אורחות בעיר: חברת הכנסת לשעבר ד"ר ענת ברקו (ליכוד) וברוק גולדסטין, לוחמת בלתי נלאית למען ישראל והקהילה היהודית מניו יורק * שתי הרצאות, שלל תובנות
שתי אורחות היו לנו כאן בלוס אנג׳לס, ד״ר ענת ברקו ועו"ד ברוק גולדשטין. ברצוני לספר על שתיהן. כמו תמיד, העיר משופעת בריבוי אורחים וארועים, והסיבה פשוטה: לֹוס אנג׳לס היא מרכז כוח והשפעה, אך יותר מכל, היא מכשיר כספומט, והכסף פשוט יוצא בקלות כה רבה המצדיקה ביקורים חוזרים ונשנים.
ראשית, ד״ר ברקו. חברת כנסת לשעבר מטעם הליכוד. נבחרה כשנתניהו שיבץ אותה במקום משורין. ד״ר לקרימינולוגיה. לפני כן סא״ל בצה״ל, שם גם עשתה את הדוקטורט כשהיא מראיינת טרוריסטים בבתי כלא בישראל. מוערכת כמומחית למלחמה בטרור. בעלה מזרחן מומחה בעל שם בינלאומי, גם הוא קצין בכיר בדימוס בצה״ל.
על הצמה שלה העירה ד״ר ברקו שהיא קיצרה אותה בעבר ותרמה את אותו חלק ממנה. על ארבע שנותיה כחברת כנסת היא מספרת שלא ניתן לעשות את הכל, והיא התמקדה בצה״ל, בביטחון ובטרור. 12 הצעות חוק שהגישה הפכו לחוק, ובהן חייל שהיו לו עברות פליליות (מינוריות, קרי לא כאלו שהיו פוסלות את שירותו הצבאי), זכאי לאחר שירות מלא ראוי שהצבא יגיש עבורו בקשת חנינה אוטומטית לבטל את ההרשעות הקודמות.
בעת שהחוק עבר נוכח היה ביציע האורחים בכנסת ישראלי שעלה מברית המועצות, שירת שרות קרבי, סיכן נפשו בעזה, אך משסיים את השרות לא היה יכול למצוא עבודה בתור מאבטח. ״אם הוא יכול לשאת נשק ולהלחם למען המדינה, מן הראוי שהוא יוכל להתפרנס בכבוד". החוק מאפשר לו זאת.
בשירותה בועדת הכנסת האחראית על שיתוף מידע עם האחוד הארופאי, ד״ר ברקו טענה שמן הראוי שיהיו יחסי גומלין: ישראל מספקת מידע חיוני לארופה, בעוד ארצות האיחוד פועלות נגדנו. הן תמשכנה במעשיהן אם לא תהיה משוואה של תוצאות לפעילות נגדנו.
את ד״ר ברקו אירחה הפדרציה הפרסית יהודית אמריקאית שפתחה את דלתותיה לערב בו נכחו כמאה אנשים – חלקם מהקהילה הפרסית, חלקם מהקהילה הישראלית, יהודים אמריקאים וחלק לא מבוטל מזרועות הבטחון השונות של ארה״ב (כולל האחראי מטעם הנשיא על בטחון סייבר). התערובת של הנוכחים היתה עדות לחשיבות שהפדרציה העניקה לאורחת כמו גם למעמדה של ד״ר ברקו בקרב קהילת הביטחון הבינלאומית. ראויה לציון קבוצה של טייסי חיל האויר המלכותי האיראני (תחת השאח) שהגיעה במיוחד מאורנג׳ קאונטי בכדי לשמוע את ד״ר ברקו (וזאת לאחר שהם אירחו אותה מהלך סוף השבוע שקדם להרצאה).
היתה זו הרצאה שונה מהמקובל, בשני אופנים: ההרצאה לא עלתה כסף והקהל לא התבקש לתרום. ניתן לספור על אצבעות יד אחת מספר הפעמים שדבר דומה קרה בלוס אנג׳לס, ה-ATM שעובד ללא הפסקה. גם לא היתה זו הרצאה רגילה שכן ד״ר ברקו שיתפה את הקהל בסיפורה האישי, של משפחתה שהגיעה מעיראק, דרך איראן, לארץ, ושם נטמעה והפכה לישראלית, בדומה לכל שאר המהגרים שהגיעו לציון (פלסטין וישראל) הן מאירופה והן מארצות ערב.
הסיפור הישראלי הוא היפוך גמור מההמצאה הפלסטינית. אלו האחרונים מוגדרים כפליטים נצחיים וזוכים לתמיכה של האו״ם ושל גוף שלם המעסיק עשרות אלפי עובדים רק עבורם, מעתה ועד עולם. דרך אותו סיפור אישי, כמו גם סיפור הדוקטורט שלה והטרוריסטים שהיא ראיינה, זכינו להיחשף לעובדות בשטח, לא למצגת המלוטשת של הפלסטינים, המאחזת עיני המערב כמו גם עיני ישראלים רבים המסרבים לראות את שניצב מטר בפניהם. טרוריסט הוא טרוריסט ולא לוחם חופש. כך, לדברי ד״ר ברקו, יש להתייחס גם לטרוריסט קאסם סולימני שארה״ב זירזה באחרונה את קיצו. ד״ר ברקו הגיעה ללוס אנג'לס בלוויית בתה צליל, שסיימה שירות צבאי ושימשה כעזר לאמה.
