מיליארדי בני אדם נכנסו למופע החדש של טרומן המבוים על ידי ממשלות מבוהלות * רובנו נהיה משתתפים פסיביים בניסוי שיכול לשנות הרגלים בסיסיים
כולנו, אזרחי העולם כולו, נכנסנו השבוע לתוכנית הריאליטי הגדולה בתבל. כמעט 8 מיליארד בני אדם נכנסו למופע החדש של טרומן, שאין לו במאי אחד אלא הוא מבוים על ידי ממשלות מבוהלות ותקשורת שמפיצה חרדה. תוצאות הניסוי הענק הזה, שלא היה כמותו בתולדות האנושות, עוד יישארו איתנו שנים קדימה, ישנו את דפוסי העבודה והלמידה שלנו, יעצבו את ההסתכלות שלנו על הבית ועל העולם שבחוץ וגם את המגע האישי בין אדם לזולתו. רובנו נהיה משתתפים פסיביים בניסוי, שעוד יארך כנראה חודשים ארוכים. תפקידנו יתמצה בציות להנחיות הממשלה, בצריכה אובססיבית של דיווחי התבהלה בתקשורת וברשתות החברתיות ובמאמץ לסיים את הניסוי חיים ובריאים. כמו בכל ריאליטי, הליהוק מגוון תרבותית: יש אומות חרדות ואומות רגועות יותר, ישנם הממושמעים וישנם החפיפניקים, שכבר משלמים את המחיר.
זו לא המגיפה הראשונה שפוקדת את האנושות בעידן תקשורת ההמונים, ודאי שלא הגרועה שבהן, אבל היא הראשונה שמופיעה בעידן הרשת החברתית. מן הרשת נגזרים חוקי הפורמט שמצווים תחרות בין הממשלות בשאלה מי תנקוט צעדים קיצוניים יותר, מתוך ההכרה שמעולם לא האשימו מישהו על שפעל בזהירות־יתר. אין דבר קל יותר מלהחליט על זהירות מקסימלית. בז'אנר החדש אין מקום למי שקורא לתגובה מאוזנת, וקולות מתונים יותר מושתקים או נתקלים בהתעלמות. תפקידם העיקרי של מנהיגות ושל ממשל הוא לאזן בין אינטרסים ורצונות, למצוא את נקודת האופטימום בין טובת הכלל ובין טובת הפרט.
התגובה הישראלית למגיפה מוזרה בהתחשב בעובדה שמדי שנה מתקבל כאן מותם של 350 בני אדם בתאונות דרכים במשיכת כתף אדישה ובתחושה של גזירת גורל. גם הפוליטיקאים וגם התקשורת הבינו את ערכה של החרדה כמקדמת מכירות. שניהם הסתערו בחדווה על הווירוס כמכשיר להגדלת הרייטינג. עיתונאים נרגשים מבשרים בנחיריים רוטטים על סוף העולם, ופוליטיקאים מדגמנים ניהול משברים ועצות לשימוש בנייר טישו. לתקשורת זו עשויה להיות חרב פיפיות: הרייטינג אכן עולה יחד עם מפלס החרדה, אבל איתו גם ירדו תקציבי הפרסום. הפוליטיקאים מנסים להסביר לנו שמדובר באחריות אזרחית אישית, בתקווה שנשכח את האחריות שלהם למצבה העגום של המערכת.
בינתיים, הנגיף שולח אותנו הביתה, ולרבים זאת תהיה הזדמנות לגלות מחדש את המשפחה. חברות שכבר החלו לשלוח את המועסקים לעבודה מהבית יתרגלו למצב בעוד מספר חודשים, ויתחילו לעבור למשרדים קטנים יותר. אוניברסיטאות ובתי ספר שיעברו ללמידה מרחוק עשויים לגלות את היתרונות שבה, ולאמץ אותה כהרגל. למשבר הקורונה יש פוטנציאל לשנות הרבה מההרגלים האנושיים. רוב הישראלים שאני פוגש בשבועות האחרונים ממשיכים ללחוץ ידיים, מגע שבעיניי משמעותי מאוד ליצירת קשר בין אנשים. הזרים שעוד יצא לי לפגוש לפני סגירת השמיים כבר הגישו לי מרפק. האם בתום המשבר הזה נחזור למגע פיזי בין אנשים, או שהוא רק יאיץ את המגמה של תקשורת דרך מסכים?
עד אז אני מאמץ את המוטו של האומה הבריטית שגם תחת בליץ אכזרי ידעה להמשיך לתפקד בחיוניות ובאחריות: Keep calm and carry on.
