, וכמו בשלוש השנים האחרונות, הנשיא האמריקאי לא איכזב. הוא אולי בוטה, הוא ודאי מתעסק בעצמו והעולם, כך נדמה לו, סובב סביבו ועבורו, אך הוא טוב לאמריקה, ומה שטוב לאמריקה, טוב לעולם כולו.
החיסול הממוקד של הגנרל האיראני סולימני (״פעולה שמטרתה למנוע מלחמה ולא להביא לידיה״) הוא תוצאה ישירה של נשיא הפועל בלי להתחשב בדיבורים, פטפוטים, הבלים ושאר ביקורות. הוא הורה ופקודתו הוצאה אל הפועל ללא הדלפות לתקשורת, פלא בפני עצמו. אחריות אישית ולאומית, דבר שבארץ, לדוגמא, התחלף בהיפוך גמור. השיטה הרווחת היום בארץ היא של הדלפות מכוונות. כך בפגישות ועדת החוץ והבטחון, כך בפגישות הסיעות, כך בישיבות הממשלה וכך היה עם חקירת העדים בפרשיות ראש הממשלה, כשהפרקליטות מזינה את התקשורת, והגיע לשיאו כשהיועץ המשפטי יצא בהודעה דרמטית לאומה – הגשת כתבי אישום כנגד ראש ממשלה מכהן – ושעה או שעתיים קודם לכן הוא טרח להדליף את המידע והחלטתו, כך שהעם יהיה מוכן לבאות, הללויה!
הדמוקרטים לא איכזבו ומיד יצאו לתקוף את הנשיא. רק העולם הערבי נעמד דום, לא במתח מפני הבאות כי אם בתדהמה על התעוזה וההוצאה לפועל.
זה אותו עולם ערבי שלמד משך שמונה שנות כהונתו של הנשיא אובמה שארה״ב חזקה מול חלשים, זונחת את בעלות בריתה, עושה מאומה נגד סוריה בכדי להביא סוף לטבח מאות אלפי האזרחים שם וקונה את איראן ע״י הפשרת נכסים, הענקת מילארדי דולרים במזומן וכניעה מוחלטת לגחמות האיראנים. הגיע מנהיג חדש והוכיח שימי איראן העליזים הגיעו לסיומם. כל איום כלפי ארה״ב יענה מיידית בצורה חריפה שאינה משתמעת לשתי פנים.
עידן חדש החל, עידן שבו למעשים יש תוצאות. זו שפה מובנת ומקובלת במיוחד במזרח התיכון, שם כוח פרושו השרדות, וחולשה פרושה הכחדות. ראו את גרורות איראן בעזה ובלבנון: אלו מבצעות בלי כל מחשבה, וישראל רועדת בפניהן. אלו הראשונות מכתיבות את לוחות הזמנים ואת ההסכמים, בעוד ישראל נאלצת לסגת פעם אחר פעם, כל פעם באמתלה אחרת.
כבר מזמן התברר שישראל איבדה את הרצון לנצח. העילה המושמעת מדי כמה שנים היא מספר האבדות הגבוה אם ישראל תיכנס לעזה לכבוש אותה מחדש. אין ספק שיהיו אבדות, אך מאות אלפי מרגמות, פגזים וטילים גורמים לא רק לנזק ואבדות נפש כי אם גם לפגיעה מתמשכת בדור שלם של ילדים שגדל בחרדה מתמדת ושחיקה כמעט מוחלטת ביכולת ההרתעה שלנו. כמו שראינו משך העשור שחלף, מדי שלוש שנים בממוצע חוזר הסבב על עצמו, וכל פעם יש לצד העזתי הפתעה חדשה – חטיפת חיילים מתוך שטח ישראל, מנהרות תופת לתפארת, רחפנים, צליפה מעבר לגדר, עפיפוני אש. בקיצור, חמאס צוחק עלינו, עושה ככל העולה על רוחו, ואנו מפחדים מהצל של עצמנו ובאמת באמת לא רוצים לנצח (או אולי ״רוצים״ אך הרצון ריק מתוכן ולא מתרגם למעשים של ממש).
