יבוא יום ובעלי בית האבות יצטרכו לעמוד לדין, יגיעו לשערי הגיהנום ושם יחכו להם בכליון עינים, קו מהיר, ישיר, בלי בדיקות כלשהן, ממש כמו בשדה התעופה לנוסעי מחלקה ראשונה
בערב ל״ג בעומר ה'תש"פ, נראה שהעולם הפנימי שלנו שכח שהיה וירוס ומתעלם מכך שהוא עדיין כאן. לפעמים שכחה היא ברכה; כך נוכחתי לדעת כשבת באה לבקר את אמה, ניצולת שואה המתקרבת לקו המאה. כיון שלבית האבות אסור להכנס, עומדת הבת למטה ושרה מדי יום לאמה המסתכלת בה מבעד לחלון או במרפסת הקטנטונת. היא לא יודעת מי היא זו שבאה להנעים לה את זמנה, אך היא נהנת משבירת השגרה. כך גם כשאמא אחרת, בת 95, גם היא ניצולת שואה, נלקחה לבית החולים, ואסור היה לאיש להיות אתה. היא התמודדה עם הווירוס, ואף התגברה עליו, ושחררו אותה בחזרה לדירתה בבית האבות. לא עברו שבועיים והיא נפטרה מסיבוכים הקשורים לוירוס. בתה, בנה ושאר בני משפחתה התנחמו בכך שבמהלך כל המאבק האחרון היא המשיכה להלחם, להאחז בחיים בכל כוחה, אך כבר כמה שנים שהיא אינה היא עצמה, וכאמור, הם מצאו ברכה באותה שכחה ארורה.
במהלך חג הפסח, בית האבות הסמוך לביתי בבוורלי הילס אסר להכניס ״חמץ״ פנימה. לי הדבר מוזר, שכן העובדים כולם מקסיקנים, קרי יכולתם להבחין בין כשר לפסח לבין חמץ, בשר וחלב, וכיו״ב פשוט אינה קיימת. כללי הטקס מכתיבים ״כשר-לכאורה״ (רק שהם משתמשים במילה יותר מתאימה מ״לכאורה״), אך המהות – חיצונית בשם בלבד וריקה מכל תוכן.
שרה דיויס לא היתה יכולה לאכול מצות. מדוע? שכן המוח לא זוכר שצריך ללעוס אותן, והיא הייתה מתחילה להיחנק. לעומת זאת היא רגילה היתה לאכול ״צ׳יריוס״ (מאכל דגנים לארוחת בוקר מאד מפורסם בארה״ב, בדומה לקורנפלקס), שהמטפלת היתה משרה בחלב עד שהעגולים דמויי טבעות קטנות היו מתרככים לגמרי. עבורי, אספקת צ׳יריוס דינה כפיקוח נפש, וחל איסור רפואי על אכילת מצה, שכן דין נפש בכך. אלא שעבור העובדים, שממילא אינם מבינים ביהדות ולו קמצוץ, אסור להכניס צ׳יריוס! מה עשו בני המשפחה? העלו קופסא באמצעות חבל ששלשלה המטפלת דרך המרפסת לסימטה האחורית…
הכניסה למקום אסורה, ואין עם מי לדבר. בעלי המקום מאוד מקפידים על אי הכנסת בני משפחה ואחרים, אך העובדים באים ויוצאים, כך גם המטפלים הצמודים לחלק מהמבוגרים. יצא שבבית האבות התפרץ הנגיף. ארבעה מדיירי המקום פונו לבית החולים, ואחריהם נוספים. ביום הראשון של פסח נפטרה הראשונה, ארבעה ימים אחר כך השני, ואחריהם שנים נוספים. בדיעבד יסתבר שכמה עשרות אנשים חלו – עובדים, מטפלים ודיירים. מה עושים בעלי המקום? משתיקים את העניין. כי ״זקנים״ מתים ממילא, ביחוד אלו בשנות התשעים המאוחרות לחייהם, או אפילו בני המאה, ומי ישאל, מי יחקור, מי יצא ויגיד משהו? הלכו לעולמם, בשיבה טובה. את דירת החדר שלהם משכירים מיד לבא בתור, והכסף ממשיך לזרום. כסף, הכל כסף ורק כסף. ובעלי המקום ניצולי שואה (ועכשיו כבר הדור הבא). מכונת כסף באמתחתם, ועליה חייבים להגן בכל כוחם ויכולתם.
אילו לפחות היו דואגים קצת לעובדים באותה צורה שהם דואגים לתזרים המזומנים הנכנס. אבל לעובדים הם נתנו מסכות אחת לשלושה ימים. מפיות אין בנמצא, שכן היינו מביאים לבית הכנסת שבאותו בית אבות, ודואגים בעצמנו לאספקה. נוזל חיטוי ידים? גם לו דאגנו, בבית האבות זו הוצאה מיותרת. כפפות חד פעמיות לעובדים? את אלו לא ראיתי אף פעם בשגרה, אז ודאי בחירום יהיה תרוץ מתקבל על הדעת: ״לא ניתן להשיג אותן עכשיו!״
האחראי על המטבח (הכשר-לכאורה) אצלו עובדים כשלושים עובדים נמצא מזה שלושה שבועות בבית. הוא ואחרים אובחנו כחולים בקו-ויד-19. אבל הבעלים לא מצאו לנכון לבדוק אותם. מדוע? כי אם היו בודקים, היו מתקבלות תוצאות רשמיות, וכל זמן שלא יודעים, הוירוס פשוט לא קיים, איננו, גם אם אנשים מתים בינתיים. אותו אחראי היה יוצא לאולם האוכל הקיבוצי, הוא והעובדים האחרים, וככה, קוראיי המותשים והרותחים ברגע זה, ממיתים אנשים! כאמור, המקום עשה כל הניתן להסתיר, להתעלם, להעלים, לקבור, לא להודות.
