בגלל מה שקרה שם, צריך לקצץ את תקציב המשטרה כאן, ועדיף לפזר אותה. בכלל, צריך להעניש את כל השוטרים. ומי שבאמת אשמים הם היהודים
למי שנדמה שהכל נרגע בארה״ב, טעות חמורה בידו. הרגיעה זמנית ומדומה לחלוטין.
בלוס אנג׳לס שרק לפני שלושה שבועות היתה מרכז התפרעויות וביזה, נראה שהעיר מתביישת במה שקרה, מנסה למחוק ולהסתיר. צוותים מהעירייה עברו בכל האזורים בהם היו ההפגנות, ההרס והגניבות והסירו כמיטב יכולתם את הכתובות שרוססו על בתי העסקים ובנייני המגורים. בעלי עסקים הזמינו לוחות עץ שעכשיו מכסים את חלונותיהם והכניסות לבתי העסק שלהם. הרבה מהמקומות כבר נבזזו, כך שלא ברור מה הטעם במאמץ. אחרי מספר ימים, נתלו שלטים ״אם ברצונך להסיר את לוחות העץ, התקשר אלינו". עסק זה עסק.
בכל מקום חותמת בת שלוש אותיות: ״BLM״או התיבות במלואן ״BLACK LIVES MATTER”. בחלק מהמקומות כנראה חושבים שזו פוליסת ביטוח. שוגים הם בהגיגים. במקומות אחרים באמת מאמינים בכך – זה מדבק, זה נכון, זה צורך השעה. העובדה שבמשך כל ימי חייהם הם לא נקפו אצבע, וששחורים לא מעניינים אותם כהוא זה, ושגם כל אחד אחר מענין אותם אפילו עוד פחות, אינה רלוונטית. ההכרזה בקול ״בלק לייוס מטר״ מרווה אותם כמו סם, והם מתנהגים בדיוק בהתאם.
אני הולך ברחובות בהם התגודדו אלפי מפגינים ״שלווים". הם היו כל כך לא אלימים, שהם פרצו לחנויות, שדדו כל שהיה בהן, העלו אותן באש, ריססו כל משטח אפשרי, ועשו כל זאת תחת עינה הפקוחה של המשטרה. הם העלו באש מכוניות משטרה, איימו על מכבי האש, השתלטו על אוטובוסים והפכו אותם לאזורי שליטה ובקרה,העלו באש מיכלי אשפה בכדי לחסום את השדרות ועשו עוד כהנה וכהנה פעולות ״שלוות״ ולא מסוכנות.
עכשיו הכל שקט. הכתובות אינן. החלום הרע, אותו סיוט, התפוגג כלא היה. אולי באמת רק חלמנו? רק בתי העסקים מכוסים בלוחות עץ, ובכל מקום מקדמים את פני במועל יד, הצדעה ובו זמנית הסיסמה-קריאה ״הייל היטלר!״ התאריך הוא נובמבר, 1938. הביזה כוונה כלפי בתי העסק והמגורים של היהודים. בכיכרות המרכזיות בערים, מדורות – ספרים ״אסורים״ או ״בלתי ראויים״ הועלו באש. לימים יקרא אותו ציון הדרך ״ליל הבדולח.״ תוך זמן-לא-זמן, הוחלפו פלוגות הסער והמדים החומים באס אס והגסטפו. הפעילות שהחלה בשריפת ספרים הוחלפה עד מהרה בזוועות שלא ניתן לתאר ובשריפת אנשים, והמשרפות לא חדלו מפעול.
