ארבע שנים, במקום לחטוף פעם אחר פעם, קיבלנו מתנות נפלאות. הנשיא טראמפ עשה זאת כי אלו הדברים הנכונים לעשותם, כי הוא היה שליח בעל משימה מאד מוגדרת, והוא בירך אותנו פעם אחר פעם אחר פעם * עכשיו מה?
היו לנו ארבע שנים טובות שלכמותן זוכים אולי רק פעם אחת בחיים. לקראת סוף הקדנציה הראשונה של הנשיא טראמפ שאלתי בטור זה, מה עוד יכולנו לבקש ולא ביקשנו. נראה היה לי שקיבלנו מעל ומעבר, וכבר לא ניתן לצפות לדבר נוסף, מלבד שחרורו של פולארד הבוגד (עבור האמריקאים הוא בוגד, ודינו כדין יגאל עמיר או וענונו) בבעיטה: ״עזוב את ארה״ב ואל תשוב״ וברכה: ״ברוך שפטרנו מעונשו של זה.״
כמה אסיר תודה אהיה כשזה אכן יקרה, כי אנו שפשענו ובגדנו בו, הפקרנו אותו מהרגע הראשון בו הוא נמלט לשגרירות ומשך עשרות השנים מאז. יהונתן בן מלכה פולארד שילם מחיר כה יקר משך שלושה עשורים, ועד לפני כמה שנים, מדינת ישראל התעלמה ממנו – הוא פשוט לא היה על סדר העדיפויות. הגיע הזמן שישובו בנים לגבולם.
ישאל מי שישאל, ויעיר מי שיעיר, הכיצד גורלו של אדם אחד יכול להשתוות לעצירת הכספים לרשות הפלסטינית (עבור תשלום חודשים לטרוריסטים ובני משפחותיהם); להכרה בירושלים כבירת ישראל ולהעברת השגרירות לשם; לניעור האומות המאוחדות; לעזיבת יונסקו, הגוף האחראי על הגדרת אתרי מורשת (ירושלים לא שייכת ואין קשר בינה לבין ספר הספרים הנצחי או ליהדות); למלחמת חורמה בתנועת החרם; לעיצוב כלים למלחמה בזרמים הרעילים ביותר באוניברסיטאות בארה״ב שגרמו לדור ההמשך להתרחק בפחד מיהדות ומישראל כאילו המדובר בצרעת; לאזכור לעצמנו ולעולם שיהודה ושומרון אינן ״בלתי חוקיות בעליל״ כבר מראש; להפסקת תזרים הכספים לאונר״א עבור הפליטים הנצחיים; ולהסכמי נורמליזיציה עם מדינות ערביות?
התשובה פשוטה וגלומה כולה באימרה ״כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו״ כמו גם התזכורת של המשא ומתן בין אברהם לבין אלוהים, שעיקרו שסדום ועמורה לא היו מושמדות אילו ניתן היה למצוא בהן ולו צדיק אחד. בצה״ל מחנכים שלא מפקירים פצוע או (חס וחלילה) חלל בשטח. מסתבר שמדינת ישראל בשל שיקולים שונים ומשונים עשתה בדיוק זאת. וכשמדינת ישראל עצמה לא עומדת לצד אחד מחייליה, מדוע אנו באים בטענות לאחרים?
כאמור, ארבע שנים בהן במקום לחטוף פעם אחר פעם, קיבלנו מתנות נפלאות, דברים שפשוט לא ניתן היה להעלות על הדעת, ולא בגלל שביקשנו, שהתנהגנו בהתאם או שהיינו אסירי תודה. הנשיא טראמפ עשה כל זאת כי אלו הדברים הנכונים לעשותם, כי הוא היה שליח בעל משימה מאד מוגדרת, והוא בירך אותנו פעם אחר פעם אחר פעם.
כל שקרה קרה בזכות נשיא אחד, קצת (הרבה) משוגע בבית הלבן. וכאמור, זכות כזאת עומדת לנו רק פעם אחת בחיים. הודיה היא לקב״ה, והשליח, נשיא ארה״ב הוא ולא אחר בו אנו צריכים לתמוך, שכן לא היה זה ראש הממשלה וגם לא משרד החוץ וגם לא כל הקופצים האחרים הטוענים שהכל בזכותם והעולם חג סביבם. נגיד תודה לנשיא טרמפ ולמי שפרש סוכת שלומו מסביבו.
