חנוכה הוא אחד החגים הכי נחגגים בעולם היהודי * למה וכמה
חג חנוכה השבוע ומנהגיו רבים. אהובים יותר ופחות. יש מי שלא מקיימים כלל. בארץ, יש מי שנוסעים לחו״ל ומקיימים (או לא) שם. אחד מכל 20 ישראלים בערך אומר שהוא ״בדרך כלל בחו״ל״ בחנוכה. וכמובן, ״בדרך כלל״ יכול להיות כל שנה, או פעם בשנתיים, ולפעמים אפילו פחות. אפשר להניח, או לקוות, שזה חוסך מהם כמה סופגניות מרובות קלוריות.
לא מעט סקרים בדקו את צריכת הסופגניות בחנוכה, והמספרים בערך דומים. אחד מחמישה לא אוכל, ארבעה מחמישה אוכלים. ולא רק סופגנייה אחת. שליש אוכלים שלוש עד חמש. חמישית אוכלים שש או יותר. רבע יסתפקו באחת או שתיים. הסקר, שנערך השבוע במסגרת הפרויקט #יהדותישראלית של המכון למדיניות העם היהודי, שאל על ״סופגניות ולביבות״. אבל המספר נשאר דומה.
חנוכה הוא אחד החגים הכי נחגגים בעולם היהודי. בישראל, זה חג של ילדים, של משפחות. חג שרוב סממניו לא מעוררים קושי או אי־נוחות. חג של זלילה, ולא של תפילה. הוא לא ״דתי״ במיוחד, ולא מחייב הליכה לבית כנסת ולא הנחיות של רבנים. לכן כל קבוצות האוכלוסייה משתתפות בו.
גם בעולם היהודי שמחוץ לישראל זה חג חשוב. בין השאר, משום שהוא תקוע עם ״חגי החורף״, שהם החגים הדומיננטיים בעולם הנוצרי שבו חיים כמעט כל יהודי העולם. במיוחד השנה, כשהוא משיק בדיוק לחג המולד. בניו יורק, הרוב הגדול של היהודים מדליקים נרות בחנוכה. ובכל זאת, ניכר הבדל מישראל.
בעצם, חנוכה הוא בדיוק החג המאפשר להדגים פער מהותי, חשוב, בין ישראל לבין שאר העולם. מהותו: גם כאשר יהודי העולם מייחסים חשיבות גדולה לחג מסוים, או למנהג מסוים, הם יקיימו אותו בפועל פחות מאשר בישראל. למה? קודם כל, משום שהחברה היהודית בישראל מסורתית יותר. אפשר לזהות את העובדה הזאת בקלות, אם מסתכלים על הפער הניכר בקיום מנהג כמו הדלקת נרות בערב שבת.
מעבר לכך, יש עניינים שנוגעים לנוחות. בישראל יש חופשה לתלמידי בתי הספר בחנוכה, מדליקים נרות בכל מקום: בבית, בעבודה, ברחובות, בקניונים. יש נרות לרכישה בכל מכולת. יש סביבה שכולה מתואמת עם נוהג ההדלקה. יש התניה, אולי גם ציפייה חברתית. ועוד: בישראל, גם למי שלא דתי, קל להתחבר לחנוכה דרך הסיפור הלאומי. בתפוצות, סיפורים לאומיים עשויים לעורר קושי. יש לא מעט יהודים שמעדיפים לחשוב על היהדות שלהם כעל דת בלבד, ולא לערבב בה מוטיבים לאומיים שמסבכים אותם בשאלות של נאמנות כפולה (למדינה שבה הם חיים ולעם היהודי).
התוצאה ניכרת: בישראל מדליקים נרות שבת – מנהג שבועי, כמעט פי שלושה יותר מאשר באמריקה. בישראל מדליקים גם נרות חנוכה – מנהג שנתי, הרבה יותר מאשר באמריקה.
המנהג הנפוץ ביותר בחנוכה הוא הדלקת נרות. אחריו בא האוכל המסורתי. לא מעט יהודים נותנים לילדיהם דמי חנוכה (הדתיים מקבלים יותר, החילונים פחות. למה? בטח לא בגלל פערי הכנסה, שהם דווקא בכיוון ההפוך). רוב היהודים נוסעים לטייל בארץ בימי החג. רבים הולכים לפסטיבלים או לפסטיגלים, או לאחד משאר הפסטיס שהפכו לאחד מסימני החג המובהקים בישראל.
***
ועוד בענייני סקרים מעודכנים:
1.על פי סקר של מרכז גוטמן, לשני שלישים מבוחרי הליכוד אין אמון ביועץ המשפטי לממשלה (אין בכלל, או די מעט אמון). כך שבכל מה שנוגע לפופולריות של השר אוחנה בקרב מתפקדי מפלגתו, חתירה לעימות חזיתי מול מנדלבליט היא מהלך כמעט מתבקש.
2. ליותר מ־40% מאזרחי ישראל אמון נמוך בפרקליטות. לעוד רבע אמון בינוני, שגם זה לא מי יודע מה מחמיא. האם זו תופעה חדשה? היא ללא ספק מתגברת, אבל לא כדאי להפריז בעוצמת המהפך. באתר דאטה ישראל אפשר למצוא סקר מ־2011 ובו: לכשליש מהמשיבים אין אמון בפרקליטות, ולעוד כ־40% אמון ״מסוים״ (שוב, לא מחמאה). גם עשר שנים קודם, בסקר משנת 2000, המצב דומה (שליש ללא אמון, 40% עם אמון מסוים, קצת יותר מרבע אמון "רב").
3. ממוצע סקרי הבחירות של דצמבר בישראל (נכון ליום שלישי השבוע): 54 מושבים לגוש הימין בלי ליברמן, 53 מושבים לגוש הבלי־ביבי, לא כולל ערבים. ובמילים פשוטות: אין שינוי מהותי.
4. קצת פחות ממחצית האמריקאים מתנגדים להדחה של טראמפ, קצת פחות ממחציתם תומכים. נחשו מי מצביע למי. אגב, על פי גאלופ, מספר התומכים בהדחה נמצא בירידה קלה.