לא רק בעזה, גם בלבנון. מאות אלפי טילים, מערכים מבוצרים היטב, חטיפת חיילים מתוך שטח ישראל, חדירות דרך הגבול, מנהרות תופת. בישראל שיכנוע עצמי המשתנה בהתאם לנתונים: לא יתכן שהאויב עוסק בחפירות מנהרות שכן האזור סלעי (היום לוקחים אורחים חשובים מחו״ל להראות להם את המנהרות מסוג ״לא יכול להיות״). אין צורך להפעיל את מערכי ההגנה של הסאטיל, שכן נסראללה ״נואש״ וזוחל לו במחילה בה הוא נמצא. אלא שנסראללה לא התבדח, ובשידור חי דאג לפגוע בסאטיל וגורם למוות חיילים ישראלים, ואנחנו לא הצלחנו לשבש את שידוריו עד עצם היום הזה. זוכרים אתם את המידור בין המודיעין לבין הגופים הלוחמים, שהביא לכך שהלוחמים נתנו נפשם על לוחמה מול בונקרים מבוצרים, ערים שלמות? נאמר לנו שהופקו הלקחים, ונקווה שכך הוא. אך חדירות הגבול, האימונים של כיבוש ערים יהודיות והשתלטות על אזורים נרחבים, חטיפת חיילים, צבירת כוחות ואמצעי לחימה כמו גם פיתוח אמצעי לחימה מדויקים יותר ובעלי עוצמה מירבית לא האטו ולא פסקו, למרות שראש ממשלת ישראל הציג לעולם מיקום אחד או שניים שלא היו אמורים להחשף.
בארץ מתחלף רמטכ״ל אחד ברמטכ״ל אחר, ובעוד אויבינו שוקדים על בניית הכוח, אצלנו מתווכחים האם האלוף במיל׳ יצחק בריק הסתייד מוחו או שאולי הוא צודק באזהרתיו. מה ששולט הוא האגו האישי במקום המוכנות המערכתית, וכשנשמעות האזעקות ודולקות נורות האזעקה, אצלנו מעדיפים להתנגח בדובר במקום להתייחס בכובד ראש לדבריו.
פתאום פורץ לו למרכז המגרש הנשיא האמריקאי, והוא אינו מדבר כי אם פועל. זו אינה הפעם הראשונה, אך אם עד כה מדובר היה בהחלטות שרירותיות (״ירושלים היא בירת ישראל״ ״השגרירות עוברת לירושלים״ ״ניקי היילי היא נציגתי לאו״ם״ ״ההתנחלויות אינן בלתי חוקיות ואינן המכשול לשלום״), הרי שהפעם מדובר במעשה מבוקר, מחושב, מדויק ובעל השפעה מרחיקת לכת: ״די לדיבורים, הגיע זמן מעשים. מי שמאיים ופועל נגד ארה״ב, באשר הוא, ימצא את קיצו מוקדם מהמצופה".
כמה נפלא שהגיע יום זה, ואנו יכולים להגיד ברכת הגומל כמו גם ״שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אך חייבים להזהר, שכן העובדה שהנשיא האמריקאי פועל כפי שהוא פועל, אין פירושה שאנחנו יכולים להמשיך לחגוג. אנחנו צריכים ללמוד ממה שעושים אחרים ולהבין שאיש לא יפעל עבורנו ובמקומנו. בכדי לשרוד, אנחנו חייבים לצאת למתקפה, ומה שאנחנו דוחים למחר לא נעלם. הוא יחזור להכות בנו פי שבעים ושבעה מחר. הודנה פירושה אתנחתת זמן לאויב, לא לנו. וללא נצחון חד משמעי, כואב ומוחץ, הסטטוס קוו ימשך.
ברגע שישראל תתעורר ותשיב מלחמה שערה – שכן האויב על פתחינו ובשערינו אינו שוחר שלום, מטרתו היחידה היא השמדתנו – כן ייטב. אך איך ניתן לעשות זאת כשהתרבות שהשתרשה נוגדת זאת, כשהמקטרגים מבית הם וחוסר הרצון מתורץ בתרוצים רבים ושונים?
הגיע הנשיא האמריקאי והזכיר לנו – פעם נוספת – שהגיע הזמן למעשים. ״התעוררו״ הוא המסר של דונלד טראמפ לישראל וליהודים, ״אני לא אשאר כאן לעד!״ ״לכו בדרכי, שכן זו השפה היחידה המובנת, לא רק במזרח התיכון כי אם בעולם כולו (וראו, לדוגמא, את פוטין ידידי)!״