אלא שהתכנון שלהם להשתיק התקלקל, ועמד לו מצד המלאך וחיכך ידיו בהנאה כה מרובה. כל המאמצים עלו בתוהו בגלל שבת של אחת הדיירים (ניצולת השואה בת ה-95) שלחה בקשה נואשת לעזרה: ״חייבים לבדוק את כולם!״ כל שהיא ידעה שנלקחו ארבעה מהדיירים לבית החולים. היא רצתה להעביר את אמה והמטפלת לבית מלון, ובחג הפסח, משוגעת מדאגה, היא פנתה והתחננה לעזרה.
בקשתה הועברה באימייל, ואחד המכותבים היה חבר מועצת העיר לוס אנג׳לס ואשתו (העובדת אצל ראש העיר לוס אנג׳לס). הבקשה כה נגעה ללבם – שכן היתה זו קריאה נואשת לעזרה, לצאת לפעולה למען ניצולי השואה האחרונים שעוד אתנו – שהם התגייסו וארגנו עם משרד ראש העיר לשלוח מעבדה ניידת לבית האבות. פלא פלאים, פתאום כל העובדים היו אמורים להיבדק ביום המחרת, בשבת (כן – אותם עובדי מטבח ״כשר-לכאורה״ ושאר העובדים). רק העובדים, לא המטפלים, גם לא הדיירים. כזו דאגה נפלאה, כנה. מדוע לא לכלול גם את הדיירים? הבדיקה לא עולה כסף, והדיירים הם לא נטל: הם משלמים טבין ותקילין, זה לא בית מחסה העושה טובה לחוסים בו. יבוא יום ובעלי המקום יצטרכו לעמוד לדין, גם אם לא יקרה זה בבית דין של מטה. יבוא יום והם יגיעו לשערי הגיהנום, ושם יחכו להם בכליון עינים, קו מהיר, ישיר, בלי בדיקות כלשהן, ממש כמו בשדה התעופה לנוסעי מחלקה ראשונה.
לא אשפוט כאן את הילדים וקרובי המשפחה של הדיירים. אני מודע לחלק מהנסיבות אך לא לרובן, ולכן כף זכות עומדת להם לצדם. לבי יוצא לעובדים. לרובם משפחות התלויות בהכנסה הזעומה שהם מביאים, וזו עבודה קשה – ניקוי החדרים, טיפול במבוגרים ששוכחים או דורשים תשומת לב מתמדת. עבודה מתישה. העובדים עצמם מפחדים, כי הם יודעים שהווירוס התפשט והשתלט על כל הנמצאים במקום, אך אין להם ברירה. הם מתגברים על הפחד, מסכנים את עצמם ואת בני משפחותיהם ומגיעים מדי יום לעבודה.
מי שנכשל כאן הוא דוקא הרשויות, ביחוד לאחר שהתברר שהנגיף התפשט באותו מקום ועושה שמות באנשים שם. מדוע אין דרך פעולה עליה חשבו מראש? מדוע אין התערבות מיידית, ברורה, שאינה משאירה רווח לתרוצים ולהמשך הקיים? והיכן הגוף המבקר, שיכול לבוא ולהתערב, ולסגור את המקום אם יש צורך, ולמצוא מענה מתאים לכל הדיירים, המטפלים והעובדים? הלא מילארדים מוזרמים ימינה ושמאלה, מה לגבי הצלת כמה זקנים? הם, כמו כל המוצרים שאנחנו צורכים, ניתנים לזריקה, כה זולים להחלפה.
אין זה בית האבות היחידי. כמוהו מאות ואולי אלפים נוספים ברחבי העיר. המחלקה האחראית ודאי סובלת ממחסור בכח אדם ואמצעים, וכנראה שהיא לא התכוננה מעודה לארוע כזה. אך הבעיה האמיתית היא לא התרבות הקלוקלת שפשטה בבתי האבות (אין מי שידבר, אין מי שיקום וידאג) או זו בגופים הממשלתיים (העסוקים יותר בהטבות אישיות ובתרוצים מדוע יש להם פחות מדי כוח אדם ויותר מדי עבודה שצריך לעשות). הבעיה היא בנו – בחברה.
זקנים זמנם למות. הם ממילא נטל על המשפחות ועל החברה כולה. כולנו חיים יותר שנים, והעלות עצומה. אנחנו מסרבים למות ומותחים את החבל עוד ועוד. בכלל, זה לא נעים להיות עם זקנים. זה מריח. זה לא סקסי. זה איטי. הם לא מבינים בטכנולוגיה פשוטה. הם לא נעימים. הם משגעים אותנו. הם תלויים בעשרות כדורים. זקוקים לרופאים כל הזמן. כמה יפים הנעורים. כמה טוב להיות בריא. אנחנו נהיה צעירים לנצח! אנחנו עסוקים. לנו אין זמן. זו מעמסה עצומה. אנחנו עובדים בכדי לאפשר להם להיות בבית הזקנים. באמת, די, נמאס. לנו יש את החיים שלנו.
בא לו וירוס ואומר לנו, ״אני אפטר בשבילכם מכל הזקנים בבת אחת!״ רובם ידבקו, ואחד מכל שמונה לערך ימות. כך יקל לכולם. אני פשוט מהווה מסננת עבורכם". באה החברה ואמרה לו ״ברוך הבא! תודה, אנחנו כה אסירי תודה!״ העיקר שמכונת הכסף ממשיכה להזרים את עלות השהיה באותם בתי אבות, וכשאחד הדיירים נפטר, מיד מגיע הבא בתור, זרם חזק ואיתן.