בשנים הראשונות היו עוצרים יהודים (לפי המראה, הן גברים והן נשים) ומתעללים בהם בפומבי. יורקים עליהם, מקללים אותם, גוזרים לגברים את פאותיהם, זקנם ושערם. אונסים ברבים נשים הדורות. מכריחים אותן לנקות את מרצפות הרחוב, בעוד דמן זב. אנשים נאורים היו מתקבצים ומעודדים, נהנים, רוצים עוד ועוד. ״הייל היטלר״ היתה דרך לקדם פני אחד את השני. ״בלק לייווס מטר״ היא מילת הקסמים בת ימינו שפרושה ״הפתחי, מערת המטמון, אנחנו כאן, כנועים, מרכינים ראש, כורעים ברך. הטח ראש השוטר בקיר, זה מגיע לו. זה בסדר גמור לירות בשוטרים, הם חלאה אנושית. הגיע הזמן ללמד את האחראים לקח, אנחנו כאן לאלף השנים הבאות!״
אני ממשיך בהליכתי. באותה שבת, עברתי כאן באותם רחובות, בלי לדעת ששעות ספורות אחרי כן ייחל ליל הבדולח שלנו. שבוע בדיוק אחרי אותם המאורעות, העיר התכסתה בכלימה, והיא מנסה להסתיר את מה שקרה, לשנות את נוסח הסיפור: ״אלו היו מפגינים שקטים, שלווים, עם מסר כה חשוב, מסר שהגיע זמנו. מעטים היו לא מכאן, והם אלו שבזזו והשתוללו. אנחנו, אנחנו – אנשי עיר המלאכים – מתנגדים לכל התופעות השליליות האלו. כה אכפת לנו מג׳ורג׳ פלויד, שפשוט כואב לנו, הגוף כולו זועק ׳צאו ושנו!׳״
אני לא בטוח למי מנסים המקומיים למכור את הסיפור הזה, המצוץ מהאצבע. במהלך הליכתי אדם שרוע על המדרכה. אני עוצר, שכן איני בטוח אם אם ישן הוא תרדמה עזה או מת. לוקח לי כמה שניות שנראות כמו נצח עד שאני מבחין שהחזה שלו עולה ויורד. איש לא עוצר. לא בגלל שההומלס הזה לבן (צבע העור לא שינה ולא משנה לכל יפי הנפש בעיר המלאכים), כי אם הזולת לא מעניין, וחוסר המזל או מר הגורל זה ענינו הבלעדי, לא זה שלנו. זו הגישה הרווחת בקרב כל אותם אנשים-מאד-מודאגים בגלל מה שקרה במינסוטה.
אכן, בגלל מה שקרה שם, צריך לקצץ את תקציב המשטרה כאן, ועדיף לפזר אותה. בכלל, צריך להעניש את כל השוטרים. ומי שבאמת אשמים הם היהודים, כי הם העשירים, הם בעלי הבתים שלנו, הם שולטים בכל והם מרמים ועושקים אותנו בלב קר ורע, כפי שידוע שהם עושים מזה מאות בשנים. ועוד יותר מהיהודים – מדינת ישראל, כי היא זו שאימנה את השוטרים איך לחנוק אנשים, להשתלט באמצעים איומים על מפגישים שקטים, לפזר הפגנות חוקיות (בישראל ודאי לא יודעים מה זאת דמוקרטיה, אך כאן יש לנו את חופש הדיבור, ואוי למי שיעז לעמוד בדרכנו). אולי יותר מכל, ישראל אשמה שכן היא זו שפיתחה, שיכללה וייצאה את שיטת הזיהוי לפי שיוך לקבוצה. הם עוצרים כל מי שנראה מוסלמי (אנשים תרבותיים, שוחרי שלום) ומתעללים בהם סתם. תשאלו כל מי שנראה מוסלמי שמגיע לשדה התעופה בן גוריון, ובייחוד את חברי הכנסת נבחרי הציבור הערביים – הם יעידו עד כמה גרועים היהודים במעשיהם הנלוזים.
