טראמפ האמין שהכול תלוי בו ושבליץ אישי בשבועות האחרונים יעשה את העבודה. זה לא הספיק במדינות המאבק החצויות בארה"ב. גם בפוליטיקה, מתברר, יש יתרון למי שמשחק משחק קבוצתי
נשיא ארה"ב – ככל הנראה היוצא – דונלד טראמפ נתן לארה"ב שלוש שנים ראויות לציון, ששיפרו מאוד את מעמדה העולמי, כלכלתה וביטחונה. הוא ניהל יחסי חוץ תקיפים, הוביל מדיניות נחושה בכלכלה ובביטחון, ושמר, כפי שהבטיח, על האינטרסים האמריקאים. הישגיו רבים ומרשימים.
אך למרות הישגיו נלחם טראמפ מלחמת הישרדות, ולא רק בגלל הקורונה, שבוודאי פגעה בו בשנה האחרונה לכהונתו. אליטות השמאל, שעוברות בשנים האחרונות רדיקליזציה ניכרת, שחקו אותו ככל יכולתן במשך ארבע השנים הללו. מהאקדמיה, דרך התקשורת והממסד הממשלתי, ועד השחקן הפוליטי החדש בדמות חברות המדיה החברתית, כולם שיחקו בקבוצת "רק־לא־טראמפ" הרושפת שנאה. לקבוצה הזו נרשמו גם מימין, חברים ב"פרויקט לינקולן" מהסניף הטהרני והממסדי של המפלגה הרפובליקנית.
לטובת טראמפ עמדו שלושה דברים: שלוש השנים הטובות, ההקצנה של השמאל האלים ברחובות הערים שהטריפה אמריקאים רבים, ויריבו הדמוקרטי ג'ו ביידן, מועמד שמזמן נמצא מעבר לשיא, ושמול רוב המועמדים שאינם טראמפ היה כנראה סופג מפלה.
לכאורה, שלושת הצירים הללו מרכזיים דיים כדי להבטיח ניצחון בבחירות, ולא משנה מה אומרים הסקרים המוטים. הסיכוי לשחזר את 2016 נראה לרבים אפשרי, אם לא סביר. כמו ישראלים-אמריקאים קיוויתי שהם צודקים, משום שמבחינת האינטרס הישראלי טראמפ הוא נכס היסטורי; אבל הערכתי שלא. הסיבה לכך הייתה ההבדל שהתגלה אצל טראמפ עצמו בין 2016 ל־2020.
כידוע, הבחירות בארה"ב נקבעות בכמה מדינות מתנדנדות, וגם בהן לא פעם בשברי אחוזים. המאבק הזה צמוד עד כדי כך שכל פרמטר קטן עלול להכריע. לכן מסע הבחירות צריך להיות ברמה הגבוהה ביותר. מה היה המסמר הרופף בפרסת הנשיא?
ד"ר רן ברץ מציין באתר מידה שב־2016 טראמפ היה מושקע בקמפיין חודשים ארוכים מראש. הוא הגיע מהבחירות המקדימות הארוכות אחרי שחרש את השטח, והמשיך את התנופה הזאת עד הבחירות. ב־2020 טראמפ הגיע כנשיא מכהן בזמן משבר. היה לו מעט זמן יחסית, והנשק החשוב שלו – עצרות ענק אנרגטיות – נכנס לשימוש מאוחר מאוד ובאופן מדולל בשל הקורונה.
עוד יותר מכך חסר היה לטראמפ צוות בחירות מנוסה, מהסוג שליווה אותו ב־2016. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא סטיב באנון. באנון הוא אסטרטג פוליטי מבריק, מומחה בזיהוי מסרים שיגרמו לדמוקרטים להגיב בזעם ולהזיק לעצמם. למשל, הגדר שתעצור מקסיקנים, שעמדה במרכז מסע הבחירות הקודם, גרמה לדמוקרטים לזעוק שטראמפ גזען, אבל הציבור הבין שהדמוקרטים מתכוונים להפקיר את הגבול. בזכות הצוות גם העימותים של טראמפ היו חדים ויעילים מאוד.
לעומת זאת, ב־2020 צוות הקמפיין היה בעיקר טראמפ, שנראה דהוי יחסית ל־2016. המסרים שלו לא היו מתוחכמים, עקביים ומדויקים. העימותים היו חסרי עוקץ ותחכום. ומאחר שלא היו לטראמפ מסרים חדשים ברוח באנון, הדמוקרטים הצליחו לשמור על קור רוח.
ד"ר ברץ סבור שטראמפ עבר מעין "ביביזציה" מהירה. נתניהו ידע בעבר להישען על צוות מוכשר, אבל במשך השנים החל לסמוך יותר ויותר על עצמו. טראמפ האמין, כמנהג נתניהו, שהכול תלוי בו, ושבליץ של קמפיין אישי בשבועות האחרונים יעשה את העבודה. זה לא הספיק במדינות המאבק החצויות בארה"ב, שהעניקו לו את הניצחון ב־2016.
על כל החסרונות הללו היה יכול לפצות מנגנון מפלגתי פעיל ויעיל. אבל בסוף הקדנציה טראמפ הסוליסט לא היה מחובר מספיק למפלגה הרפובליקנית. המפלגה הדמוקרטית, לעומת זאת, התגבשה סביב ביידן והפעילה מערך שטח יעיל וארגון מרשים.
מהבחינה הזאת, סוד הצלחתו של הנשיא הוא גם סוד מפלתו. הכוכב האנטי־ממסדי, האיש שבא "לתקן את וושינגטון" (כולל הרפובליקנית) – וזוכה משום כך לאחוזי התמיכה הנמוכים בהיסטוריה של המחוז – היה צריך לנצח שנית, בכוחות עצמו. מולו ניצבה קבוצה פוליטית מאוחדת, מאורגנת ויעילה מאוד, החוסה תחת הממסד, התקשורת, האקדמיה והאליטות האמריקאיות.
עד כמה זה השפיע? הנה נתון מעניין: בבחירות לסנאט, לקונגרס ולבתי המושלים, הרפובליקנים הצליחו לשפר את מצבם. טראמפ, לעומת זאת, אפילו אם יקרה נס ויגיע ל־270 אלקטורים, לא ניצח בשום מדינה חדשה לעומת 2016, אלא רק הפסיד בחלק מהמדינות שניצח בהן בפעם שעברה. לא חסרים מצביעים רפובליקנים, אבל צריך מערכת מורכבת, יסודית ומתמשכת, שתדע להביא אותם בזמן ובמקום הנכון.
הישגו של טראמפ מרשים; הוא התקרב מאוד לניצחון שני, ואין ספק שהוא קולע לצרכים ואהוד בקרב ציבור אמריקאי גדול מאוד. אבל גם בפוליטיקה, מתברר, יש יתרון למי שמשחק משחק קבוצתי.