מלחמה משפטית באנטישמיות
אורחת שניה היתה ברוק גולדסטין שהגיעה ללוס אנג׳לס מברוקלין יחד עם בעלה והוריו. הם היו אורחיו של הרב יוסי קונין במלון בוורלי הילס (המלון של הסולטן מברונאי, שם לרב קונין בית כנסת), חלק מסדרת אורחים בעלי שם הפתוחה לקהל הרחב. ההזמנה לשמוע ולהיפגש עם גולדסטין גם היא היתה בחינם, והבקשה לתרום הגיעה דוקא מאחת מהקהל, שכנראה תורמת היא בראש ובראשונה לפני שיצאה לדרבן אחרים לעשות כמוה.
גולדסטין בהיריון מתקדם, ואת הסקירה העבירה כשהיא יושבת לפני שולחן ועליו רמקול. האולם היה מלא, כשהאורחים רובם אנשי בית הכנסת ובני משפחותיהם, אך גם קהל אמריקאי יהודי שבא לשמוע על שימוש בהליכים משפטיים כאמצעי לחימת-נגד.
את הקריירה הנוכחית שלה, גולדסטין החלה לפני עשור וחצי, עת ראיינה בארץ פלסטינים ובהם בני משפחות שהידים, כמו גם טרוריסטים. בניגוד לד״ר ברקו, היא עשתה זאת בבתיהם, בערי מגוריהם, והפכה את הראיונות לסרט. הסרט גרם לתהודה בארה״ב, ובין שאר הופעותיה, גולסטין התבקשה לתת את הסרטים הלא מעובדים לשלטונות החוק והביטחון כאן בארה״ב, להעזר וללמוד מהם.
בשנת 2006, מלקולם הוינליין, שעמד בראש הועד של נשיאי הארגונים היהודים בארה״ב, דאג למימון ראשוני לפתוח לגולדסטין משרד בניו יורק, כשהמטרה היא להעזר בחוקים קיימים בארה״ב להלחם נגד תופעות אנטי-ישראליות (באותו זמן האנטישמיות עדיין היתה בשליטה ותנועת החרם לא היתה מבוססת כפי שהיא בעשור האחרון). ״אנחנו חייבים להפסיק להתגונן ולצאת למתקפה, ושימוש בחוק ללוחמה".
הסקירה שגולדסטין נתנה היתה מרתקת. לא היה ארוע אחד מהשנים האחרונות שלא הוזכר, ונראה שיד הארגון של גולדסטין מעורבות בעניין. כך לדוגמא ארוע אנטישמי לאחרונה בניו יורק, כשהרשויות המקומיות מסרבות לחקור אותו או להגיש כתבי אישום. נראה היה להם שהמתלוננת רודפת פרסום. מקרה אחר סימון מוצרים מישראל (יינות) בארופה (חלה חובה לסמנם). ובחוף המערבי, אוניברסיטת סן פרנסיסקו סטייט, שם לא נתנו לראש העיר ירושלים לדבר ואחר כך גם מנעו השתתפות הלל – הוא לבדו מכל הארגונים בקמפוס – בארוע בקמפוס.
בסיס הפעילות פשוט: מרבית משרדי עורכי הדין המובילים בארה״ב תורמים ייצוג חינם (במדינות מסוימות הם מחויבים לעשות זאת, במדינות אחרות זו היא תרומה של משרד משגשג חזרה לקהילה). גולדסטין מנצלת זאת לייצוג חינם, כשהיא דואגת לאסוף כספים לכיסוי הוצאות ונלוות וליחסי ציבור (היא מעסיקה לפחות שני משרדי פרסום/יחסי ציבור). המטרה היא להזכיר למעורבים בעניין את החוק ואת מחויבותם, ולהשתדל שלא להגיע לידי משפט אם רק ניתן להמנע מכך כי אם לידי פשרה בונה.
גולדסטין הזכירה במשפט אחד את 'שורת הדין', ארגון הפועל גם הוא במישור המשפטי ואשר נזקפות לזכותו נצחונות כספיים אדירים נגד ארגוני טרור ומדינות תומכות טרור (דוגמאת איראן), כשחלק מהנצחונות עבור נפגעי טרור אכן מומש אך רובם אינם מציאותיים. עורכת הדין ניצנה דרשן-לייטנר שייסדה את שורת הדין ועומדת בראשו חייבת תודה לתמיכה כספית משמעותית מאד מפילנטרופים שונים בלוס אנג׳לס, בייחוד בשנים הראשונות להיווסדות הארגון. לעומתה, גולדסטין קיבלה את התמיכה הראשונית לזינוק הקריירה הלוחמנית-למען-ישראל-והיהודים דוקא מהממסד היהודי בארה״ב, דבר יוצא דופן ביותר, שכן הממסד היהודי הוא זה שנהג ונוהג לעצום עין ולתת לתופעות להשתרש ולהתפשט, עד שקשה מאד לעצור אותן (ראה דוגמא את שקורה בקמפוסים באוניברסיטאות או את הצלחת תנועת החרם).