יוסף בעל החלומות
לפני שנים רבות רבות חי ילד עם אחיו, והילד כבר אינו ילד, בן 17, והיה רועה את הצאן יחד עם אחיו. בן זקונים להוריו ואביו אהב אותו מכל ילדיו ועשה לו כותנת פסים. אותו ילד, שמו כפי שזיהיתם, יוסף בן יעקב – ישראל, חלם חלום אחד ואחריו נוסף, ושש לספרם לאחיו, ובחלום הראשון אחיו והוא מאלמים אלומים בשדה, והנה קמה אלומתו של יוסף ושאר האלומות סבו והשתחו לאלומתו. בחלום השני (בראשית ל״ז:9), ״הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי.״ שני חלומות שהם אחד, והעובדה שחזרו על עצמם פרושה שהם עומדים היו להתממש במהרה ממש. אביו מוכיח אותו: ״הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?״ (שם:10) מסתבר שזה בדיוק מה שאמור היה לקרות. לא רק שיוסף חלם חלומות ובהם גלום היה העתיד לבוא, הוא גם ידע לפרש את חלומותיהם של אחרים. כך יצא ששנים לאחר מכן, כשיוסף בבית אסורים במצרים ופרעה חולם חלומות שאיש מיועציו, חרטומי מצרים וחכמיה כמו גם עושי הכשפים של אותם הימים לא ידע לפענח, נקרא יוסף למלאכה:
״ויאמר יוסף אל פרעה: חלום פרעה אחד הוא – את אשר האלוהים עושה, הגיד לפרעה.
״שבע פרות הטובות שבע שנים הנה, ושבע השיבולים הטובות שבע שנים הנה – חלום אחד הוא.
״ושבע הפרות הרקות והרעות העולות אחריהן שבע שנים הנה, ושבע השיבולים הריקות, שדופות הקדים – יהיו שבע שני רעב.
״הוא הדבר אשר דברתי את פרעה: אשר האלוהים עושה הראה את פרעה.
״הנה שבע שנים באות, שבע גדול בכל ארץ מצרים.
״וקמו שבע שני רעב אחריהן, ונשכח כל השובע בארץ מצרים, וכילה הרעב את הארץ. ולא יודע השובע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן, כי כבד הוא מאד.
״ועל השנות החלום אל פרעה פעמים – כי נכון הדבר מעם האלוהים, וממהר האלוהים לעשותו!״ (בראשית מ״א:25-32)
יוסף לא רק פותר את החלומות כי אם גם מציג דרך פעולה ממשית, מיידית ופרעה בוחר בה (ובו). פרעה מסיר את טבעתו מעל ידו ומפקיד את יוסף בן ה-30 על כל ארץ מצרים. משך שבע השנים הטובות אוכל נלקח לפקדון, ״ויצבור יוסף בר כחול הים הרבה מאד, עד כי חדל לספור, כי אין מספר" (שם 49). שבע השנים הטובות היו אלו, ואחריהן הגיעו שבע שנים כה נוראיות שאיש בחיים לא התנסה בהן. כך אז, בסיפורנו, וכך בימינו אנו. ארבע השנים הטובות באות לקיצן בעוד פחות מחודשיים, והאם השכלנו לפעול מהלך אותן שנים, לצבור אוכל ליום מחסור?
עומד בפתחנו ״פרעה אשר לא ידע את יוסף", כפוי טובה לחלוטין, והנה האזהרה בפנינו: ראו את אשר בפניכם והטיבו דרכיכם. ימים קשים ביותר נכונו לכם אם לא תעשו זאת. פיקחו עיניכם. הטיבו דרכיכם. ראיתם מהלך השנה האחרונה והשנים שקדמו לה ניסים כה רבים, נפלאות האלוהים, ועוד כאלו אפשריים, יהיו ויקרו.
כפיות טובה מחפירה
שני חלומות יוסף. שני חלומות פרעה. שני סיפורים מקבילים: כשאחרון הנכנסים ארצה נפטר: ״וימת יהושע בן נון עבד ה׳, בן 110 שנים, וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו, ויקום דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה׳ וגם את המעשה אשר עשה לישראל" (שופטים ב׳:8, 10). כאן הדור הוא כפוי הטובה כלפי אלוהיו, בה במידה שפרעה היה כפוי טובה כלפי יוסף.
מסתבר שכמו בזמנים עברו גם בהווה. האם התיאור הבא תואם? ״ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה׳ … ויעזבו את ה׳ אלוהי אבותם המוציא אותם מארץ מצרים … ויכעיסו את ה׳״ (שם:11-13). והתוצאה: ״ויחר אף ה׳ בישראל, ויתנם ביד שוסים וישוסו אותם, וימכרם ביד אויביהם מסביב ולא יכלו עוד לעמוד לפני אויביהם" (שם:14). ויחר אף ה׳ בישראל.
שבע השנים הטובות בסיפור המקראי הן ארבע השנים עד הלום. ועתה ניצבים אנו בפרשת דרכים – היימנה או השמאלה. חדש ימינו כאותן ארבע שנים או כעס עלינו והענישנו.
חומר למחשבה.