כך כל אותם חבר'ה צעירים, בעיקרם לבנים, שיצאו להפגין ולהשתולל. הכל מגיע להם. הכל מותר. אוי למשטרה. והגרוע מכולם הוא הנשיא המשוגע, אוהב ישראל, השונא והגזען. ״חיי שחורים שווים״ ולנו מגיע הכל. חייבים למחוק את החובות שלנו בשל לימודים אוניברסיטאיים. צריך לשלם לנו משכורות נאות, משכורת המינימום היא לא בשבילנו. ואם העבודה קצת קשה או לא נאה בשבילנו (נפשנו מאד עדינה), נחליף, כי מישהו צריך לדאוג לנו. היי, אתה שונא מובהק. אתה גזען. אני, אני BLM! הייל היטלר! הצדעת מועל יד – תיפסו את הממזר הזה, הכו אותו, כן, תבעטו בו פעם נוספת, איזה יופי, הטחת את ראשו בזווית המדרכה והוא מדמם – מגיע לו, בקע את גוגלתו. הוא תומך בטראמפ. הוא שונא שחורים. ראו… הוא יהודי.
אני עובר רחוב רחוב, והנסיון להסתיר את מה שהיה מטרתו אחרת לחלוטין – הם לא מתביישים ממה שקרה לא מכבר, שכן השמיים מחווירים ממה שעוד עומד לקרות, נשימתם נעצרת, הם נחנקים. אותם עצמים דוממים יודעים את מה שיקרה בעתיד, והם נחרדים לנפשם, מנסים להסתתר מאחורי לוחות העץ עליהם מרוססת בתאווה כה גדולה הסיסמה ״חיי שחורים נחשבים!״ כן, חיי שחורים, אך לא חיי לטינים או סינים, קוריאנים או הומואים, יהודים או נוצרים אוונגליסטיים (פוי, הם תומכים בטראמפ ובישראל, הם משיחיים, הם אסון לארה״ב!).
אני בוחן היטב את בית הכנסת עליו רוססה כתובת נאצה נגד ישראל והיהודים. פוליטיקאים, נציג מזכיר המדינה למלחמה באנטישמיות שגר בבוורלי הילס (היכן אחרת יגורו היהודים והישראלים?!) ואחרים הגיעו לכאן למסיבות עיתונאים. מתי הם טרחו להיות כאן בעבר? המקום כמעט מת, שומם ממתפללים. אלו שעוד מגיעים בקושי הולכים, הם בגילאים מתקדמים ביותר, מתאבלים על כך שהדורות הבאים מנותקים לחלוטין מהדת. העיקר שעכשיו יש הזדמנות פז לעסקנים למיניהם להראות את פניהם ברבים, בתקשורת, להראות עד כמה אכפת להם, עד כמה הם עושים, עד כמה חשוב להמשיך לממן אותם ולתמוך בעשייתם החיונית. הם לא יותר טובים מהמפגינים שהפכו עברין מסומם לגיבור לאומי, אך הם עיוורים לחלוטין לזולת שנקרה בדרכם, שניצב מול עיניהם.
מרחק כמה רחובות פסלו של ראול וולנברג, ולוח המתכת עליו החתימה ״הצלת את האמון שלנו באנושות – הניצולים.״ הפסל רוסס, למרות (ובגלל) שאיש לא יודע מי זה ראול וולנברג. מאמצי הניקיון השאירו חותמת, וזו אינה מטרידה אותי. בכל מקום אחר מנסים להסתיר, ודוקא כאן חשוב לראות ולזכור, אסור להתעלם, כי אנחנו חוזרים בדיוק גמור על מה שקרה לפני שמונים ושתיים שנים. הפסל עומד ניצב דומם, מזכיר, מחייב אותנו לא לשכוח. מה שענין את המתפרעים היו החולצות וזוגות הנעליים שעולים מאות דולרים כל אחד בחנות לא רחוק מכאן, במעלה שדרות פיירפקס. ולמה בכלל הם הגיעו הלום? כיוון שהם הפיקו לקח מהתפרעויות לפני 28 שנים. הם הודיעו קבל עם ועדה שבפעם הבאה, חבל שיגרם נזק בשכונותיהם. בפעם הבאה, כך הבטיחו וקיימו, הם יפעלו בשכונות העשירות יותר. כל הכבוד – אחרי שלושה עשורים, ההבטחה שרירה וקיימת כביום הולדתה.