גולדסטין תקפה את 'הליגה נגד השמצה' וארגונים אחרים מהממסד היהודי בארה״ב הנוהגים לפעול ״בשקט, מאחורי הקלעים". היא דוגלת בלוחמה-משפטית אקטיבית, יוזמת ומאד מיוחצנת, ועד כמה היא צודקת בכך.
כאן בלוס אנג׳לס, מורים במערכת החינוך מושפעים מזה עשורים על ידי סדנאות חינוך משלים המנוהלות ע״י הקווקרים במסווה של ״הוראה אודות העולם הערבי״ כשבאופן מעשי אלו הן שטיפות מוח מוחלטות נגד ישראל. עומר ברגותי, מקים תנועת החרם, היה גאה בהם ביותר, למרות שהם הקדימו אותו, שכן פעולתם כה אפקטיבית שהם משפיעים על דורות תלמידים דרך מוריהם, ואיש לא מצליח לעצור אותם.
היה זה דווקא ארגון Stand With Us שניסה כמה פעמים בצורה חשאית ומאחורי הקלעים לפעול, ללא הצלחה. הם שלחו ״מרגלים״, כתבו דוחות, נפגשו עם ההנהלה וכך שנה אחרי שנה, כשהתוצאה של אותה ״פעילות חשאית ושקטה, פעילות מאחורי הקלעים״ הייתה כשלון נחרץ. כדאי היה שגולדסטין שהשתתפה בתור אורחת כבוד בסוף שבוע של הדרכה של Stand With Us, תפעיל את אותה הביקורת עצמה בבית פנימה ותראה, הלכה למעשה, כיצד הביקורת שהעבירה תואמת להפליא ואינה רק נחלת ארגונים אחרים.
עושים לשם שמיים
ההרצאה היתה מאלפת, שכן למי שהגיע ואולי לא נחשף למה שקורה נגד יהודים הן בקמפוסים והן ברחבי ארה״ב, היתה זו סקירה מאד פרטנית וכללה את כל המקרים המפורסמים עליהם שומעים בחדשות. האם אכן יד הארגון בכל מקרים אלו? על כך חלוקות הדעות, ומנהג רווח הוא בארה״ב שארגונים קופצים ממקום למקום בכדי להראות מעורבות-לכאורה כך שיוכלו להציגה בפני תורמיהם. ו אגב אחת התלונות שניתן לשמוע פעם אחר פעם: כולם הגיעו לכאן עת קרתה תקרית מצערת או איומה, אך הם התפזרו כלא היו, כמוץ ברוח, ואנחנו נשארנו להתמודד עם המציאות ותוצאות אותה התקרית. כך קופצים להם הארגונים מעגלה לעגלה, ממסיבת עתונאים אחת למשניה, במקום שכל ארגון יתמקד דוקא באזור הפעילות שלו (אלו באוניברסיטאות, אלו בחינוך, אחרים במבוגרים או בניצולי שואה, וגומר).
הדבר הנוסף שחסר במיוחד הוא ראיית על, בין אם של ארגון הפדרציות או מדינת ישראל עצמה, ותיאום של כל הגופים הפועלים (לדוגמא, להדסה ולקק״ל יש פריסה אדירה, שאינה מנוצלת כראוי בשעת צרה וצוקה). אך זה חזון אחרית הימים, שכן אלו הראשונים עוסקים אך ורק בתורמים הגדולים ובעצם קיומם, ואלו האחרונים תלויים באישיות מתחלפת, זו רודפת כבוד, אחרת משתוקקת לסקירה תקשורתית ורק לעיתים נדירות עשיה אמיתית, עשיה שמשאירה חותמה לאורך ימים.
בשתי ההרצאות, הדוברות החלו את ה״קריירה״ שלהן כשהן נפגשות עם טרוריסטים ובני משפחותיהם. אחת פנתה לתחום המלחמה בטרור, בעוד השניה עושה זאת במישור המשפטי. בשני המקרים הקרדיט האמיתי מגיע לגופים המארחים – הפדרציה הפרסית יהודית-אמריקאית והרב יוסי קונין שבעקביות חושפים את הקהל הרחב, ללא סייגים והגבלים, התניות או דרישות, לעשיה בשטח, למומחים שונים בשטחם, לגופים הפועלים למען ישראל ולבטחון היהודים בארה״ב ובעולם, כמו גם לכל הטוב שישראל מעניקה לעולם כולו.
הם עושים זאת לא בכדי להגדיל את בסיס התרומות שלהם, גם לא בכדי להאדיר את שמם או לקסום לתורמיהם הגדולים. נהפוך הוא – וכאן ניתן ללמוד ביטוי כה יוצא דופן – הם, הפדרציה הפרסית יהודית-אמריקאית והרב יוסי קונין, כל אחד בנפרד, עושים זאת לשם שמיים.