למה דומה הדבר? לאותם נערים ישראלים בנופש בקפריסין שאנסו או השתתפו באונס הקבוצתי של הבחורה מאנגליה. עד מהרה הסיפור הפך לשונה לחלוטין. היא זו שרצתה. היא זו שהתגרתה, ביקשה, התחננה, התלבשה בצורה פרובוקטיבית. היא משקרת, משנה את סיפורה. הם התקבלו עד מהרה כגיבורים לאומיים, מלשון ״חזרו בנייך,״ וקבלת הפנים שלהם עם נחיתת המטוס בארץ כללה ספר תורה, בקבוקי שמפניה וטפיחות על השכם על ההתנהגות למופת, ההתנהגות המוסרית, ההתנהגות לדוגמא. מה בסך הכל הם עשו? נהנו קצת?
כאן, אם בזזת, השוטרים עמדו מרחק מטרים ספורים ולא עשו דבר. אם הפגנת ללא רשות ואחרי שהעוצר נכנס לתוקף, זו זכותך. אם אסרו אותך ולא התייחסו אליך בכפפות של משי (שירותים, שתיה, אולי משהו לאכול אחרי יום כה ארוך?), עוד תתבע את המשטרה לדין. דמויות מפתח יצאו להתחבק, להזיל דמעה, לכרוע ברך עם המפגינים. הקונגרס עצמו עצר את פעולתו למשך כמעט תשע דקות, והדמוקרטים כרעו ברך. לתומי חשבתי שבני אנוש עושים זאת רק בפני בורא עולם, הקדוש ברוך הוא. אך כאן הכל השתנה, סדרי עולם הפוכים, ״חיי שחורים שווים״ ומועל יד הוחלף בגרסה מודרנית, באותה כריעת ברך. לא יעברו ימים אחדים, וכל עסק גדול יתחרה מי מצהיר ועושה יותר עבור השחורים מהיום והלאה. הפוליטיקאים יודיעו שאיש לא יועמד לדין. עוד כמה ימים נצטרך כולנו להתנצל ולכרוע ברך.
בגרמניה היהודים אמרו ״זה לא יתכן, דבר לא יקרה לנו, גרמניה היא ביתנו, זו המדינה המתורבתת ביותר בעולם.״ הם הסתכלו בבוז באחיהם שהגיעו כפליטים ממזרח ארופה. ״כאן זה לא יקרה,״ גם כשעצרו אותם ברחובות והתעללו בהם, גם כששלחו אותם לגיטאות ולמחנות הריכוז וההשמדה.
כאן זו אמריקה! אנחנו אמריקאים! אנחנו דמוקרטים! שנים אנחנו עומלים על ״תיקון עולם!״ אנחנו אלו שעשינו הכל נגד הנשיא טראמפ. אנחנו אלו שמשך עשור וחצי קוראים לביטול הסיוע הכספי והבטחוני לישראל. אנחנו אלו שנלחמים בכיבוש. איך אתה מעז להתעלל בנו? למה אתה פוגע בנו? למה אתה שורף את הבית שלנו – עצור, המשפחה שלנו בפנים חדל, אנחנו אחיך. היכן הלב שלך? אתה שורף את משפחתי, חדל!״ [לא רק יהדות אמריקה, כי אם גם המון ישראלים שהיגרו לכאן הם חלק מהגל הזה ששוטף את ארה״ב.]
אני ממשיך בצעדתי. השקט שלפני הסערה מחריד אותי. לפני שלושה שבועות הוכיח לנו הדור הצעיר שהכל מותר, הכל נעשה ברשות. מכאן הקפיצה לאונס ולרצח כה קצרה, כה קלה, שאנחנו חייבים להיות מוכנים. אין יותר קווים אדומים. לעזאזל המשטרה. אנחנו הצדק, השופטים והתליינים. לנו מותר, ואוי למי שיעמוד בדרכנו. כרע ברך, ולא – דמך בראשך. הצדע, ״חיי שחורים חשובים,״ אם אינך רוצה שחייך יסתיימו בזה הרגע.
פעם תיאורים כאלו היו נחלת ספרים בלבד (קרא, לדוגמא, ״בעל זבוב״). היום זו המציאות, והעולם מזדעזע ומתבייש.
